"לא ידעתי איך להגיב": ניצול השואה שפגש את אביו בארץ לאחר שחשב שנספה באירופה

לפני שהחביאה אותו, נתנה האם לבן ה–5 קלפי משחק. באפלולית עליית הגג הוא ערבב, חילק, הפך, העמיד, בנה מהם בתים. לבסוף השתעמם והתחיל להשליך אותם אחד–אחד למטה. הקלפים התעופפו ברוח הגטו, נשרו כפתיתי שלג אל רחובות הפחד, עוררו את חשדו של הקלגס. "מי שם למעלה?", שאג אל היהודים, אך הם מיהרו להניח את דעתו: "זה כלום הֶר מיור, זה רק חתול שמשחק שם". והילד ניצל. מאז הוא מרגיש חוב עולם לחתולים.

בחצר של יורק משוטטים 25 חתולים בשעת צהריים שרבית. כ–1,000 שקל בחודש הוא מוציא כדי להנעים את חייהם. מאכיל, מלטף, משתעשע איתם. מכיר על בוריים אותם ואת קורותיהם. "אתה איש חתולים", אני אומר. "אני איש החתולים מהשואה", הוא מתקן.

70 שנה נצר יורם (יורק) מרון את סיפורו. לא גילה לאשתו אלה, לא לשני בניו דני ורני. רק לפני שנתיים, כשהוזמן למסע אופנועים מפה לברלין, התחיל לרוקן את הלב. המסע התקיים לזכר האופנוענים שיצאו מברלין, עברו במדינות אירופה ופיזרו בהן את בשורת המכבייה הראשונה בפלשתינה. גם הפעם עמדה השיירה לגמוע מאות קילומטרים ביום ולעצור בתחנות מכאובו. יורק היה בטוח שיעמוד באתגר הפיזי, אך חשש שיובס כשיספר. לכן כתב לעצמו ראשי פרקים ולקח איתו את בכורו דני מרון, צלם עיתונות מוערך (שנים רבות ב"מעריב") וחבר.

לא כעסת שאבא שתק שנים כל כך ארוכות?
"היה לי חבל, אבל הבנתי שהוא עשה את זה כדי להגן על עצמו ועלינו. אבל מאז המסע נפתח בו משהו. הוא סיפר את הסיפור שלו בכיתות של בנותי רז ורוני".

איך עבר את הדרך?
"יום אחד, לאחר יותר מ–500 קילומטר, רציתי להוריד אותו לרכב הליווי, אבל הוא התעקש להישאר על האופנוע".

רכוב על אוכפו, הגיע לשערי אושוויץ ואמר: "טוב להגיע לכאן באופנוע ולא ברכבת". הוא בן 81, ארוז בג'ינס ובטי–שירט. בטן שרירית שלא הייתה לי אפילו בגיל 18. שערו כסוף, רעמתו אצילית. מהנדס אלקטרוניקה בהשכלתו. על שמו רשומים כמה פטנטים של ביטחון טיסה. אחד מהם - גילוי מטעני נפץ במזוודות - הוכנס לשימוש בכל נמלי התעופה לאחר אסון לוקרבי. 270 איש נהרגו ב–21 בדצמבר 1988 בהתרסקות מטוס פאן אמריקן בשמי סקוטלנד.

המצאה אחרת: העברת אותות אק"ג של חולי לב במישרין מהאמבולנס לבית החולים. כך מתאפשר לקרדיולוג להתחיל לטפל בהקדם בלב הפגוע. יורק מרון עצמו מחזיק בלב פגוע. מאז שבפולין ארץ נעוריו מתגלגל חוק השואה, הוא מסביר, מתפלמס ושורף את הרשת במאבקו. בחדר עבודתו, "החמ"ל שלי", הוא קורא לו, מצטברים הררי החומר. עדויות לעוינות היסטורית, לעיוות חסר בושה. הוא מוצא ש–90% מההתבטאויות שיוצאות מאצבעות פולניות נגועות באנטישמיות. לא משנה מה על הפרק, תמיד תהיה זאת אשמת היהודים. דברי בלע כ"חבל שהיטלר לא שרף אתכם", "תמורת כסף אתם מוכנים להרוג".

