בסלון בית קטן בעיירה הדרומית שדרות אירע שלשום בערב מחזה יוצא דופן. כ־25 איש ואישה התקבצו שם, חלקם מעולמות שונים שלרוב אינם נפגשים. "זה היה מפגש מאוד מרגש", אומר איתי פכטר (41), חבר קיבוץ כפר עזה, שנכח במקום, והוא ממובילי המחאה הנוכחית של תושבי עוטף עזה. "ימין, שמאל, אמצע, מרכז, דתיים, חילונים - לא היה דבר כזה מעולם".
אלא שב־17 השנים האחרונות, לכולם מכנה משותף אחד: הם כולם מתגוררים בטווח האש של חמאס, סובלים מטרור מתמשך שממרר את חייהם. לדבריהם, המפגש בשדרות נועד להביא אותם לאחד כוחות כדי לסיים את המצב הזה אחת ולתמיד, והפעם הם הולכים עד הסוף. עד כה רבים כבר הספיקו לראות אותם בפעולה, בחסימות כבישים שביצעו ליד מגדלי עזריאלי בתל אביב, בחסימת מעבר כרם שלום ובהפגנה שנערכה אמש באשקלון. "נוצר פה סוף־סוף איחוד כוח שבאמת יהיה קשה להפריד", אומר פכטר, "לא היה דבר כזה. והכוח הזה יביא השפעה על ממשלת ישראל. זאת ממשלה ימנית, אבל
בוחרי ביבי איתנו, אז אנחנו לא מדברים על פוליטיקה, מדברים רק על המטרה שלנו. יש לנו מטרה, לא פתרון. כמו קבינט, אבל מגיעים להסכמות".
סוף השבוע האחרון היה הקש ששבר את גב הגמל, אומרים מארגני המחאה מהיישובים, הקיבוצים, העיירות וערי הדרום, שהתקבצו ובאו אל הסלון ההוא בשדרות שלשום. סבב טרור נוסף, בפעם המי יודע כמה, באמצעים שכבר הפסיקו מזמן לעקוב אחריהם. פעם אלה קסאמים, פעם אחרת עפיפונים או בלונים שמבעירים את שדותיהם, וחוזר חלילה. "זה היה נורא", אומר פכטר, אב לשלושה ומאמן כדורעף. "הפיצוצים, החוסר ודאות הזה, חוסר ההתנהלות של ממשלת ישראל, זה שהדברים מוכתבים על ידי ארגון טרור – זה גורם לך לזלזול, לחוסר אכפתיות. בא לנו להקיא מהתנהלות הזאת, עד כדי כך".
כמו האחרים, גם הוא מרגיש כי הפעם הוא כבר אינו יכול לשבת בשקט ולחכות שהממשלה והקבינט יתכנסו שוב ויפריחו לתושבי הסביבה הבטחה נוספת, שתלווה בעוד אזעקת צבע אדום. "המטח האחרון, מבין חמשת הסבבים האחרונים מתחילת יולי, זה הקש ששבר את גב הגמל", הוא מסביר, "כל שמונת החודשים האחרונים, ממרץ ועד היום, היו תחת בלונים ושריפות בגלל שהממשלה החליטה לא להחליט שום דבר. התפוצצנו מעצבים. התחלנו באיזה מהלך ביוני־יולי אבל נעצרנו כי לא היה איחוד".
איך זה שזה לא קרה עד היום?
"עייפות, תשישות, חוסר מוטיבציה, חוסר אחדות בין כולם, כי כל אחד הלך למקום פוליטי אחר. אבל הגיעו מים עד נפש, זהו. נגמר הסיפור. החלטנו לעשות מעשה והוא לא זמני, הוא יהפוך להיות קיצוני מפעם לפעם. קח את מחאת הנכים ותכפיל אותה פי ארבעה או חמישה".
