ההתאוששות והקושי: משפחות נפגעי פעולות איבה מספרות על המאבק שאחרי

ליאת, בת זוגו של גוטמן ולימים אשתו, קיבלה את ההודעה בבוקר שלאחר חתונה של חברה טובה שלה. "באותו בוקר ישנתי עד מאוחר, אבל הצלחתי להתעורר מטלפון של חברה משותפת שלנו שהודיעה לי שחיליק נפצע ונמצא בסורוקה", היא משחזרת כעת. "היינו אז אחרי פרידה של כשנה, ושבועיים לפני הפציעה חידשנו את הקשר. נסעתי עם האחיות שלו לבית החולים, ובדיוק כשהגענו הוא נכנס לניתוח שארך שבע שעות. זה היה ניתוח קשה ומסובך. ידעתי את הפרטים, אבל לא ממש הבנתי את גודל הסכנה. יש לי נטייה להדחיק את מה שעלול לקרות. רק אחר כך הבנתי שהיה מדובר במצב של חיים ומוות. כשהוציאו אותו להתאוששות, הגיעה אחות שבאה להוציא לו את המחט של האינפוזיה, והוא מלמל משהו על כך שהוא מבקש ממנה סליחה שהוא מפחד ממחטים. זה משהו שמאוד אופייני לו, שלא נעים לו להטריח אחרים, גם במצבים קשים שהוא נמצא בהם. הרגע הכי קשה היה כשהוא שמע שהחיילים שלו נהרגו. הוא בן אדם שבדרך כלל נמצא מאוד בשליטה, ובאותו רגע הכאב היה מאוד עמוק והוא פשוט התכנס בעצמו. הוא ביקש מכולם לצאת וממני להישאר, ולא הפסיק לחזור על המשפט: 'אני לא מאמין שהחיילים שלי נהרגו'". 

הקשיים שעמם נאלצים להתמודד פצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, כמו גוטמן, גרמו לייסודו של יום ההוקרה הממלכתי לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, המצוין מדי שנה בי"ז בכסלו (יום ראשון הקרוב, 25 בנובמבר), החל משנת 2014, ונועד להוקרת פועלם של פצועים אלה לאורך כל שנות היישוב היהודי החדש בארץ ישראל. אירועי ההוקרה לפצועים יחלו היום ברחבי הארץ, והם מתקיימים בשיתוף פעולה של עמותת זהות, קרן קיימת לישראל, ארגון נכי צה"ל ומשרד הביטחון.

במסגרת האירועים, יתקיים היום האירוע "צועדים ומצדיעים", שבמסגרתו יצעדו יותר מ־10,000 בני נוער, תלמידי מכינות קדם־צבאיות, חיילים, שוטרים ואזרחים בשמונה מסלולים מצפון ועד דרום הארץ (יער שווייץ, רמת הנדיב, שילה הקדומה, פארק הירקון, ירושלים, יתיר, עוטף עזה והרי אילת), יבקרו באתרי מורשת וישמעו מהפצועים על הקרבות שאירעו באותם המקומות. מחרתיים, ביום חמישי, יתקיים האירוע "חותרים ומוקירים", שבמסגרתו יצלחו את הכנרת, זה לצד זה, ספורטאים פראלימפיים, פצועי צה"ל ופעולות האיבה והקהל הרחב. כמו כן, במסגרת יום ההוקרה עצמו יגיעו פצועים לבתי הספר ולמסגרות תנועות הנוער וישוחחו עם בני הנוער על האירוע שבו נפגעו ועל ההתמודדות והניצחון היומיומי במאבק עם הפציעה.

גוטמן, כיום בן 38 ומשמש כמנהל מחלקת חינוך וקהילה במועצה האזורית דרום הר חברון, הצליח להתאושש מהפציעה ההיא. הוא וליאת נישאו כשנה לאחר פציעתו והם מתגוררים כיום ביישוב הקהילתי אדורה. יש להם חמישה ילדים. שמו השני של בנם הבכור, ישי, הוא עומר - ראשי תיבות של עללא, מתן ורותם, החברים מהטנק שנהרגו; ובן נוסף, טל, נולד ב־14 במרץ, התאריך שבו עלה הטנק על המטען.

