מלחמת יום כיפור לא הונצחה עד היום כראוי. אין כיכר, אין רחוב ואין אפילו שביל עפר על שמה. אולי בגלל המחיר הבלתי נתפס שגבתה - 2,222 חללים, 7,251 פצועים, 294 שבויים, אולי בגלל המחדל המודיעיני, אולי בגלל הטראומה הלאומית והרצון להדחיקה, ואולי מכל הסיבות גם יחד אין עד היום מרכז שמנציח את המלחמה ואת גבורת הלוחמים.
45 שנים אחרי קמה קבוצה של בוגרי המלחמה והחליטה שהגיעה העת לשנות את המצב ולהקים סוף סוף את המרכז למלחמת יום כיפור". על פי התוכנית השאפתנית, כמו המרכז למורשת מלחמת ששת הימים, שחרור ירושלים ואיחודה הפועל בגבעת התחמושת, המרכז שיוקם בנתניה יאגד בתוכו את כל המידע, המחקר והספרות הקשורים למלחמה - הסיבות לפריצתה, התנהלותה ולקחיה.
הרעיון להקמת המרכז הוא פרי יוזמה משותפת של עמוס זסלבסקי, שריונר בחטיבה 7 במלחמת יום כיפור, רמי רום (בנם של פרופסור יוסף רום, שכיהן בכנסת התשיעית והעשירית כח"כ מטעם הליכוד, ושל יעל רום, שהייתה הטייסת הראשונה של חיל האוויר) ושאול אביר, שלחם כשריונר בגזרת התעלה.
השלושה גלגלו בשיחות ביניהם את הרעיון להקמת מרכז שיתעד את המלחמה ומאורעותיה וגייסו לטובת העניין את אבירם ברקאי, מחבר הספר “על בלימה", סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור, שבעצמו נפצע בקרבות היום השני למלחמה. ברקאי גייס לטובת הפרויקט את סא"ל במיל' רמי סווט, שעומד כיום בראש עמותה שהוקמה לצורך העניין.
סווט נושא עמו משא זיכרונות אישי כבד ממלחמת יום כיפור. אחיו יאיר ז"ל נפל בקרבות הבלימה ברמת הגולן בעת שפיקד על פלוגת טנקים בגדוד 77 בקרבות עמק הבכא. אחיו, אל"מ במיל’ מיקי שחר סווט, מ"פ שריון, נפצע קשה בקרב ברכס חמוטל במערב חצי האי סיני. רמי עצמו, שהיה מ"מ בגדוד 71, נפצע אף הוא באותה מלחמה באזור בוקעתא בצפון רמת הגולן.
“אירוע טראומטי לדור שלם"
רמי רום הוא הצעיר שבחבורה. כשפרצה מלחמת יום כיפור היה בן 10 בלבד, אולם לדבריו הוא גדל בצל סיפורי הגבורה של יאיר סווט, שקיבל לאחר מותו את עיטור המופת. “יאיר נהרג ביום השני של המלחמה", מספר רום, “המשפחה שלי הייתה קשורה מאוד למשפחת סווט. כשהייתי בגיל בר מצווה הוסיפו לשמי את שמו של יאיר - רמי יאיר רום. בילדותי נסענו רבות לתחנת הדלק של האבא, צבי סווט, שהייתה בנואיבה. צבי היה לוחם קומנדו נועז בשורות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ואיבד בפעולה את שתי רגליו, וממנו שמענו את סיפורי הגבורה שלו ושל בניו וגדלנו על ברכיהם.
“אני לא היסטוריון אלא ד"ר לפיסיקה כימיקלית", מוסיף רום, “אבל לפני כמה שנים קראתי מאמר של אורי בר יוסף, חוקר מלחמת יום כיפור, על חלקו של ראש אמ"ן אלי זעירא במחדל, מאמר שהתפרסם בשנת ה־40 למלחמה. מאז נשאבתי עמוק לתוך הנושא, ואני עצמי התחלתי לחקור נושאים הקשורים לאלי זעירא, למשה דיין ובעיקר למי שהיה שר החוץ של ארה"ב בזמן המלחמה, הנרי קיסינג’ר, ואף פרסמתי מאמרים בנושא בכתבי עת בחו"ל ביחד עם חוקרת אמריקאית.
“בשלב מסוים יצרתי קשר עם אבירם ברקאי. הוא הזמין אותי ליום עיון בירושלים על מלחמת יום כיפור. הגעתי לשם שעה לפני הזמן, וגם עמוס זסלבסקי הגיע. ישבנו בבית קפה, התחלנו לדבר והתברר לי שעמוס עצמו היה בחטיבה 7, ושאחרי שיאיר נהרג הוא קיבל את הטנק שלו ונלחם איתו לאורך כל המלחמה. אחרי זה המשכנו לשמור על קשר באימיילים ובטלפון ונפגשנו עם עוד כמה חברים, בהם שאול אביר, שלחם במלחמה בתעלה", משחזר רום.