הפולנים, הוא גורס, שונאים גם את הרוסים. שנים מפלגת חוק וצדק הימנית הטילה עליהם אחריות להתרסקות מטוס הנשיא לך קצ'ינסקי וצמרת המדינה לפני שמונה שנים. כשנקבע שצוות המטוס לא אומן כראוי והתנאים בנמל התעופה בסמולנסק אשמים בתאונה, עברו ליהודים.

בבואו לפולין אינו מגלה אנטישמיות מטעם אלא תיעוב אקראי, פרטי, כזה שמובע בהיסח הדעת. בשיט קיאקים, למשל, אמר האיכר שישב ליד אלה אשתו: "פעם הפרות היו פרות, חלב היה חלב, ביצים היו ביצים. עכשיו הכל נגמר בגלל הדוקטורים והיהודים". ולמרות זאת הוא מרבה לנסוע לפולין. שומר על קשר

עם חברי ילדות, עם עמיתים ללימודים. הם שייכים לעבר המעורפל שלו, לתולדותיו המיוסרות.

בדרך לסיביר

יורק שנקר נולד ב–29 במרץ 1937 בלבוב. כעבור כמה ימים שבה איתו אמו אירנה לעיירתם זלוצ'וב (שבה נולד מחבר "התקווה" נפתלי הרץ אימבר), לבית שבנה אביו לכבוד בואו לעולם. אריה (סטניסלב בפולנית) שנקר ניהל מפעל לשינקן, בשר חזיר משומר, והמשפחה השתכשכה בבור שומן. על פי עיסוקו הסיקו אנשי זלוצ'וב שאינו יהודי. רק שכניו הקרובים ידעו את האמת.

בראשית ספטמבר 39' נגוזו החיים הטובים. הגרמנים פולשים, אבא מתגייס לצבא פולין ועקבותיו נעלמות. לאחר כשנתיים של שתיקה סולידרית, השכנים מסגירים לנאצים את דבר יהדותה של המשפחה. יורק ואמו מגורשים מביתם. ב–2 ביולי 1941 פוצחים לאומנים אוקראינים בפוגרום, וכ–2,000 יהודים נטבחים. זלוצ'וב מחליפה ידיים בין גרמנים לרוסים, אירנה ובנה מוצאים את עצמם ברכבת שדוהרת לסיביר. אבל היא מצליחה להשליך אותו מהקרון ולזנק אחריו. חוץ מעצם האירוע יורק אינו זוכר אף פרט. הם שבים לביתם בזלוצ'וב, אבל לא לזמן רב.

בוקר אחד פורצים פנימה חיילים גרמנים שגוררים אותם לגטו של העיירה. המפגש הזה יסייט את שארית חייו של יורק. הוא רואה נחילי זבובים חונים על גופות, אנשים גוועים ברעב על המדרכות. "עצמות הילדים בלטו תחת העור השקוף. פחדתי לגעת בהם שלא יתפרקו לי בידיים".

בבניין שלהם בגטו מתנוסס מפעל ממתקים של האחים שטרסלר. הבעלים, ידידים של אמא, מלינים אותם בתחומם. מדי פעם הוא יוצא, נצמד לתיל, משגר מבט רעב אל הרחוב שמעבר לגדר. יש מי שעוצרים, ומשליכים פרוסת לחם או נתח נקניק. מעשים שעלולים להפגיש את צווארם עם חבל התליין.

יום אחד, עודו ממתין לצדיק מזדמן, ראה ממולו גרמנים מגרשים בצרחות יהודי מזוקן מביתו. הם משליכים אותו לאספלט, חייל במגפיים מסומרים מטפס עליו ומקפץ על גבו. כשהוא מתעייף שולף החייל אקדח וחדלות הצעקות. "כך, עשרה מטרים ממני, ראיתי בפעם הראשונה איך נגמרים חיים".

