ניצולי שואה ונכדיהם עונים על השאלה: איך מעבירים את הזיכרון לדורות הבאים

מגדי אונגר ונועם חרצק

"מבחינתי זה ייעוד לספר על השואה לדור הצעיר ולמי שרוצה לשמוע. כשאני חושבת על מה שעברתי, אני אומרת 'ריבון העולמים, כמה כוח אתה יכול לתת לבן אדם שיכול לשאת את הדברים האלה'", אומרת מגדי (אסתר) אונגר.

אונגר (90, אלמנה, אם לארבעה ילדים, סבתא לעשרה נכדים, סבתא רבתא ל־16 נינים, ממושב ניר גלים), עסקה רוב חייה בהתנדבות. "נולדתי בהונגריה בכפר קטן. היינו אני, אבא, אמא ואחות שקטנה ממני בארבע שנים", היא מספרת. "ב־1944 נכנסו הגרמנים לאדמת הונגריה והתחילו עם הגזירות, והראשונה הייתה ענידת הטלאי הצהוב. את כל הגברים לקחו לעבודת כפייה וביניהם גם את אבי, נפתלי פריד ז"ל. שלושה ימים אחרי שלקחו את אבא, לקחו אותנו עם עגלות לתחנת רכבת לעיירה הסמוכה, ושם חיכו לנו הקרונות שהיו מיועדים למשא ובהמות. ליד הקרון פתאום פגשנו את אבא, אמרנו לו שלום, נפרדנו, וזו הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו".

לאן לקחו אתכם?

"לגטו נודוורוד, ואחרי חודש שוב לקחו אותנו לתחנת הרכבת. אותם הקרונות חיכו גם הפעם, רק שעכשיו כבר היו חוטי תיל בפתחי החלונות. הגרמנים העמיסו על הקרונות המון בני אדם, והייתה נסיעה נוראית של כמה ימים שבסופה הגענו לאושוויץ. פתחו את הדלתות של הרכבות, והיו שם חיילים גרמנים שבצעקות נוראיות צעקו: 'לרדת, מהר, מהר'. אמא שלי פנתה אלי ואמרה: 'לכי לראות איך עברה הנסיעה על סבא (אבא שלה)'. ידעתי שהוא היה באחד הקרונות האחוריים. היה בלגן ולא מצאתי את סבא. רצתי בחזרה למקום שבו השארתי את אמא ואחותי, אבל כבר לא מצאתי אותן. את אמי, אילונקה־חיה ז"ל, ואת אחותי, ורה־שרה ז"ל, שלחו לצד שממנו איש לא חזר. אפילו לא הספקתי להיפרד מאמא, לא קיבלתי ממנה מבט, חיוך, צידה לחיים. היא פשוט נעלמה לי".

מה קרה לאחר מכן?

"הכניסו אותנו לאולם גדול שבו רק מתלים קטנים סביב הקירות. חיילים גרמנים בצעקות נוראיות הורו לכולנו להתפשט ולהישאר רק בנעליים. אף אחת לא זזה, אף אחת לא האמינה שאנחנו צריכות להתפשט. כשהגרמנים ראו שאנחנו לא מתפשטות, הם הכניסו לשם בחורים אסירים יהודים בבגדי פסים, והם אמרו ביידיש: 'אין לכן ברירה'. התפשטנו, הורידו מהגוף שלנו את כל השערות, זרקו עלינו איזה בגד ישן ולקחו אותנו למחנה. אחת לשבוע עשו לנו סלקציה. למדנו מהר שעל חולי אסור להתלונן, כי את כל אלה שהלכו למרפאה, לא ראינו יותר. היינו עובדות עירומות מול האס־אס, ואם יש משהו שעד היום קשה לי זה העירום הזה".

