במשך כל הדורות סבל עם ישראל מנחת זרועם של שונאים רבים, אשר הציקו לו ופגעו בו. אף על פי כן, נקמה והחרמה מוחלטת נצטווינו לעשות אך ורק לעמלק, ציווי שכמוהו לא הופנה אף כלפי שבעת עמי כנען. 'זכאותו' של עמלק להתייחסות ייחודית שכזו, נובעת ממדרגתו הגבוהה בשנאת ישראל: לשנאת ישראל של עמלק אין טעם ואין סיבה.
השנאה הזו ששונא עמלק את ישראל נובעת מהתנגשות בין שני כוחות העומדים תמיד זה בניגוד לזה: ישראל, בכל דרגה ודרגה שלהם, הנם בעלי הכרה ואמונה פנימית. גם כאשר נראה שאין עוד תקווה, שהעולם כולו מתנהל בשרירותיות - בני ישראל עדיין מאמינים. אמונה בלי טעם ודעת, בלי נימוקים, אמונה שאין היהודי עצמו יודע משום מה הוא מאמין, ואף על פי כן - מאמין הוא. זו העיקשות של האמונה, המגיעה עד לעומק שרשו ויסודו של אדם מישראל, שהוא אכן "עם קשה עורף", ובתוכו גנוזה ההחלטה לא להיכנע לעולם לכוחות הרע, להחזיק תמיד בה' ובתורתו. ולעומתו - עמלק.
"מלחמה לה' בעמלק מדור דור" - היא מלחמתה הנצחית של האמונה בכפירה, המלחמה של הכוחות האלוקיים נושאי האור בעולם, באלה שבאים בשם הספק וחלישות הדעת. מלחמה זו נמשכת כל עוד קיים עמלק בעולם בכל צורה שהיא, כל זמן שזרעו של עמלק - גרעיני הספק וקרירות הלב שזרע עמלק בעולם, עדיין נשארים בלב ישראל.
שנאתו של המן באה מאותו שורש עמלקי. אמנם המגילה מספרת כיצד הרגיז מרדכי את המן באופן פרטי, אלא שההכללה שעושה המן לכל "עם מרדכי", מצביעה על דעה קדומה - שנאה בסיסית כלפי ישראל. טיעוניו של המן (כמו הטיעונים האנטישמיים שבכל הדורות) - "עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", "ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים" - הם אולי נכונים מבחינה עובדתית, אך המאבק שיש להמן בישראל לא נובע מטעמים אלו, אלא מהשנאה העקרונית למי ששייך לקוטב אחר של המציאות; כולם עומדים בצד אחד, והיהודים בצד האחר, צד האמונה.
גם בפנימיות הנפש, מחיית עמלק שייכת בכל זמן, בכל דור, ובכל אדם, ואין היא שונה בעצם ממחיית עמלק בחיצוניות. הגימטריא של עמלק, שרומזת על פנימיותו, היא, כידוע, "ספק", וישנם שני מיני ספקות: ישנו ספק לגיטימי - כאשר ישנו עניין שהאדם אינו יודע אותו בוודאות. ספק זה יתבטל אם יהפוך העניין להיות ברור ובהיר. ספיקות מסוג זה אפשר לפתור על ידי התמודדות אתם ועם הבעיות שהם מעלים. נקודה זו של התמודדות ופתרון היא התחנה הראשונה של עמלק, הבא לעודד את הספק ולהשאירו קיים.
הספק מהסוג השני הוא ספק ששייך לעמלק לבדו, הוא המדרגה של "שורש עמלק". שורש עמלק הוא הספק שאינו זקוק לנימוקים, העומד על האמירה
"דווקא לא!". העיקשות המהותית שגורמת לאדם לשאול תמיד ובכל מצב: "אז מה?", "אז למה?".
הישראליות, האמונה הישראלית, משמעה שיש כוח אלוקי שמנהיג את העולם, שכוח ה' מלא את העולם, שיש השגחה פרטית על כל אדם בכל עת. עמלק מכניס בלב את הקרירות, את ההרגשה שאין צורך להתלהב כל כך, שאפשר להתייחס אל העולם בפחות רצינות. אחר, באים מצדו של עמלק אשר בתוכנו הספקות, החששות, ההשערות - "אולי...", "שמא". אפילו בשיאים הגבוהים ביותר, כאשר אדם מישראל מגיע להכרה מלאה, להשגה, לאור אלוקי השופע עליו, גם אז מתייצב עמלק בדרך - בעקשנות, בקשיות העורף אשר כל כוחות הרע כולם כנוסים בתוכה, הוא עדיין לוחש "שמא כל זה טבע, שהרי הכל הוא טבע, אין אלוקות בעולם".
כעת אנו מגיעים להתמודדות עם ספקותיו של עמלק. לא לחינם מכונה המאבק עם עמלק - 'מחיית עמלק'. למחות את זכר עמלק פירושו למחוק אותו לגמרי. ההתמודדות אתו היא בעזרת התעלמות ממנו ומקושיותיו. עמלק, במהותו, אינו ניתן לשכנוע, מכיוון שטיעוניו אינם נובעים מתוך עולם של סיבה. אילו היו הם נובעים מתוך סיבה והגיון, ברגע שהייתי מתמודד עם הסיבה ודוחה אותה, היה נמחק גם המסובב. המחיה הגמורה של עמלק היא רק לעתיד לבוא, כאשר תהיה ודאות גמורה מתוך ראיה פנימית.
לעתיד לבוא, כאשר יתקיים "וראו כל בשר כי פי ה' דיבר", יתקיים גם "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". ועד שיבוא זמנה של אותה ראיה בהירה, חג הפורים, חגה של המלחמה בעמלק, איננו עומד על הרציונאלי, ואף מהותה של אחת ממצוות היום היא אבדן הדעת. את עמלק לא ניתן לנצח בעזרת השכל, או על ידי טענות ושכנועים. מוכרחים לגשת אליו במישור שאיננו מתייחס לשכל, אלא דוחה ומאבד אותו מכל וכל - להסתלק מן הספק.