בוקר אחד אורח חשוב מגיע למפעל הממתקים של האחים שטרסלר. נא להכיר את היינריך הרמן, מפקד האס–אס בזלוצ'וב. הרבה כבוד נאלצים לעשות לו. אפילו בקוניאק ביצים משקים אותו. הגרמני מתמכר. "הכינו לי ארגז שלם", הוא מצווה בקול גדול. מסבירים שצריך ביצים וכוהל, הוא מבטיח לטפל. כדי שלא יתבזבז קוניאק תאוותו על אורחים אחרים, הוא פוסק שגרמנים יבקרו במפעל באישורו בלבד. כשמספר המבקרים קטן, מצטברים עודפי כוהל. היהודים משתמשים בנוזל כתרופה נגד טיפוס. מנצלים את הדרת הגרמנים מבית החרושת כדי לחפור תחתיו בונקר. עובדים כמעט באין מפריע, משליכים באין רואה את ערימות החול מהחפירה.

כשנדמה שהצליחו סוף–סוף לרסן את האימה, נוחתת פקודה פטאלית. על כל היהודים לעזוב את המפעל, את בתי הלחץ שלהם ולבוא לכיכר הגטו. הם מצטווים לכרוע ברך ולשלב ידיים על העורף. מי שמוריד אפילו יד זוכה לקת, בעיטה או לשתיהן גם יחד. יהודי שמתמוטט מוצא מהשורות, והיינריך הרמן, האיש שאהב קוניאק ביצים, נועץ בו כדור. אירנה מנסה להסיט את ראש בנה הצדה, אך הוא מספיק לראות את הרמן טובל מגבת לבנה במים ובדקדקנות מנקה ממדיו את כתמי הדם.

זה הרגע שבו יוצא מסע המוות. שלושה קילומטרים "שנראים 300", מכיכר הגטו אל תחנת הרכבת. כל מי שנופל מנוקב בצרור או מרוסק בקת. חייל מנסה לתלוש את אירנה היפה מבנה ולקחת אותה אליו. אבל היא נאחזת ביד הילד, והגרמני מוותר.

הודפים אותם לקרון משא. דפנות ספוגות בצחנת הבהמות שהובלו בו. אוויר דחוס. זיעה וריח קיא. אין מקום לעמוד. על ישיבה אין איש חולם. הדלתות נסגרות, מוטות הברזל מוצמדות אליהן ומקרקשים המנעולים. 300 איש מופקרים לאפלה בצהרי היום. בחורה שליד הילד יורקת בפרצופו של חייל גרמני. אקדחו משחרר אותה ממסע הבלהה. בתוך הזוועה סביב מוצאת אמא את הכוח להבטיח: "אתה תראה, יורק, יהיה לנו בית לבן על דשא ירוק - לשם אנחנו נוסעים".

היעד הוא בלזץ. מחנה ללא סלקציה. עבודות כפייה אין בו, והבחירה אחת ויחידה: מוות או מוות. לפתע עוצרת הרכבת, והוא שומע את האנשים אומרים: "למברג, למברג (לבוב)". מחברים עוד קרונות. עם הצמדת כל קרון חדש מזדעזעת הרכבת כולה. כעבור חצי שעה מתחדשת הנסיעה. כשהרכבת מגיעה ל–50 קמ"ש, הוא חש פרץ עז של אוויר טרי אופף אותו. מתברר שהאיש שלידו - עובד חברת הרכבות - הבין שחבטות הקרונות החדשים רופפו את הנעילה מבחוץ. הוא פותח את הדלת, מזנק, אבל כנף מעילו הכחול נתפסה בגלגלים ויורק מספיק לראות אותו נחתך לשניים. באותה שנייה הוא חש את ידי אמו שדוחפות אותו החוצה. הוא מתגלגל כמה פעמים, קם, מנער מעליו את האבק, פוגש את אמו שקפצה אחריו. הם נותנים ידיים ורצים בזיג–זג, לחמוק מכדורי הגרמני שפותח באש מירכתי הרכבת המתרחקת.