אחרי חודשיים וחצי באושוויץ, נלקחה אונגר לעבודה ליד ברלין בבית חרושת לחלקי מטוסים. "באמצע אפריל 1945, בעלות הברית הפציצו את ברלין, ואז הוציאו אותנו לצעדת המוות", היא מספרת. "אחרי שבועיים הרגשנו שהשמירה נעשתה רופפת יותר. הייתי אז בת 17, הסתתרתי עם עוד כמה אנשים, וב־1 במאי מצאנו את עצמנו מול חיילים רוסים והבנו שהשתחררנו. חודשיים וחצי עוד הייתי בגרמניה, עד שנודע לי שיש כבר תזוזה של רכבות לכיוון הונגריה. הגענו לבודפשט, הייתי בטוחה שלפחות אבא שלי נשאר בחיים, אבל נודע לי שגם הוא איננו. הצטרפתי לבני עקיבא, הייתי שנתיים בהכשרה בהונגריה, וב־1948 עליתי ארצה".

כיום אונגר מספרת את סיפורה ב"בית העדות" בניר גלים, וגם נכדיה זכו כמובן לשמוע מה עבר עליה באותה תקופה נוראה. "סבתא ואני גרים באותו מושב קרוב ל־40 שנה. כמעט בכל שבת אנחנו אוכלים ביחד, וגם נפגשים לפעמים במהלך השבוע", מספר הנכד, נועם חרצק.

חרצק (40, עוסק בתחום המתמטיקה, נשוי, אב לחמישה, מניר גלים) אומר שסיפורה של סבתא נמצא ברקע כל השנים. "סבתא מלווה קבוצות באופן קבוע ומרצה ביום השואה. גדלתי בבית שבו כן דיברו על הנושא", הוא מתאר. "סבא שלי, שגם היה ניצול שואה, פחות דיבר, אבל סבתא תמיד דיברה. השנה אפילו אני ואשתי נסענו עם סבתא לפולין".

עד כמה סבתא ירדה לפרטים כשסיפרה את הסיפור שלה?

"את הסיפור המלא שלה שמעתי לפרטי־פרטים רק לפני שנתיים בפרויקט 'זיכרון בסלון'. הכרתי לפני כן סיפורי שואה שונים, הייתי בפולין, אבל כשזה הסיפור שלך, זה הרבה יותר נוגע בך. למשל, מאוד נגע בי בסיפור שלה הקטע של הילדה הקטנה שהלכה לרגע לבדוק מה קורה עם סבא שלה, ולא הספיקה להיפרד מאמה ואחותה. כמו כן, תמיד מדברים על התעצומות שהיו לשורדים בזמן השואה ואיך הם הצליחו לשרוד. אבל זה לא רק זה; צריכים גם לדבר על התקופה של אחרי השואה: לאן הלכתם ואיך המשכתם? גם זה דורש כוחות עצומים".

זהבה ואלחנן שוורץ

"הסיפור של סבתא ומשפחתה בזמן השואה זה משהו שגדלנו עליו. לאחרונה יוצא לי הרבה לדבר עם סבתא. בכל שבת בבוקר אני בא אליה, ואנחנו מדברים גם על החיים וגם על מה שהיה", מספר אלחנן שוורץ, נכדה של זהבה שוורץ.

"נולדתי ביאסלו בפולין, וב־1941 באה הגזירה והיינו מוכרחים ללכת לגטו", היא מספרת. "המשפחה שלי (אבא פנחס אלעזר ז"ל, אמי הינדה ז"ל ואחותי אסתר ז"ל) גרה בגטו בחדר אחד עם עוד משפחה. ביוני 1942 אמרו שכל הגברים מגיל 18־51 צריכים להתייצב, ולקחו אותם למחנה הריכוז פוסטקוב. הייתי אז בת 11, ומאז לא ראיתי את אבא. לפני שאבא הלך, הוא ביקש שאביא לו מעיל, והדגיש: 'תביאי מעיל של יום חול, לא מעיל של שבת, כי אולי אמא תצטרך למכור אותו'. אני עוד זוכרת שהבאתי לו את המעיל עם שתי עוגיות".