“יום אחד ראינו פרסום על כך שעבר בכנסת חוק על הקמת מרכז מורשת למלחמת ששת הימים בשיתוף עם גבעת התחמושת", הוא ממשיך, “ואז אמרנו רגע, מלחמת יום כיפור הרבה יותר משמעותית עם הרבה יותר נפגעים, אז למה אין מרכז שיתעד את המלחמה? מלחמת יום כיפור עבורנו היא כמו מלחמת וייטנאם עבור האמריקאים, אירוע טרואמטי לדור שלם, פצע פתוח ושותת דם. לאחר שזסלבסקי הכניס את אבירם ברקאי לנושא, נפגשנו בלטרון כדי לדון ברעיון של הקמת מרכז למלחמה שעד עתה כולם ברחו ממנה - אולי בגלל המחיר הכבד שגבתה, אולי בגלל שהיא נקשרת עם כישלון ומחדל - ואמרנו שצריך מישהו שיהיה מוביל ראשוני לעניין הזה, ואז ברקאי הציע להביא את רמי סווט שיעמוד בראש המיזם הזה".
על ההחלטה לגייס את סווט להובלת היוזמה מספר ברקאי: “אני בטוח שכל מי שהספיק לחוות את חצי האי סיני טרם החזרתו למצרים במסגרת הסכם השלום, זוכר את צבי סווט, האיש הגדול קטוע הרגליים היושב בכיסא גלגלים בתחנת הדלק בנואיבה. אובדן שתי רגליו, כלוחם עז נפש במלחמת העולם השנייה, היה ראשיתו של מסע אישי מייסר ששיאו במלחמת יום כיפור, כששניים מבניו, קציני השריון מיקי ורמי, חזרו פצועים משדה הקרב, והבן האמצעי יאיר (אירי), מפקד פלוגה בגדוד השריון 77, חזר בארון קבורה".
“את רמי סווט, הבן הצעיר, הכרתי כשהיה חניך כמוני בקורס קציני השריון. גדול וחזק - כמו האחים שלו, הכי מצוין בין המצוינים - כמו אבא שלו. לא פלא שהוא היה היחיד בינינו שהצליח להרים גל הינע וגם להיבחר לחניך המצטיין של מחזור קק"ש יוני 73', מגמת שוט (כינוי של טנק הסנטוריון).
“לפני כשנה קבלתי פנייה מרמי רום, חוקר צעיר ונמרץ שזה כמה שנים מנסה למצוא תשובות לשאלות מטרידות הקשורות במלחמת יום כיפור", ממשיך ברקאי, “לפנייה זאת הצטרפו שניים מחברי שהיו בשדות הקטל הנצחיים בסתיו 73'. ‘הגיע הזמן להקים בית ייחודי למלחמת יום כיפור’, אמרו לי. ‘אני בפנים’ עניתי. זאת הייתה ההתחלה. אחר כך הבנו שאנחנו טובים בלזרוק רעיונות, אבל לא פחות טובים בלמצוא תירוצים למה אנחנו לא מסוגלים להוביל פרויקט כזה. היה ברור לנו שעל מנת להצליח בשליחות יוצאת הדופן שהצבנו בפנינו, במשימה שאסור להפסיד בה, אנחנו חייבים להעמיד בראשה מישהו שיידע להתניע, להניע, להזיז, לדחוף, לסלול, לרתום ולגייס. מישהו שכתפיו רחבות וחוט השדרה שלו גמיש. מישהו שמסוגל יהיה לחתור נגד כל הקשיים. מישהו שיצלח את כל המכשולים. מישהו שיגשים את החלום עבור כ ו ל נ ו. ככה הגענו לרמי סווט".
פיירברג הקצתה שטח
מאז התקדמה החבורה כברת דרך רצינית. הם הקימו עמותה בראשות רמי סווט וגייסו אליה שורה ארוכה של מפקדים, לוחמים ונציגי משפחות שכולות, כולם בהתנדבות מלאה, שמטרתם לקדם את הקמת המשכן ולצקת תוכן בין כתליו. עם חברי העמותה נמצאים מלבד חבורת המייסדים גם אלוף במיל' אורי אור ואלוף במיל' דורון אלמוג.
חברי העמותה סיירו ברחבי הארץ ונפגשו עם ראשי ערים בניסיון לגייס תמיכה ולאתר מקום עבור הקמת המרכז. לבסוף אותר מקום כזה בנתניה, שם הסכימה ראשת העיר מרים פיירברג להקצות קרקע לטובת העניין. בד בבד פועלת העמותה לחקיקת חוק להכרה במרכז כאתר מורשת לאומית, ולעניין זה התגייס ח"כ עפר שלח (יש עתיד).