טראומה לכל החיים.
"עד היום אני שומע את צווחות האיש שנחתך בגלגלי הרכבת".

יצא לך אחרי המלחמה לפגוש מישהו מהנוסעים?
"כולם גמרו במשרפות של בלזץ".

מקלט ביער

אמו, אז בת 29, לוקחת אותו ליערות. לאחר נדודים מתגלה לעיניהם כפר שמעורר תקווה. הלילה אולי יישן במיטה. אבל אירנה מזהה על הבתים דגלים אוקראיניים וגרמניים, והם נמלטים חזרה לחשכת העצים. חיים ממים ומפירות יער. מדי פעם אמו נוטשת ושבה עם אוכל מבתי האיכרים. באחד הימים הם תופסים טרמפ עם עגלון שמחזיר אותם לזלוצ'וב.

אירנה מתמקמת באותו בונקר במפעל השוקולד. את בנה היא מפקידה אצל איכר שהיא מכירה ושמו לויצקי. בוקר אחד הוא מזהה איכר אחר שמוביל כיתת גסטאפו אל ביתו. יורק שבדיוק משחק בסלון עם חיילי עופרת מזנק מתחת לספה. משם הוא רואה את מגפיו של לויצקי כותשים את חייליו שלא יסגירו אותם לגסטאפו. הדלת נפתחת, דיבורים רמים באוויר והדלת נסגרת. יורק אומנם ניצל, אך לויצקי החושש לחייו מבקש להיפטר ממנו. אירנה לוקחת אותו אל הבונקר שלה.

הבונקר של שטרסלר קבור שישה מטרים מתחת לאדמה. 24 איש חיים בו. ישנים על קרשים בשלוש קומות. פתח הכניסה נאטם בלבנים, פתחי שני מרזבי ביוב משמשים לאוורור וליציאה אל העולם.

בדרך כלל זאת אמו שמגיחה. היא יודעת גרמנית, היא רזה ויכולה להשתחל בצנרת. פעמיים בשבוע היא מנשקת את בנה נשיקה אולי אחרונה, עולה על פני הקרקע, חשה לבניין הרוס ללקט את האוכל שהשאיר לה האיכר לויצקי. בשובה היא מעמיסה את הצידה על מזחלת שממתינה במרזב, דוחפת אותה וזוחלת אחריה.

הגרמנים חושדים שחיים נרקמים בבטן האדמה. מדי פעם הם מטילים רימוני גז לפתח הביוב. דיירי הבונקר חוסמים את הפתח הקרוב אליהם בקרשים, באבנים ובכל מה שרק אפשר. אחרי כל מתקפת גזים מקפידה אירנה לבדוק שבנה עדיין נושם.

הוא היה הילד של הבונקר. ילד יחיד, בודד ועצוב. לא יודע מתי יום ומתי לילה, לא מבין את היידיש של הגדולים. בנה לעצמו צעצועים מגפרורים ומכוניות מקופסאותיהם. מכפתורים שתלש מבגדיו התקין גלגלים. דאג לעצמו לאוכל. בימים של מרק היה שולף את השעועית, מועך במזלג, מורח על פרוסה ואוכל במתינות. שיישאר גם לארוחת הערב.

לילה אחד, ביוני 44', לאחר שנה במעמקים, עלתה אמו שוב אל האנושות ושבה לזעוק: "הרוסים פה". "אנשים חשבו שאמא השתגעה, אמרו לה לצאת עוד פעם ולהביט היטב". היא יצאה ושבה עם אותה בשורה: "הרוסים הגיעו". שלושה חיילים אדומים ניתצו את חומת הלבנים שחסמה את הפתח ויורק טיפס על סולם, זקף את ראשו החוצה וחש שהוא נולד בפעם השנייה בחייו.