נפשות נרדפות
גם בקיבוץ עין השלושה, המתח של השבת האחרונה היה מכריע. "ביום שישי ישבנו כל המשפחה לארוחת ערב שבת אצל ההורים", מגוללת מירב כהן (45), ממובילי המחאה. "ברגע מסוים נהיה לי קר, אז נכנסתי פנימה. פתאום אחותי צועקת לי, 'מירב, בואי. יש זיקוקים'. יצאנו לראות, אף אחד לא הבין מה הפשר, וכשאני רצה לראות יוצאת השכנה ואומרת, 'צבע אדום בשדרות'. אמרתי 'אלה לא זיקוקים, זאת כיפת ברזל', ובאותו רגע סף החרדה עלה מאפס ל־120. בפועל, הגרוע ביותר פסח עלינו הפעם, אבל הדריכות שלך והחרדה, זה לא משנה להם אם היה משהו או לא". לדבריה, גם כאשר שככו הדי הפיצוצים, כבר לא ניתן היה לשוב לשגרת סוף שבוע נעימה. "אחרי זה כמובן לא יוצאים יותר החוצה, סוגרים את חלון המתכת, עוברים לישון בסלון ובממ"ד, שגרת החיים מופרת לחלוטין. אני כבר לא ישנה בלילה כזה. הבנו שזה עניין של זמן עד שיבוא הבום אצלנו. ברגע מסוים חמאס אמר, 'אנחנו נוצרים את האש אם ישראל תפסיק לירות', ואז יורד מפלס החרדה. אבל בשבע בערב שמעתי פה טנק יורה, כי הפכנו כבר למומחים צבאיים, אז אמרתי 'רגע, אם הטנק יורה יכול להיות שהם לא יאהבו את זה ויחזירו האש'. אחר כך, ביום ראשון חיסלנו להם שלושה בני נוער, אז אתה מבין שעוד פעם עולה מפלס הכוננות, ואתמול עוד פעם בזיקים. אי אפשר לחיות ככה. הנפש של תושבי עוטף עזה לא יכולה להכיל את הייאוש הזה, את הנרדפות הזאת. זאת לא שגרה, זו לא דרך חיים".
כמו פכטר, גם כהן מוצאת עצמה כעת מפקיעה חלק מהיומיום שלה כדי לעמוד בראש ההתארגנות הכוללת הזאת של יישובי עוטף עזה כולם לחזית אחת. היא עצמה מנהלת חשבונות במפעל ואם לארבעה. בין לבין היא מתעדכנת ומעדכנת בחמ"ל הוואטסאפ הטרי והמאוחד של כל החזיתות הללו. "אזור עוטף עזה זה אזור די גדול", היא מסבירה. "יש מושבים, קיבוצים, יש דתיים, חרדים, חילונים, יש השומר הצעיר, יש ליכודניקים. הייתה התארגנות אחרי צוק איתן שקראו לה 'התנועה לעתיד הנגב המערבי', ואני הייתי אחד המנהיגים שם, אבל בשלב מסוים יצאתי כי לא אהבתי את המסר הפוליטי מדי. זה היה קצת שמאל מדי לטעמי, אבל אז חברה שלי יצאה כי זה היה ימין מדי לה. עכשיו אנחנו לא פוליטיים".
"אין עתיד"
המסר הא־פוליטי הזה שב ומודגש בשיחות עם כל מי שעומדים מאחורי המחאה הזאת. זה היה אחד המכשולים המרכזיים להתארגנות כזאת עד עכשיו. אז במפגש בשדרות שלשום הוחלט שאת הדעות הפוליטיות משאירים בכניסה, ומדברים רק על לאן רוצים שהממשלה תגיע: שקט מתמשך וסופי. לא בערך, לא בכאילו. איך היא תעשה זאת? לזה הם כבר לא נכנסים. "זה מאוד פשוט", כהן ממשיכה, "כרגע יש ממשלה שהליכוד עומד בראשה, ומהם אנחנו דורשים פתרון. אם היה יושב שם מישהו ממרצ, היינו דורשים גם מהם פתרון. אנחנו לא מתווים לסוג מסוים של פתרון. מה הוא יהיה? זה ממש לא העיסוק שלנו. הממשלה שיושבת כרגע בשלטון היא האחראית לחיי חייליה ותושביה והיא האחראית לפתרון. אתם רוצים מלחמה? אנחנו נתיישר עם מלחמה. נעזוב אפילו גם את היישובים זמנית לצורך זה. אתם רוצים שלום? אדרבה, כולנו נתמוך בשלום הזה. אבל תעשו משהו כבר".
