שילוב המגזר החרדי בשוק התעסוקה: איך זה נראה מהצד השני של המתרס?

אני החלום הרטוב של מדינת ישראל", אומר מאיר לוי (שם בדוי), חרדי בוגר ישיבה מבני ברק. “עברתי שלוש שנים בשירות לאומי, ביליתי חמש שנים באקדמיה עם תואר בהצטיינות במדעי המחשב, וכיום אני משלם את אחוזי המס הגבוהים ביותר במשק". 
 

לוי עובד כיום בחברת אבטחת מידע מהמובילות בארץ ומשמש כמורה מן החוץ למדעי המחשב באוניברסיטה ידועה, אבל אם חשבתם שהוא הצליח להשתלב בקלות בשוק העבודה, תחשבו שוב. “זה מאוד נוח לדבר על שילוב חרדים", הוא אומר. “קל לדרוש מהם לשאת בחובות האזרחיים, אבל להשאיר אותם עם זכויות של סרח עודף. אני לא מדבר רק על מקומות עבודה שמקיימים למשל מסיבות חוף בלי להתחשב בעובדים החרדים, אלא על מקומות עבודה שמסרבים לקבל אותנו רק בגלל הרקע הדתי שלנו. הרבה מראיינים מעדיפים לוותר על הסחורה החרדית". 
 

ישראל קצובר, כתב ופרשן צבאי בעיתון “המודיע", אומר כי במצב הנוכחי ישנם קרוב ל־11 אלף סטודנטים חרדים שאין להם שום סיכוי להשתלב בשוק העבודה. “הממשלה אומרת להם: ‘לכו תלמדו, תעשו שירות ותהיו אזרחים מן השורה', אבל בשורה התחתונה לא נותנים להם אפשרות. המדינה לא רוצה אותם". לדעתו, הפתרון היחיד הוא שינוי אווירה גם בקרב הממשלה וגם בקרב המעסיקים. “אנשים חוששים מהעסקת חרדים בשל מגוון סיבות, אולם אינם מבינים שחרדי שהחליט לעשות את הדרך הזאת הוא בדרך כלל אדם איכותי שרוצה לפרנס משפחה עם ילדים". 
 

כמו אנשים רבים שעמם שוחחנו, גם קצובר נחשף מקרוב לקשיים בשילוב חרדים בשוק התעסוקה. “אני מכיר מישהו, אדם מוכשר מאוד, שהוציא תואר ראשון במשפטים ממכללה חרדית מוכרת", הוא מספר. “הוא התמודד ב־15 מכרזים שונים למשרות בשירות הציבורי, אך לא התקבל בשום מקום. באחת הפעמים ניגשה אליו מישהי ואמרה לו שהוא מבזבז את הזמן. היא ראתה את החותמת של המוסד החרדי שבו למד להשכלתו ויעצה לו לרדת מהסיפור מחוסר סיכוי". 
 

גם הוא, כמו האחרים, מפנה אצבע מאשימה בעיקר כלפי המדינה. “נותנים מענקי עידוד ובונוסים לחברות שמעסיקות בני מיעוטים, אולם החרדים נופלים בין הכיסאות", הוא אומר. “אני מכיר חרדי שעבר את כל השלבים של המכרז, אבל כשהגיע לראיון אמרו לו שזו משרה למיעוטים. אם יבוא אתיופי או דרוזי, הוא יוכל לקבל את המשרה. חרדי הרי יכול להשתלב במשרות רגילות שאינן מיועדות למיעוטים".

 
 

בפקולטה להנדסה באוניברסיטת בר־אילן מעידים שדווקא מושקעים מאמצים לא מבוטלים בחיפוש ובמציאת סטודנטים מהמגזר החרדי, תוך שילובם מאוחר יותר במגזר העסקי. “בעבודתי בפקולטה להנדסה באוניברסיטת בר־אילן במשך עשר השנים האחרונות ליוויתי מקרוב סטודנטים חרדים שסיימו תואר ראשון, שני ושלישי, ואני יכול לומר בוודאות שמשהו קורה בשנים האחרונות בקבוצה זו", מעיד פרופ' דרור פיקסלר מהפקולטה להנדסה, ראש המכון 

לננו־טכנולוגיה ולחומרים מתקדמים באוניברסיטה. "מדובר בסטודנטים שלמדו תקופה ארוכה בקבוצה הטרוגנית: בנים־בנות; דתיים סרוגים, מי שאינם דתיים וגויים. הם למדו להכיר אחד את השני ויותר מכך לחיות אחד עם השני. כל מי שלמד אצלנו מצא עבודה בתחום ההייטק, וגם היום אנחנו ממשיכים בעשייה זו. לא מדובר בלימודים בקבוצה המיוחדת לאוכלוסייה זו, אלא בלימודי הנדסה רגילים, ומכאן המשמעות הגדולה למהלך זה על החברה הישראלית".
 