"אנחנו נפגשים עם הסיפור של חיליק גם דרך הילדים שלנו, זה מסביבנו כל הזמן", מספרת ליאת (36), כיום עובדת סוציאלית שמתעסקת בתחום של טראומה וחרדות. "לחיליק היה מאוד ברור, עם הפציעה והכל, שהוא חייב להמשיך את הביחד שהיה לו עם החיילים שלו. הם היו צוות מגוון ועם קשר כל כך מיוחד. היה לנו מאוד חשוב, גם אחרי שהתחתנו, לשמור על קשר עם המשפחות, ועד היום אנחנו משתדלים לעשות את זה, גם אם לא תמיד מצליחים. מצד שני, יש תחושה קשה לגבי זה שהנה התחתנו ונולדו לנו ילדים ואנחנו ממשיכים בחיים, וישנה כל הזמן השאלה שמרחפת באוויר: מה זה עושה להן?".  

את חושבת שהפציעה שלו בסופו של דבר קירבה ביניכם?

"זו שאלה מעניינת, כי היינו אחרי פרידה ממושכת ופתאום מצאנו את עצמנו נפגשים הרבה. היה אז כאב מאוד גדול, ורגעים של כאב מאוד מקרבים. נראה לי שלקח לנו שנה להתחתן, כי היינו צריכים להתבגר קצת ולבסס שוב את הקשר בינינו אחרי מה שעברנו".

יד ביד
גם אלי הריס מתמודד, באהבה ובנתינה אינסופית, עם בת זוג פגועה - מיכל הלוי, הפצועה המפורסמת ביותר של הפיגוע שהתרחש ב־25 בפברואר 1996 בקו 18 של אגד בירושלים. כזכור, באותו בוקר הפעיל מחבל מארגון חמאס מטען נפץ שנשא על גופו וגרם להירצחם של 26 בני אדם, ובהם תשעה חיילי צה"ל, ולעשרות פצועים. הלוי, שהייתה אז חיילת, הייתה הפצועה באורח הקשה ביותר. מי שלא שמע עליה אז היה הריס, נכה צה"ל בעצמו, שהדריך והתאמן בחדר הכושר של בית הלוחם בירושלים, לשם הגיעה הלוי כמה חודשים לאחר פציעתה. 

"יום אחד נכנסה בחורה יפה לחדר הכושר וישר, מה שנקרא, נדלקו לי הרמזורים", הוא מספר כעת. "עשיתי תרגיל בטן על המזרן, והיא הייתה עם מדריך אחר. ראיתי מההבעה על הפנים שלה שהיא מתלהבת מהתרגיל, וככה נוצר קליק. אמרתי לה: 'יום אחד גם את תוכלי לעשות את זה'". 

רק בהמשך נחשף הריס לסיפורה הקשה. "היא הייתה נכה מאוד קשה, הייתה שלושה חודשים בתרדמת", הוא מספר. "כולם הכירו אותה מהתקשורת, אבל אני לא. כשהתחלנו לדבר היא סיפרה לי הכל במכה אחת. אני התייבשתי באותו הרגע והלכתי הביתה, אבל מאז נוצרה בינינו חברות מדהימה". 

לא שמת לב קודם לכן שהיא פצועה?

"לא ראיתי חזותית, ראיתי בחורה חייכנית ומבוישת. היא הייתה עם מכנסיים ארוכים, ראיתי שיש משהו בתזוזה שלה, אבל לא ראו את המכשירים ברגליים. הייתי בעיקר מרוכז באימון שלי". 

במשך כשנה התוודעו השניים זה לזו, אולם רק בין כותלי חדר כושר. יום אחד אזר הריס אומץ וביקש מהלוי לצאת החוצה: הם טיילו בגן, החליפו סוף־סוף טלפונים והשאר היסטוריה. כיום, כשהיא בת 42, והוא מבוגר ממנה בעשור, הם חיים בירושלים ומגדלים שלושה ילדים, בני 10, 13 ו־16.  

איך הפציעה של מיכל משפיעה על היומיום שלכם?