"עכשיו התאחדנו עם שדרות ונתיבות והם תומכי ביבי, מה לעשות", פכטר מדגיש מצדו. "אבל הם גם לא מרוצים מהתפקוד של הממשלה ושלו, ולכן זאת התארגנות לא פוליטית. דרשנו שיהיה ביטחון צודק כל הזמן, לא רגעי. לא רגיעה ולא הסדרה. זה הכל".
מאור אלבז (28) מנתיבות, מנהיג נוסף של המחאה, מסכים. "אנחנו אחרי חמישה או שבעה סבבים בחצי השנה האחרונה, ובכל פעם הפער בין הרטוריקה של נבחרי הציבור למה שקורה בפועל גדל", הוא אומר. "מה ששבר אותנו הפעם היה הסבב האחרון במוצאי שבת. שוב אותו ריטואל קבוע. אמרנו, 'די, הממשלה לא דואגת לנו לביטחון, אז אנחנו נדאג לו'. אנחנו לא אומרים איך לפתור את זה, אבל שזאת לא תהיה מריחה. כשאנחנו באים ושואלים מה עם פתרונות, אומרים לנו, 'בסדר, אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים'. אז זאת לא תשובה מספקת לנו כרגע, ואנחנו דורשים שזה יקרה במיידי. אנחנו לא מתערבים לממשלה מה יעשו. אבל המחאה תהיה יותר ויותר אגרסיבית עד שמישהו מהממשלה יתעורר".
אלבז הוא מנהל אזורי בחברת מזון ידועה. במסגרת עבודתו, הוא נוסע באופן קבוע על קו תל אביב ונתיבות. עתה, לאורח החיים האינטנסיבי הזה הוא מוסיף גם את התפקיד של להיות ממובילי המחאה. "בשבועיים האחרונים אני בקושי ישן בלילות", הוא אומר, "וכל הזמן עסוק בארגון מחאות. גם הערב יש לנו מחאה (המחאה באשקלון אמש - ע"ר), והיא השלישית בשלושה ימים. בכל פעם אנחנו חושבים על פעולות יצירתיות לעשות לאו דווקא בגודל של המחאה, יותר בהמשכיות שלה ובאופן שלה. נגיע גם לירושלים. נגיע לכל מקום שנחשוב שישרת לנו את המחאה ויביא את הפתרון שלנו, שזה שקט מוחלט. אנחנו לא אזרחים סוג ב'. הגיע הזמן שהממשלה תתייחס אלינו בהתאם".
לדבריו, ישנה אכזבה נוכחת בקרב תושבי העיירה שבה הוא מתגורר, אשר מסורתית, תושביה מצביעים ברובם הגדול לימין. "אנשים פה מאוד זועמים", אלבז אומר. "אני מכיר משפחה שהילדות הקטנות שלהן בחרדות קשות בגלל כל בלון שהן רואות באוויר, אפילו של יום הולדת, או מכל צופר בכביש, ישר רצות הביתה או לממ"ד. התחושות של התושבים פה מאוד קשות, שהזניחו אותם, ושלמרות מצגי השווא שהממשלה מנסה ליצור שכביכול יש ביטחון. בפועל אין ביטחון. אין גם אופק, אין עתיד".
אין זו הפעם הראשונה שבה הוא מביע מחאה. בעבר הוא ומספר חברים הפגינו וקיבלו הבטחות שהנה מצבם עומד להשתפר. אלא שזה לא קרה. "בתחילת גל הטרור הקמנו אני וכמה חבר'ה מחאה עממית שקראנו לה 'מחאת הדרום'", אלבז מספר. "הפגנו בצומת אשקלון, אחר כך בצומת שדרות. לא הייתה לזה היענות גדולה, אבל נציגים רשמיים של הממשלה פנו אלינו והבטיחו אחרי כמה הפגנות שהמצב הזה הולך להשתנות. אז ירדנו מהמחאה, וכמובן שגל הטרור לא פסק, אלא רק גדל וגדל".