מספר אבירם ברקאי: “הבליחה אצל החבר’ה שבאו אלי ההכרה שהמלחמה הזאת, בגלל הייחוד שלה, חייבת לקבל במה בפני עצמה, שיש צורך להקים מרכז שיהיה גם בית. מקום פיזי שבו יוכלו לוחמי דור 73' להגיד שזה הבית שלהם. כל מי שחווה את המלחמה הזאת שיידע שיוכל להגיע למקום שבו ישתה כוס קפה, ייכנס לאולם שבו ימצא את רוב הספרות שנכתבה על המלחמה, את כל הסרטים שנעשו עליה וצולמו בה, שיוכל להביא לשם את ילדיו ונכדיו. מקום שבו תלמידי בתי ספר יוכלו להתחבר לאירוע שכל כך רחוק מהם".
רמי סווט: “נכון שהתבקש היה שהמדינה היא זו שתרים את הכפפה ותיקח על עצמה נושא שהוא האירוע המכונן ביותר במדינת ישראל מאז מלחמת העצמאות, האירוע היחיד שהעמיד את מדינת ישראל בפני סכנה קיומית, אליבא דמי שהיה אז בהנהגה. אלא שכולנו יודעים שבישראל, בהרבה מאוד תחומים, המדינה איננה נוקטת יוזמה אלא מתחברת אליה בדיעבד, כפי שקרה בבית הפלמ"ח או בגבעת התחמושת - וכאן אנחנו נכנסו לתמונה".
כשהוא מתבקש לשרטט את האידיאולוגיה שמאחורי המרכז המתוכנן אומר סווט: “למרכז אין אג’נדה ספציפית. הוא לא בא להאדיר את הניצחון או להבליט את הכישלון או את המחדל. הוא בא להתעסק במכלול הנושאים של מלחמת יום כיפור, ברמה החברתית, פוליטית, צבאית ואנושית. המרכז יעסוק בפצעים שלא הגלידו עד היום לבני אותו דור, וגם בנושאים שאולי יש כאלה שהיו רוצים לטאטא אותם מתחת לשטיח, כמו תהליך קבלת ההחלטות או סוגיית השבויים, ואיך מדיבורים על שלום הגענו למלחמה, ובזכות הניצחון הגענו ממלחמה לשלום, וכל מה שיש בתווך.
“כיום ישנה התעלמות מוחלטת מהנושא הכי קרדינלי בהיסטוריה שלנו מאז מלחמת השחרור, ואם אנחנו לא נדאג לזה - לא יקום מרכז כזה שינחיל וינגיש לדורות הבאים את כל ההיבטים שקשורים למלחמת יום כיפור. אנו מבקשים להקים מרכז שיוכר על ידי המדינה כמרכז מורשת לאומי ושיספר את סיפורה של אותה מלחמה. במסגרתו יוקם היכל גבורה ותהילה ללוחמים, לנופלים, למשפחות ולפצועים. נקים בו מרכז הדרכה ותוקם קריית מחקר שתעמיק ותמשיך לעסוק בנושא הזה. לצורך זה תפעל במרכז ספרייה מאוד גדולה ועשירה עם כל הספרות והמחקרים שפורסמו ועוד יפורסמו בעתיד על מלחמת יום כיפור".
כל החילות יקבלו ביטוי
סווט מעריך את עלות הקמת הפרויקט בכ־80 מיליון שקל, סכום שיכסה את הקמת המבנה ואת הפקת התכנים שיוצגו בו. המימון, כך הוא מקווה, יבוא מתקציב המדינה אם וכאשר יחוקק חוק בנושא, ובו בזמן הוא ואחרים בעמותה פועלים לגיוס תרומות בארץ ובחו"ל. “יהיו כמה אנשים, תורמים כבדים, שיתנו חסות מרכזית לפרויקט. רק עכשיו, כשהרעיון הופך למעשי, אנו מתחילים בתהליך בשיתוף עם קרן ועם גוף בארה"ב ומתחילים בגיוס כספים".
על הזוית האישית במעורבותו להקמת מרכז להנצחת מלחמת יום כיפור הוא אומר: “אצלי, כמובן, זה בא גם ממשפחה שהייתה כל כולה במלחמה, החל מההורים המודאגים בבית, שהיו להם חמישה ילדים בצבא - שלושה מהם בחזית: שניים בצפונית ואחד בדרומית. אני ואחי יאיר היינו אחד ליד השני במלחמה. אני בגדוד 71 שעלה לרמת הגולן מבית הספר לשריון, יאיר היה בגדוד 77 עם קהלני. לא רק שלחמנו באותה גזרה, אלא בדיעבד אני כנראה הייתי עד לאירוע שבו הוא נפגע בגזרת עמק הבכא. בשלב מסוים בלילה הראשון היינו למרגלות החרמונית. לפנות בוקר אני מקבל הנחיה לאגוף את החרמונית מדרום ולסגור את הפרצה בתפר בינינו לבין גדוד 77. כשאני מתחיל את הקטע של המהלך הזה אני בעצם מדווח שיש שם כלים של גדוד 77 ואני רואה את מה שקרה שם עם הפלוגה של אחי.