שוורץ (87, בעברה אחות בקופת חולים, נשואה, אמא לשלושה ילדים, סבתא ל־23 נכדים וגם סבתא רבתא לנינים, ממושב יסודות) זוכרת עד היום איך ראתה בפעם הראשונה בחייה אדם בשלולית דם. "מהשעה שש בערב עד שש בבוקר היה אסור לצאת מהדירה בגטו", היא משחזרת, "יהודי אחד מסכן הלך עם שני דליים על הגב לקחת מים, לא הספיק לחזור בזמן וירו בו. שמענו את היריות, רצתי לחלון, ואמא בבכי הזיזה אותי ואת אחותי שלא נסתכל".

עד מתי נשארתם בגטו?

"באוגוסט 1942 לקחו את כל הנשים עם הילדים ליער וירו בהם. אמא הבינה שהיא צריכה לברוח מהגטו. מפני שאבא שלי היה סוחר לפני המלחמה, היה לו קצת קשר עם גויים. אמא שלחה אותי לגויה אחת, את אחותי לגויה אחרת, וגם היא הסתתרה אצל גויה. הייתי אצל הגויה סגורה בארון, ורק אם אף אחד לא היה, היא הוציאה אותי קצת. ואז הגויים גירשו את אחותי, והיא הלכה לאמא. גם הגויה של אמא גירשה אותה, ושתיהן נאלצו לחזור לגטו. הן נלקחו למחנה ההשמדה בלז'ץ, ושם מיד רצחו אותן".

ומה עלה בגורלך?

"גם אותי הגויה גירשה, והצלחתי להגיע לדודה שלי, אחות של אבא, שהייתה באחד הכפרים. הייתי במחבוא בתוך קש במשך שנתיים. שוחררתי על ידי הצבא האדום, וב־1947 הגעתי ארצה עם 'אקסודוס'. כל המשפחה שלי נשרפה, אבל ברוך השם הקמתי משפחה, וכל ילד שנולד, כל נכד, כל נין - זו הרחבת הלב שלי".

שוורץ מרבה לספר את סיפורה למשפחתה, ואף נכתב עליו ספר ביוגרפיה במסגרת פרויקט הנצחה, שאותו הובילה המועצה האזורית נחל שורק בעידודו של ראש המועצה, אלי אסקוזידו. "כל סיפור השואה זה משהו שלא נתפס", מוסיף הנכד אלחנן (32, אינסטלטור, נשוי, אבא לארבעה, מיסודות). "אני מסתכל מהיכן ניצולי השואה התחילו ולאן הם הגיעו בסופו של דבר. פשוט צריך להעריץ אותם".

סמיון ונתן רוזנפלד

"מילדות, כבר מגיל 4 בערך, הייתי נוכח עם סבא בפגישות שערך פעם בחמש שנים ב־14 באוקטובר עם כמה מחבריו שהשתתפו במרד סוביבור. הם חגגו לעצמם 'יום הולדת', ואני עמדתי על כיסא וחילקתי להם עוגה", מספר נתן רוזנפלד, נכדו של סמיון רוזנפלד.

רוזנפלד הסב נולד באוקראינה, וב־1940 התגייס לצבא האדום. בשנת 1941 הוא נפל בשבי הגרמנים, נשלח למחנה ריכוז במינסק ומשם בסוף 1943 הועבר למחנה סוביבור שבפולין.

רוזנפלד (95, אלמן, אב לשניים, סב לשניים וסבא רבא לחמישה נינים) עבד בעברו כצלם. בשנת 1990 הוא הגיע ארצה מאודסה, וכיום מתגורר בבית האבות "יד בנימין" במועצה האזורית נחל שורק. "רצינו לחיות, לא רצינו להיות גיבורים", הוא מתייחס למרד בסוביבור.

רוזנפלד נפל בשבי עם חיילים יהודים נוספים, ובסוביבור הם הועסקו בעבודות כפייה. בתוך זמן קצר נוצר קשר בינם לבין המחתרת שהתגבשה במחנה, וראש קבוצת החיילים היהודים, אלכסנדר פצ'רסקי ז"ל, הפך למנהיג הצבאי של המרד, שהתרחש ב־14 באוקטובר 1943. האסירים הצליחו לחסל 11 מאנשי האס־אס, 400 מהם הצליחו לפרוץ אל מחוץ למחנה, אולם רבים נורו למוות בניסיון הבריחה או שעלו על מוקשים. חלקם גם נתפסו במצוד שנערך לאחר מכן ביערות הסמוכים. רוזנפלד הוא השורד הישראלי האחרון של מרד זה. "צריך ללמד את הדורות הבאים על מה שקרה", הוא אומר. "אנחנו חייבים לדעת את העבר שלנו, כדי שזה לא יקרה שוב בעתיד".