בזמן שהאקדמיה קורצת לחרדים רבים שחושקים בתארים לצורך מציאת מקומות תעסוקה, השילוב שלהם בשוק התעסוקה כאמור עדיין רחוק מהמציאות. תוכניות השילוב השונות ותמריצי הממשלה לעידוד ההשכלה הגבוהה בקרב חרדים גורמים לרבים מהם לחצות את הקווים ולעשות את כל הדרך לעבר התואר האקדמי, תוך כדי שהם משלמים מחיר לא פשוט: הקהילה שלעתים מפנה עורף, הלימודים המפרכים שנדרשים מהם בעקבות היעדר השכלה מוקדמת; והוויתור על מעמד “תורתו אומנותו" שאליו הורגלו לשאוף מגיל אפס. פעמים רבות, לאחר שעברו את משוכת האקדמיה, הם מגלים שאין צורך בהם בשוק העבודה. מקומות עבודה, אם לומר זאת בעדינות, חוששים מהעסקה שלהם. 
 

“לפני שנים ספורות המדינה החליטה על השקעה אסטרטגית בשילוב חרדים בעבודה", אומר סא"ל (במיל') רם משה ראבד, לשעבר הרב הראשי לחיל האוויר וכיום יועץ לתעסוקת חרדים בגופים ציבוריים ועסקיים. “משרד הכלכלה והתעשייה ומשרד העבודה והרווחה הקימו תשתיות חסרות תקדים עבור חרדים שיוכלו ללמוד לתארים. בשנים האחרונות הוקמו מרכזי הכוון תעסוקתי (מרכזים המאפשרים לימודים ממומנים והכוונה) ב־12 אזורים שונים בארץ, אבל אף אחד לא משקיע בשילוב שלהם בפועל. העסקים הגדולים במדינה, כמו גם משרדי הממשלה, לא מתאמצים מספיק כדי לשבץ את החרדים". 

התופעה שהוא מציין מעוגנת היטב בנתונים רשמיים. על פי מחקר שנעשה עבור משרד הכלכלה ב־2014, 37% מהמעסיקים נרתעים מהעסקת גברים חרדים. על פי הנתונים שפרסם אגף החשב הכללי באוצר ל־2017, העלייה בתעסוקת הגברים החרדים מאז תחילת שנות האלפיים נבלמה בשנתיים האחרונות, למרות העלייה של השנים האחרונות בכמות החרדים האקדמאים. "כיום יש כמות גדולה יותר של חרדים בעלי מקצועות", אומר ראבד. “לפי נתונים של מחלקת המחקר של משרד הכלכלה והתעשייה, אף שהם מהווים כ־7% מהאוכלוסייה בישראל, רק אחוז אחד מקרב 700 אלף עובדי ציבור הם חרדים. זה נתון שמדבר בעד עצמו". 
 

לדברי ראבד, כיום ישנם אלפי חרדים, ואפילו עשרות אלפים, שמחזיקים בתארים אקדמיים שונים. חלקם אומנם מצליחים להשתלב בחברות מובילות במשק שבאות לקראתם, אבל חלק משמעותי נותרים מאחור. אבל גם אם בעלי התארים מצליחים להשתלב במגזר העסקי, עשרות אלפי חרדים שלא הולכים לאקדמיה מתקשים להתקבל לעבודות שאינן מצריכות תארים. “מעסיקים נותנים דגש על ניסיון והשכלה - שני פרמטרים שחסרים במגזר החרדי", אומר ראבד. “אני יכול להבין את זה כלפי האוכלוסייה הכללית שבה היעדר תעודת בגרות מצביע על בעיה כלשהי, אבל כלפי המגזר החרדי זה לא נכון. אם מעסיקים, כולל מדינת ישראל שהיא המעסיקה הגדולה ביותר, יבינו שזו הנורמה הרווחת במגזר, והיא אינה מעידה על ליקוי, אולי ייתנו הזדמנות לחרדים להוכיח את עצמם על סמך יכולות אישיות וכישורים. אני בטוח שאם ירצו לפתור את הבעיה הזאת, מדינת ישראל תמצא את הדרך". 
 

כדוגמה, הוא בוחר להשתמש בשילוב בנות בחיל האוויר. “אחרי הבג"ץ של אליס מילר, החליטו בחיל האוויר לקבל בנות לבית ספר לטיסה", הוא אומר. “הבנות ששולבו בקורס הטיס של הסבב הראשון - לא הצליחו לעמוד בסף הדרישות שהציב חיל האוויר, אבל זה לא מנע מהצבא להמשיך את הקורס. מדינת ישראל גיבשה סולם דרגות שיתאים ליכולות שלהן ויאפשר להן לעמוד בדרישות, כלומר: מצאו דרך יצירתית לאפשר להן להגיע לבית הספר לטיסה, מה שהכניס אותן לחיל האוויר והתברר לבסוף כהצלחה גדולה. אם מדינת ישראל תעניק יותר תמריצים למעסיקים שיעסיקו חרדים ותעבוד יותר קשה כדי שהם יוכלו להשתלב בשירות הציבורי על סמך הכישורים שלהם, אני בטוח שנראה הרבה יותר חרדים משתלבים במעגל התעסוקה". 
 