מה התמונה הראשונה שראית?
"חייל סובייטי שוכב פצוע והחובש מאיר עליו באור ירוק".

מה עשית?
"לקחתי מהחובש את הפנס והתחלתי לשחק עם אורותיו: לבן, אדום, ירוק".

איזה אור הכי אהבת?
"את הירוק. זה היה כאילו קיבלתי אור ירוק לצאת אל החופש".

לחיות עם האויב

אבל המלחמה עדיין לא שככה. הם נצמדו לצבא הרוסי, שעטו איתו קדימה, סביבם טסו הפגזים. אחרי אחד שנפל ממש לידם, ראה נתחי אדם משתלשלים מחוטי חשמל. פעם אחרת חצו שדה בוץ, אחד ממגפי הלבד שלו נתקע, הוא חטף מנה מאמא והמשיך יחף.

הקץ לאש לא מביא לאירנה שום בשורה מבעלה, היא שבה לזלוצ'וב ומתחתנת. חולין פופלבסקי הוא גבר שהכירה מפעם. שרד את השואה לאחר שנתלה על בטן משאית שעזבה את אושוויץ. בנתיב בריחתו נתקל בגופת מנקה ארובות והחרים את זהותו. מצויד בשמו של פולני הרגיש בטוח. פקפוק בטבע האדם, גחמנותה של ההיסטוריה ואמונה טפלה מנעו ממנו לשוב לשמו היהודי.

בפולין מאמינים שמנקי ארובות הם סימן למזל. המזל שיחק ליורק בפולין החדשה. הוא הצטיין בתיכון, והיהדות שלו ושל אחרים לא עוררה עניין. ארבע שנים ישב, למשל, ליד דניאל פסנט, שיהיה אחד העיתונאים המוערכים בפולין בלי לדעת שהוא יהודי. רק לא מזמן, ולאחר שפסנט פרסם ספר, הבין זאת.

בשנה הראשונה ללימודיו בתיכון מתרחש אירוע שישפיע על חייו. חבר מזמין אותו הביתה לראות אופנוע נחמד שקנה אביו. יורק קולט מיד איך עובדים עם הברקס, הקלאץ' וההילוכים של ה–SHL 125, מתיישב ורוכב אל סיפור אהבה. כשאמו הרתה את מי שתהיה אחותו יעל שאלה: "מה תרצה, אח או אחות?", הוא השיב בנחישות: "אני רוצה אופנוע".

ב–1955 הוא מנצח באולימפיאדת פיזיקה בוורשה, ומקבל הצעה לצאת ללימודים בטכניון בברלין המזרחית. "איך אני יכול לנסוע אל הגרמנים, אמא?", הוא מבקש את עצתה. אירנה יודעת להקפיא רגשות ומשיבה: "אם אתה רוצה להכיר את האויב, עליך ללמוד את שפתו, את תרבותו, לחיות בתוכו כמה שנים. צא לברלין". וכמו אז, הוא שומע בקולה של אמא.

בספטמבר 55' הוא מגיע לברלין ללימודי מערכות אוטומטיות שמהן תתפתח הרובוטיקה. בתחנת הרכבת נציג השגרירות מקבל אותו ועוד ארבעה סטודנטים נבחרים. אלה ימי המלחמה הקרה, והם נלקחים אל שגריר פולין שמזהיר מהסתננות למערב העיר. "כל מעבר לשם יגרור האשמה בריגול", הוא אומר. כעבור שבועיים יורק מוצא את עצמו במערב ברלין. "נדהמתי, ורשה הגדולה הייתה עיירת ספר לעומת ברלין".

מה משך אותך במיוחד?
"המכוניות בחלונות הראווה. נראה לי בזבוז שהן לא על הכביש. ראיתי כזה שפע. בפולין חיכית שש שנים לחלקי חילוף".

אבל המכוניות לא מטשטשות את הכמיהה לאופנוע. כחבר במועדון הספורט של הטכניון הוא רוכב על ב.מ.וו R250 ומשתתף בתחרויות כביש ושטח.