מה אתה זוכר מהמרד?

"אני זוכר איך לקחנו את הנשק ושבסוף רצנו ליער, ירו עלינו ונפגעתי ברגל. ביער לקחתי ילד בן 15, שגם ברח מסוביבור, ויחד שרדנו שם. כיום הבן שלי והנכד שלי כבר זוכרים את כל ההיסטוריה הזאת יותר טוב ממני".

"כאמור, מילדות כבר התחלתי לשמוע את הסיפורים, ובגיל 8־9 גם התחלתי להתעניין בפרטים ולשאול יותר שאלות", מספר הנכד, נתן (46, מנהל חברת הייטק, נשוי, אב לשלושה ילדים, מפורט לודרדייל שבפלורידה). "בעצם גדלתי על הסיפורים של סבא ושל אלכסנדר פצ'רסקי. לפני כשמונה שנים גם לקחתי מצלמת וידיאו, ישבתי עם סבא לפחות שעתיים ותידעתי אותו מספר את הסיפור שלו".

אתה מצליח לשמור על קשר עם סבא גם ממרחקים?
"כל החיים שלנו היינו חברים מאוד טובים, וגם כיום. כל בוקר שלי מתחיל בשיחת טלפון עם סבא, ואני גם מגיע לבקר פעמיים בשנה. השנה אני רוצה לנסוע לפולין עם הבן שלי (כיום בן 22). הוא מכיר את הסיפור של סבא רבא שלו, וגם אחת מהבנות שלי (בת 13) כתבה מאמר עליו בבית הספר. אני חושב שזו חובה להעביר את המידע גם לילדים שלי, כדי שיידעו מה היהודים עברו בזמן השואה".

ברוך הולנדר ורומי פלדי

כשאנשים צעירים שומעים את סיפורי השואה ממקור ראשון, הם מבינים קצת יותר את הסיפור, את הדרמות האישיות, איך אנשים הצליחו לשרוד מתוך תקווה ואמונה, ואלה גם המסרים שצריך להעביר להם", אומר ברוך הולנדר.

הולנדר (77, גמלאי צה"ל וגמלאי חברת החשמל, נשוי, אב לשלושה ילדים, סב לשבעה נכדים, מתל אביב) נולד ב־1941 ליד ביאליסטוק, עיר בצפון מזרח פולין, בזמן שהוריו ניסו לברוח מוורשה לכיוון ברית המועצות. "הייתי בן יחיד, ואת כולנו הכניסו לגטו ביאליסטוק עם כ־50 אלף יהודים נוספים. הייתי אז תינוק בן חודשיים־שלושה", הוא מספר, "זו הייתה תקופה איומה של רעב ומחלות, ובשלב מסוים היו שם אקציות וסלקציות נוראיות. באחת האקציות האלה התחבאנו עם שכנים בעליית הגג. פתאום, תוך כדי כך שהגרמנים מסתובבים מתחת לעליית הגג, פרצתי בבכי קולני, ואז השכן זינק עלי והתחיל לחנוק אותי. אבא שלי התקרב אליו, ולחש לו באוזן: 'אם אתה לא מוריד מיד את הידיים מהילד שלי, אני אתחיל לצרוח וכולנו ניפול לידי הגרמנים'. אבא קרע את הידיים של השכן ממני, ובינתיים הגרמנים עזבו את המקום. רמזים לסיפור הזה שמעתי כשאמא דיברה עם חברות שלה בפולנית, אבל היא הייתה אומרת: 'עזוב, תשכח מזה'".

