מפגין פלסטיני: "חמאס לא צריכים אותי יותר מכיוון שנהייתי נכה"

הכל התנהל כשורה בחייו של מוחמד איברהים (שם בדוי), עד לאותו יום שישי, 30 במרץ, שבו נערכה צעדת השיבה הראשונה בגבול המזרחי שבין רצועת עזה לישראל. הפציעות שספג באותה הפגנה ובאלו שבאו אחריה ברגלו השמאלית מקליעי רובים ישראליים הפכו אותו לנכה ברגלו. כעת, מרותק למיטתו, בחדרון עלוב בבית שנמצא במחנה הפליטים חאן יונס שבדרום רצועת עזה, איברהים (24), חי בגיהינום עלי אדמות ומבכה את הסיטואציה הקשה שלתוכה הוא נגרר. לדבריו, הוא מתחרט מעומק הלב על מה שעולל לעצמו, כי אחרי הפציעה הוא נותר עזוב ומיואש.
 

“עבדתי במסגרייה והכל היה בסדר, עד שהוכרזה צעדת השיבה", הוא מספר כעת בראיון מיוחד ל"מעריב המגזין". “החלטתי להצטרף במחשבה שזאת צעדת שיבה. בסופו של דבר, היא התגלתה כצעדת שקרים ודם. ביום שבו נערכה צעדת השיבה החלטתי להגיע לגבול. כשאמא שלי שמעה על זה, היא התחננה בפניי שלא אלך לשם. אמרתי לה שהיא צודקת. בעקבות זאת, החלטתי ללכת לים במקום זה. אבל בדרך לים קיבלתי מאות שיחות טלפון. מנהיגי המועצה העליונה של צעדת השיבה הגדולה, תושבי חאן יונס, שכנעו אותי בשיחת טלפון להתייצב בגבול. הלכתי לשם מחויב ונחוש, כי הם נתנו לי סיבה טובה להשתתף - להילחם כדי להסיר את הסגר הישראלי על הרצועה, כדי שאנחנו, הצעירים, נוכל למצוא עבודות טובות, לחיות בכבוד ולהתחתן".
 

באותה הפגנה נפצע איברהים באורח בינוני לאחר שכדור חי נורה אל ירכו השמאלית. ביום שבו נפצע, ביקרו אותו בבית החולים ובבית משפחתו כמה מנהיגים מחמאס, פתח והג’יהאד האסלאמי. “הם אמרו לי שאני גיבור, שאני ‘אשחרר את פלסטין’. הם נתנו לי 200 דולר. זה היה שווה את זה", הוא אומר.

ההתלהבות גברה
 

ההשתתפות בצעדת השיבה הפכה משתלמת עבור איברהים, בן למשפחה ענייה בת שמונה נפשות המתקיימת מאספקת המזון של אונר"א ומקצבאות הסעד, שכן אביו נפטר לפני 15 שנה. גם משפחתו הושפעה לרעה מהמצב הכלכלי הקשה ששורר בעזה בשל הסגר שהטילה עליה ישראל, לאחר שחמאס ניצח בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ב־2006, וכן בשל הסנקציות שמטילה הרשות הפלסטינית על הרצועה מאז אפריל 2017 בניסיון להכניע את חמאס.
 

איברהים המשיך להתייצב בגבול מדי יום שישי, מגובה בהבטחות מצד מנהיגי המועצה העליונה של צעדת השיבה הגדולה, שלפיהן הם יעמדו לצדו אם משהו רע יקרה לו, ואף יקבל משכורת של פצוע. בהפגנה שנערכה ביום שישי, 27 ביולי, איברהים נפצע שוב, כשכדור חי שנורה לעברו פגע מתחת לברכו השמאלית וגרם לקרע בעורק ראשי ולנכות. 
 

“שכבתי שבוע בחדר המיון בבית החולים א־נג’אר שבחאן יונס, ואחרי עשרה ימים שחררו אותי. רימו אותי. אף אחד מהמנהיגים לא ביקר אותי בבית החולים או בבית. הופקרתי עם רגל נכה", הוא מוסיף בעודו מרותק לכיסא גלגלים, בלי סיוע, בלי תרופות ובלי כסף. “הם שיקרו לי. הם אפילו לא מברכים אותי או מודים לי כשהם רואים אותי בשכונה".
 