איך היה המפגש הרגשי עם הגרמנים?
"הייתי שואל את עצמי מה עשה האבא של כל גרמני שפגשתי. זה נשאר בי עד היום".

הצל מהמזרח

כמו לכל סטודנט זר, מצמידים גם לו צל. המלווה הגרמני הולך איתו באשר ילך וגר איתו בדירת שני חדרים קטנה. יורק חושד שהאיש נשלח לרגל אחריו ומסתיר את ביקוריו החשאיים במערב. יום אחד ההוא אמר שיש לו דוד במערב והוא מתעניין בצילום בדיוק כמותו. "אולי נקפוץ יחד לראות אותו", הוא מציע. יורק חושש ממלכודת ומסרב. אבל הגרמני לוחץ ולבסוף הם חוצים. הדוד גר בבית מפואר, אפילו מקרר וטלוויזיה יש בו. הוא מפנק אותם במסעדות מושחתות ובסרטי חטאים של המערב הדקדנטי. הם מרבים לבקר אותו, עד שמצלצל טלפון מאמא בפולין: "חזור מהר הביתה, אנחנו עוזבים לארץ ישראל".

הוא מתחיל בסיבוב פרידות. מחבריו ללימודים ומהשגריר הפולני שמצקצק: "עתיד מזהיר היה צפוי לך". כשהדוד המרופד במערב שומע שפני אורחו לישראל, הוא זועק: "דו ביסט א–ייד?" ("אתה יהודי?"). מתברר שהוא אחד מראשי הקהילה היהודית ושם משפחתו גולדברג. "אתה לא נוסע לשום מקום", הוא מתרה בו, "תירשם לאוניברסיטת הומבולדט, אסדר לך פיצויים, תקנה דירה ותתעשר".

יורק נאלץ לדחות את ההצעה הנדיבה. כדי להישאר, הוא מסביר, עליו לבקש מקלט מדיני. אם כך יעשה, ייאסרו אמו ובעלה, "אבא" הוא קורא לו. אבל גולדברג לא מוותר. מציע שיורק ינחת אצלו אחרי שיעזבו את פולין. הוא משיב "בסדר", אבל ברור לו שלא.

הוא שב לוורשה ומבין שעוזבים לישראל מפני שהשלטון בולם את הקריירה של חולין פופלבסקי. אף על פי שהצליח לנהל חברת ייצוא למוצרי חקלאות, מבהירים שלא יתקדם בגלל מוצאו. יורק עצמו משתכנע שליהודים אין עתיד בפולין לאחר שחברה משתוממת: "איך זה שאתה בחור כל כך נחמד וגם יהודי?".

ב–1957 הוא מגיע לארץ במה שיכונה עליית גומולקה. הנשיא הרפורמטור ולדיסלב גומולקה מוציא היתרי יציאה לישראל בלבד, זה האות לעלייה החוקית הראשונה מפולין הקומוניסטית. 35 אלף איש בשנים 56'–60' יבואו במסגרתה. אירנה, בעלה ובנה מונחתים במעברת נתניה. משם ממשיכים לדירת שיכון גפרורית בקריית אליעזר בחיפה. יורק נשלח לאולפן לעברית בקיבוץ הזורע. משתלב בחבורת צעירים וצעירות שמנהלים חיי שמחה הורמונליים. הוא ממלא ברצון תורנויות ומסרב רק לזו במטבח. העברית עדיין לא שלו אך בגרמנית השגורה בפיו הוא מתקשר עם היקים, מייסדי המשק.

במה שיהיה "רהיטי הזורע" יודעים אז בקושי מה זה פוליטורה. יורק, מאחוריו לימודים טכניים בברלין, עוזר לתרגם את ההוראות שמגיעות עם המכונות מגרמניה. בשלב מסוים הוא עוזב את האולפן ומתמנה למהנדס הנגרייה. זה נמשך כחצי שנה, שאחריה הוא מתמנה למציל בבריכה. "חיכיתי כבר שאיזו תלמידה תטבע ואעשה לה הנשמה מפה לפה".