איך שרדת את השואה?
"לאמא הייתה תעודה של תלמידת גימנסיה בוורשה. הייתה לה חזות ארית, ושמה לפני הנישואים היה טאופילה סקוברוניק. היא ברחה איתי מהגטו לצד הארי וניסתה למצוא לנו מחסה תחת זהות בדויה. היה חורף והיה מאוד קר, ורק אחרי הרבה ניסיונות שכשלו, הגענו לבית של פולני פרבוסלבי. הוא אמר לאמי: 'אישה, תירגעי, ניתן לך לינה ואוכל'. מאחר שאמא למדה גרמנית כשפה שנייה, היא הצליחה להשיג עבודה ברשות הרכבות בזהות בדויה, ואותי שמה בבית יתומים של הכנסייה".

ואיפה היה אביך?
"אמא ידעה שאבא שלי, הרש רוטשטיין ז"ל, עומד לברוח מהגטו ולחבור אליה, ואז יום אחד ה'חברות' הפולניות שלה מספרות לה: 'יהודון אחד קפץ מהרכבת, ולמרות שירו בו, הוא הצליח להתחמק והגיע לבית של אישה פולנייה. ואז היא הזמינה את הז'נדרמריה, הם ירו בו למוות וניתז ממנו דם כמו מחזיר'. אמא הבינה שמדובר באבא, אבל נאלצה להעמיד פנים. באותו לילה, בעזרת המחתרת, היא הגיעה לקבר האחים להיפרד ממנו. לאחר סיום המלחמה, אמא באה לקחת אותי מבית היתומים. היא פגשה את שלמה הולנדר, שאיבד אישה וילד בשואה והפכנו למשפחה. הם התחתנו ועלינו ארצה ב־1948. שלמה היה איש אציל, היינו ידידים בנפש, ורק לקראת התיכון נודע לי שאינו אבי הביולוגי. אבל הוא היה בשבילי אבא לכל דבר ועניין, שחינך אותי מגיל 5".

הולנדר, חבר עמותת "דורות ההמשך", מספר שהוא משתתף ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בפרויקט "זיכרון בסלון", וגם נכדיו שמעו לא פעם את סיפורו. "באתי והופעתי בכיתות שלהם, ואני מרגיש שאני עושה בכך שליחות למורשת השואה. מובן שגם מאוד חשוב לי שהנכדים יידעו מה קרה באחת התקופות הקשות ביותר", הוא אומר.

"סבתא רבתא שלי, אמא של סבא ברוך, הייתה אישה מדהימה וצלולה כמעט עד הרגע האחרון. היא הייתה מתקשרת אלינו בכל שנה ביום השואה ומאחלת לנו מזל טוב", מספרת הנכדה רומי פלדי (24, סטודנטית לפסיכולוגיה מהרצליה). "לא הבנתי בתור ילדה מה הקשר, כי זה היה יום מאוד עצוב. ואז היא אמרה שמבחינתה זה יום שאנחנו צריכים להיות בו שמחים וחזקים, כי אנחנו משפחה. היא אמרה שחשוב שיש את היום הזה כדי שנזכור את כל מי שהשארנו מאחור, אבל אנחנו מסתכלים קדימה. זה השלב שבאמת התחלתי לשאול שאלות ולהתעניין בסיפור".

ומה סיפרו לך?
"סבתא רבתא סיפרה, אבל לא עד הסוף. בתיכון, לקראת המסע לפולין, הגעתי אליה, והיא סיפרה לי יותר לעומק. ואילו לגבי סבא ברוך, אני מרגישה שמערכת היחסים ביני לבינו מושתתת על הזיכרון של המלחמה. מאז ומתמיד עזרתי לו לבנות מצגות ולסרוק את התמונות, הוא סיפר לי על כל תמונה וזה מאוד קירב בינינו. לסבא מאוד חשוב להעביר את הסיפור הלאה, ובשנים האחרונות הוא מעביר את האחריות הזאת אלינו, הנכדים. אי אפשר שלא להתרגש מהסיפורים האלה. אני באופן אישי מרגישה שזו חובתי להמשיך לספר זאת גם בשביל הסבים והסבתות שלי, גם בשביל עצמי וגם בשביל דור ההמשך שיגיע בעתיד".