 
 

יועצי תעסוקה מגזריים מחלקים את הנושא לשלושה חלקים עיקריים. “יש את החלק האקדמי שהבעיה שלו מוכרת היטב, אך אינו סובל כמו החלק שאינו אקדמי", אומר ראבד. “יש את החלק האקדמי שכן הצליח להשתלב היטב ונמצא היום בעמדות מפתח במשק הישראלי, ויש את החלק שאינו אקדמי ואפילו חסר תעודת בגרות. אני יכול לומר שכבר בעידן הנוכחי, למרות הקושי הקיים, ניתן לראות ניצני מודעות להעסקת חרדים בעלי תארים. התעשייה האווירית, אלתא, הבנק הבינלאומי ואלטשולר שחם מעסיקים כיום חרדים רבים מתוך הבנה שזה הדבר הנכון לעשות. יש הרבה גופים שדוחפים לזה ויוצרים מודעות". 
 

החלק של החרדים שאינם אקדמאים, לדעתו, דורש שיפור מהפכני. “קודם כל צריך להבין שאצל החרדים זו הנורמה", הוא אומר. “היעדר תעודת בגרות בקרב חרדים אינו מעיד על יכולות טכניות ירודות או ליקויי למידה. אני מצפה מהממשלה, אם היא אכן רוצה לשלב חרדים כמו שהיא אומרת, שלפחות את התפקידים המוגדרים לחרדים יתאימו אליהם אישית כמו שעשו לבנות בצה"ל. זה לא הגיוני להציע משרות מיוחדות לחרדים ולדרוש תנאי סף שאינם מתאימים לחרדים. בנוסף, היא לא אמורה לשים רגליים לתוכניות ההכשרה. חרדים רבים, כאידיאל שמרני, מעדיפים ללמוד מקצועות שאינם מצריכים תואר אקדמי. ברחוב החרדי קיימים היום מרכזי הכשרה של טכנאים והנדסאים שמעניקים תעודות מטעם מה"ט (המכון הממשלתי להכשרה בטכנולוגיה ומדע – ק"י), אבל המדינה לא מאפשרת להם להתרומם. חלק מהמרכזים הללו עומדים בפני סגירה". 
 

גם כאן הוא בוחר בדוגמה מתוך צה"ל. “כשהייתי בתפקיד הרב הראשי לחיל האוויר, פנה אלי מפקד חיל האוויר דאז, האלוף אליעזר שקדי, וביקש לשלב חיילים חרדים בחיל", מספר ראבד. “הוא אמר שחסרים לו חיילים והוא מוכן שהחיילים החרדים ילמדו מקצוע מפרנס על הדרך. אמרתי לו שאפשר לארגן דבר כזה - חשוב להדגיש שלא מדובר בחרדים שתורתם אומנותם - אבל אני מתנה את השילוב שלהם בכך שייבחנו על סמך יכולות אישיות ולא על רקע השכלתי. הוא הסכים. פתחנו קורס תכנות ראשון, השתתפו בו 23 חרדים, ועד היום עברו בו כבר אלפי מתכנתים. הצבא הוכיח שאפשר לתת להם הזדמנות להביע כישורים בדרך משלהם. זה מה שצריך להיות כשמדברים על כל המגזר הציבורי. הממשלה אמורה לאפשר לתלמידי ישיבות לעשות השלמה נדרשת קטנה ולהשתלב מיידית בתפקידים שדורשים בהם תואר ראשון. בארצות הברית, למשל, אם למדת בישיבת ‘נר ישראל' בבולטימור, הלימודים שם מוכרים כ־50% מתואר ראשון באוניברסיטת ג'ונס הופקינס". 
 

“מי שיושב ולומד בכולל הוא לא בטלן ואין בעיה איתו", מסכם ראבד, וקצובר מאשש. “זו האמונה שלו והדרך שלו. אנחנו לא מחפשים לשלב בכוח מי שלא מעוניין. הבעיה היא שחרדי שכבר מוכן לעשות את הדרך הכואבת ולשלם את המחיר, זוכה להתייחסות כמו כל חרדי אחר. הוא יכול להיות בחור עילוי בישיבה וגאון תורני, אבל כשהוא ירצה לפרנס את המשפחה שלו לא תהיה ברירה והוא ייאלץ לרדת מהמעמד החברתי שהיה לו בקהילה החרדית כדי להיות פקיד זוטר בעירייה כלשהי. זה לא מתקבל על הדעת. אם אלה התפקידים שיש להציע לבחורים כמוהו, עדיף לטובת כולם שהוא יישאר בישיבה".