עם בוא החורף מתרוקנים המים מתלמידות ומכל סוגי המשתכשכים האחרים. הוא משובץ לניקיונות בבריכה, אבל שם פס על סדרן העבודה ועוזב את הזורע.

הוא חוזר אל אמו בחיפה. אבל לא רק אליה. מנקה מכוניות איסוף זבל של העירייה, מחבר לירה ללירה וקונה וספה 125. היא מלווה אותו גם כשהוא מתגייס לצה"ל. בשל יכולותיו הטכניות מפקידים בידיו את האחריות על מעבדת הקשר החטיבתית. מח"ט גולני, מוטה גור, מתאהב בו. החיילים, מתאהבים בדו–גלגלי. מכנים אותו "הקטנוע הקרבי", כי עליו הוא רוכב לסיורים למרגלות הגולן הסורי. לא לפני שהוא צובע אותו כל פעם בצבע אחר שלא יחשוד האויב שזה אותו כלי. יום אחד הוא נכנס הביתה ואמו מבשרת: "האבא האמיתי שלך חי. רד לרחוב לפגוש אותו".

איך הוא מצא אתכם?
"דרך מכרים משותפים".

היית בהלם.
"אמא הנחיתה עלי את הבשורה בבת אחת כדי שלא יהיה לי זמן להתנגד, אבל האמת היא שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי".

זאת שעת צהריים כשיורק ההמום יורד לפגוש את אביו שמעולם לא הכיר. באותה שעה רחוב צה"ל בקריית אליעזר ריק מאדם. "ואני רואה אדם גבוה, ואני הולך אליו, והוא הולך אלי והוא אומר לי: 'אתה יורק'. והוא מחבק אותי, ואני רק חושב: 'איך אחזור עכשיו הביתה?'".

חשת משהו אליו?
"האיש הלך לצבא כשהייתי בן שנתיים. לא זכרתי ממנו כלום. לעומת זאת, הבעל של אמא היה טוב אלי. הוא טיפל בי כאבא בכל המובנים".

הבת של השכנים

אבל באותה פגישה ברחוב אבא אריה מתאושש ראשון. לוקח את בנו לצהריים במסעדת "איסקנדר". הוא זוכר שהתענגו על חומוס ופלאפל. מדברים דיבורים קטועים. האב מספר שהוא סמנכ"ל התחבורה של מפעל "בלו בנד" וגר בשכונת אחוזה המיוחסת. הוא מנסה לעזור לבנו ומסדר לו עבודה במכון בדיקת הרכב "מ.מ.מ".

הם יושבים שעות, והשיחה חוזרת אחורה בשנים. כשהסתיימה המלחמה, מספר לו אביו, בירר מה עלה בגורלם של אשתו ובנו. כשנודע לו שנשלחו לבלזץ, הסיק שאינם בחיים והתחתן שוב. קשר נקשר בין שני הזוגות החדשים. "זאת אשתו השנייה של בעלי הראשון", נהגה אירנה להציג את רעייתו של אריה. אבל החיבור מחזיק מעמד רק כמה חודשים, וכל זוג חוזר אל חייו.

ברחוב צה"ל מוצא יורק גם את הזיווג שלו. אלה הבלונדינית היא בתם של השכנים. בשואה גורשו הוריה לסיביר והיא נולדה שם. כשיורק פוגש אותה, האהבה ניצתת והם מתחתנים. "הייתי עצלן", הוא צוחק, "לא הלכתי רחוק לחפש".

כמעט 60 שנה שהם יחד, הורים לדני ורני. סבא וסבתא לשש נכדות. ושניהם עדיין על האופנוע. כשיש לה סידורים היא חובשת קסדה, מתיישבת מאחור, מחבקת את מותניו ומפליגה איתו קדימה.