“הדרייב שלי לפעול להקמת המרכז להנצחה ולחקר מלחמת יום כיפור נובע גם מהחוויה האישית שבלהילחם, להיפצע ולחוות את השכול", מוסיף סווט. "כשאנחנו ממפים את פוטנציאל האנשים שיכולים לתמוך ברעיון שכזה, אתה מתחיל עם 400 אלף אנשים שלקחו חלק במלחמה, כולל כל בני המשפחה. יש לנו, למשל, מישהי בעמותה ששכלה לא מזמן את בעלה, פדוי שבי שהוכר רק לפני ימים אחדים כחלל צהל, שנפטר עקב מצבו הבריאותי. היא מספרת לנו שהוא השתקם לכאורה, אבל המשפחה חוותה את ההשלכות של המלחמה ההיא יום יום ושעה שעה".
“המרכז", מדגיש סווט, “הוא אמצעי. הנושא המרכזי שמעסיק אותנו הוא שהמלחמה לא תישכח. בזיכרון האישי שלי אני לא צריך מרכז. בזיכרון הקולקטיבי, אם אני מסתכל מה יהיה עם ילדי ונכדי, בוודאי שצריך מרכז כזה. אני רואה היום תגובות גם של משפחות שכולות. אנשים שלמרות שהם נושאים את הצלקת איתם הם מבינים את הצורך - לא בשבילם אלא בשביל הדורות הבאים".
בעמותה חברים נציגים של כלל חילות צה"ל, והמרכז ייתן ביטוי למלחמה בים, באוויר, ביבשה, בחזית וגם בעורף. בעמותה, המונה כיום כבר 600 חברים, ישנם גם נכי צה"ל ושלושה פדויי שבי. “כשדברנו על הפרוגרמה התכנונית, השאלה הראשונה ששאלנו הייתה עם איזו חוויה אנחנו רוצים שאנשים ייצאו מהמקום", מספר סווט. "אז אנחנו רוצים לתת ביטוי גם לכישלון וגם לניצחון, גם למחדל וגם לגבורת הלוחמים. כך למשל בבניין העתידי אנו מתכננים מעבר חד בין החלק הראשון של המלחמה, של הבלימה, הטראומה והכישלון, לבין חלקה השני. לצורך זה נשתמש בהדמיה שבה שאתה עובר מצד אחד של המבנה לצדו האחר בדמות חציה של מכשול, כמו למשל חציה של גשרון מעל מים, חלק של תמסח (דוברה) או גשר גלילים".
כאמור יוזמי מרכז יום כיפור פנו אל ח"כ עפר שלח (יש עתיד), חבר ועדת חוץ וביטחון, בבקשה לקדם הצעת חוק בנושא, ועל כך אמר לנו שלח: “מלחמת יום כיפור היא אירוע מכונן בתולדות מדינת ישראל. גם 45 וחמש שנים אחריה, השאלות הגדולות על המחדל המדיני והמודיעיני וסיפורי הגבורה של הלוחמים לא נחשפו במלואם. דור יום כיפור מזדקן, חלק ממפקדי המלחמה אינם עוד איתנו. זה הזמן לרכז את ההנצחה, המחקר והמורשת במקום אחד, שיעביר את תודעת האירוע המכונן הזה לדורות הבאים.
“כבנו של של מג"ד מילואים במלחמה, וכמי שמכיר אישית רבים ממפקדיה, אני מסייע ליוזמי הרעיון המבורך הזה מראשיתו", ממשיך ח"כ שלח, “כשתבשיל השעה וההכנות יהיו בשלב הראוי, אגיש הצעת חוק שתמסד את המחקר למורשת המלחמה ותבטיח את פעולתו לדורות. אני בטוח שחברי כנסת רבים יצטרפו אלי ושההצעה תעבור".
עמוס זסלבסקי, רמי רום, שאול אביר, רמי סווט וחבריהם מתכוונים לערוך ב־14 באוקטובר בהיכל התרבות בנתניה כנס לייסוד העמותה ולציון 45 שנים למלחמה, ומקווים שעד שנת ה־50 למלחמת יום כיפור, מרכז התיעוד וההנצחה שהם מתכננים יפתח את שעריו.