"הסכנה דופקת בדלת"
גם כהן ניסתה תחילה לבד. במוצאי השבת האחרונה, אחרי השבת הקשה שחוותה, ניסתה להביא לשביתה בבתי הספר ביום ראשון. זה הצליח חלקית בלבד. "ביום שישי האחרון אמרתי: 'די, אני מתבשלת עם זה בבטן לא מעט זמן'. אמרתי: 'אנחנו מחכים להרוג הראשון כדי להבין שמשהו פה לא בסדר?', וכשאני אומרת 'אנחנו', אני מתכוונת לממשלה שלי ושלך", היא אומרת. "אני רואה את הסכנה דופקת בדלת. אני שומעת את החיילים, שומעת פיזית, שומעת את המטענים עפים על החיילים שלנו. אני רואה שבבית הספר של הילדים שלי נופלים עפיפוני תבערה, מבינה שהסכנה מוחשית, ואני לא מוכנה לשבת בחיבוק ידיים ולהגיד, 'אמרתי לכם'. אז אולי המחאה שלי לא אפקטיבית ואני משוגעת, אבל לפחות אני עושה כל שביכולתי".
שעתיים קודם לכן, בצומת יד מרדכי, דברים כבר החלו להתחבר. "אחרי השבת הזאת, הרמנו כמה חברים את הכפפה", אומר פכטר. "יצרנו קשר עם אנשים גם משדרות, האנשים החזקים, מועצת תלמידים, כאלה. קבענו להיפגש. לאחר הפגישה הייתה מחאה ספונטנית בצומת שדרות, הגיעו 250 איש. לאחר מכן קבענו להיפגש, המנהלים".
כך התגבשה, כמעט באופן ספורדי, האסיפה הכללית בשדרות. כאמור, ביום ראשון כבר הפגינו בתל אביב, במחאה שזכתה לסיקור תקשורתי נרחב ולתמיכה ציבורית מקיר לקיר. כעת הם מבטיחים כי אם בממשלה ימשיכו שלא להתייחס אליהם, מחאתם רק תלך ותסלים. "זה היה שבוע של אכזבה טוטאלית", אלבז אומר. "אנחנו למודי אכזבות, אבל עכשיו אנחנו מתאכזבים עוד יותר. אלינו לא פנו, ואני לא מכיר אנשי מחאה שפנו אליהם. ההתייחסות היחידה הייתה של שר הביטחון שאמר השבוע שהוא מבין את המחאה שלנו. זה המסר העקיף היחיד שקיבלנו מנבחר ציבור. אבל אנחנו מתכוונים להגיע גם לזה, עד שנקבל את השקט המוחלט שלנו. לא פחות מזה".
"הממשלה כבר בהידברות חצי שנה, ואני לא צריכה לספר את הכרוניקה שהולכת פה", אומרת כהן. "חמאס יורה כשהוא מחליט ונוצר את האש עד שבא לו עוד פעם, ואנחנו מובלים על ידיו. באמצע נמצאים תושבי עוטף עזה שמחכים לשמוע מתי בא לו לירות ומתי לא בא לו לירות. זה לא יכול להימשך".
אלבז: "לא קיבלנו תשובה מנומקת מנבחרי הציבור. היה איזה ניסיון להגיד בתקשורת שהצפון כרגע בוער. אני לא מצוי בפרטים, אני לא איש צבא, אבל גם תושבי הצפון וגם הדרום הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ושום מדינה ריבונית לא הייתה מוכנה לקבל דבר כזה".
מהפגישה ההיא בשדרות יצאו בעיקר מסרים של המשך פעילות מאוחדת כוללת, אבל גם תוכנית מעשית לטווח קצר. מלבד הפגנות יומיות, בכל פעם במקום אחר, אומרים המארגנים כי יחלו במחאה דרך מערכת החינוך. ואם גם זה לא יצליח, ימשיכו משם. "אנחנו מוציאים אולטימטום לממשלת ישראל", אומר פכטר. "אם בעוד כמה ימים לא תהיה הסדרה, שקט וביטחון סופי, אנחנו יוצאים בהשבתת הלימודים, בשביתה ארצית. אחר כך משביתים כל המשק. הולכים על משהו מאוד קיצוני".