בשל מצבו הרפואי הפך איברהים למכור כבד לתרופות, לאחר שהרופאים בעזה, לדבריו, אמרו לו שהם עשו כמיטב יכולתם ושאין עוד מה לעשות. הוא סובל מכאב נוירופתי, שבגללו הוא זקוק למשככי כאבים על בסיס יומיומי ובלעדיהם הוא עלול למות. “אני לא יכול לישון בלי משככי כאבים. אני חושב על התאבדות, כי אני לא מסוגל להתמודד עם מצב עלוב כל כך. אתמול השגתי חבל לתלות את עצמי כי אני רוצה להתאבד. בימים האחרונים לא יכולתי לקנות את משכך הכאבים שאני זקוק לו, ולכן כבר באמת עמדתי להתאבד".
 

“בעקבות הפציעות רוקנתי את כל החסכונות שלי, 1,500 דולר, שבעזרתם תכננתי להתחתן". בימים אלה איברהים ממתין למימון מטעם משרד הבריאות ברמאללה, שאמור לאפשר לו קבלת טיפול במצרים.
 

“אני מתחרט מאוד על מה שעשיתי לעצמי. היום אני בכיסא גלגלים. אני ממליץ לכל החברים שלי לא ללכת לצעדות השקרים והדם. בשבוע שעבר שידרתי שידור פייסבוק לייב ויצאתי בו בחריפות נגד כל מי שאחראים לצעדת השיבה כביכול. ביקרתי את הטיפול שלהם בפצועים, שנשארים בלי כסף, בלי סיוע ובלי תרופות. שילכו כולם לעזאזל. ברגע שהשידור החי עבר בפייסבוק, אחד המארגנים של הצעדה התקשר אלי וביקש ממני לעצור את שידור הפייסבוק לייב ולמחוק אותו. בתמורה לזה הם שלחו לי 200 שקל".
 

לדברי איברהים, ביום חמישי שעבר שמע שחברו הטוב ביותר מתכוון להשתתף בצעדת השיבה ביום המחרת. הוא התקשר אליו בתחינה שלא ילך, כדי שלא ייאלץ להתמודד עם גורל דומה של נכות או חס וחלילה מוות.
 

לפי נתוני משרד הבריאות העזתי, מאז תחילת צעדות השיבה נהרגו 213 איש ו־23 אלף נפצעו בדרגות חומרה שונות, מתוכם 5,600 נורו בירי חי. איברהים אינו לבד: יותר מ־6,000 נפגעי גפיים משמיעים בימים אלו ביקורת קשה נגד חמאס שלדבריהם שלח אותם לגדר ונטש אותם לאחר שנפצעו. לא זו בלבד שעתידם של הפצועים בצעדת השיבה נתון לחלוטין ליד המקרה, אלא שהם גם סובלים ממחסור בתרופות ברצועת עזה כתוצאה מהסכסוך הפוליטי הפנים־פלסטיני בין עזה לרמאללה. בגלל המחסור, הפצועים נאלצים לממן מכיסם הפרטי את רכישת התרופות שלהן הם זקוקים, וזאת על אף מצבם הכלכלי הקשה. זאת ועוד, הפצועים סובלים גם מתנאי התחבורה הקשים שבהם מתבצעת העברתם לטיפול בחו"ל. 
 

לפי הנתונים שמספקת המחלקה לשירותי בריאות בחו"ל, השייכת למשרד הבריאות של רצועת עזה, מתוך 22,500 פצועים, 900 ממתינים לקבלת טיפול בחו"ל, בשל בעיות הקשורות לנוהלי האבטחה החמורים שבמעבר הגבול רפיח. אומנם הוועדה העליונה של צעדת השיבה עושה מאמצים להקל על יציאתם של הפצועים לטיפול, אך אלה לא תמיד מועילים. “הוצאות הטיפול בפצוע מאז שהוא יוצא את רצועת עזה ועד חזרתו אליה מאמירות ל־20,000 דולר", אומרים בוועדת המעקב לענייני הטיפול בפצועים. “סך ההוצאות על הטיפול בפצועים עד לסוף אוגוסט האחרון (כולל כרטיסי טיסה והוצאות נסיעה) עמד על שני מיליון דולר".