"כשהכרתי את אשתי ראיתי בחורה יפה ופשוט התאהבתי. אתה מרגיש את הכימיה - או שיש או שאין. רציתי אותה והיא רצתה אותי. יש לה מגבלה מאוד מורכבת - היא משותקת מהברכיים ומטה, הריאות שלה התפוצצו, היא עיוורת בעין אחת, לקוית שמיעה ויש לה פוסט־טראומה. זה מאוד משפיע על היומיום. כשהפכנו להורים, ידעתי שאני הולך להיות אבא במשרה מלאה. עזבתי את העבודה בחדר כושר, אני עושה את כל הדברים הפיזיים בבית ובחוץ, מכין את הסנדוויצ'ים, וזה בא לי באופן טבעי. אנחנו מאוד ידועים בזוגיות שלנו, אנחנו בכל דבר זוגיים, גם בפייסבוק. בכל מקום שרואים אותנו, אנחנו שניים. אלה החיים שלנו, ככה בנינו אותם. אני לא אומר שאין קשיים, אבל אנחנו מאוד מאושרים. היא המוח ואני המלווה שלה, אני כל הזמן הולך איתה יד ביד כי היא נופלת הרבה והיא לא יכולה להרשות לעצמה ליפול".

בצל הטראומה

"מדינת ישראל תומכת במגוון דרכים בפצועי צה"ל - במימון טיפולים רפואיים, בייעוץ ובהכוונה תעסוקתית, בליווי פסיכולוגי ועוד", אומר ישראל בן פזי, מנכ"ל ארגון "זהות". "יום ההוקרה לפצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה התחיל כיוזמה אזרחית של אנשים שראו לנכון להוקיר ולציין את האנשים שחיים עמנו וששילמו מחיר אישי יקר עבור תקומתה של מדינת ישראל. היום אומץ על ידי ממשלת ישראל, שלפני ארבע שנים קיבלה החלטה להפכו ליום ממלכתי המצוין על ידי הרשויות הלאומיות. ארגון 'זהות', שמפיק את האירועים, שם לו למטרה להדגיש את ערכי הנתינה, התרומה למדינה והכרת הטוב. ביום הזה החברה הישראלית מחבקת את הפצועים הגיבורים, את נשותיהם ומשפחותיהם, אך לא פחות חשוב מכך הוא העיסוק בערכי הנתינה שהובילו את הפצוע לשירות משמעותי ולהקרבה אישית".

לדבריו, הארגון רואה בבני ובבנות זוגם של הפצועים והפצועות חלק משמעותי ממעגל החיים של גיבורי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. "אף הם משלמים מדי יום מחיר אישי ומשפחתי כבד", הוא אומר. "עלינו, כחברה, להוקיר ולתמוך גם במשפחות הפצועים. זוהי הסולידריות הישראלית, הערבות ההדדית שהנה בסיס החוסן הלאומי של מדינת ישראל".

גם לירן ברוך (39) ייקח חלק באירועי ההוקרה וירצה בפני תלמידים וחיילים, כפי שהוא עושה מדי שנה. ברוך, שכיום עובד בבנק ומכהן כיו"ר פורום נכי צה"ל, נפצע ב־2002 במהומות שפרצו במחסום קלנדיה, שבמהלכן איבד את ראייתו בעין אחת. לפני חמש שנים הוא התחתן עם אורלי (38), יועצת משפחתית, והשניים, שמתגוררים בחולון ומגדלים שני ילדים (ארבעה חודשים ו־3), מנהלים זוגיות בצל פוסט־טראומה קשה. "הכרתי את לירן באתר היכרויות", היא מספרת. "הוא היה אז 11 שנים לאחר הפציעה, ואני ראיתי מולי בחור גבוה, חתיך, אינטליגנטי, כיפי ולארג'. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. זה לא שלא ראיתי את הפגיעה, אבל הייתי בת 33 ובחרתי להתעלם מזה. לא ידעתי להסתכל על הדברים כפי שאני מסתכלת עליהם היום, אבל אני חושבת שגם היום הייתי בוחרת אותו הדבר". 

מה בדיוק קרה שם?

"הוא נפצע ב־2002, כשהיה רק חודשיים לפני השחרור. היו במחסום הפרות סדר, זריקות אבנים, והוא חטף סלע לתוך הראש. הוא איבד את הראייה בעין, עבר שמונה ניתוחים, וכיום יש לו פגיעה קוגניטיבית שמתבטאת בניתוקים ובפגיעה בזיכרון לטווח קצר. את יכולה לדבר איתו, ואחרי שנייה הוא לא יזכור כלום. בבית הוא אף פעם לא יודע איפה הארנק, המפתח, החולצה, וכשהוא מחפש - הוא הופך את כל הבית. זה נשמע משעשע, אבל זה מאוד לא. הרבה אנשים יגידו 'ככה זה כל הגברים', אבל לא. זה כאילו שתיקחי גבר טיפוסי ותכפילי אותו ב־100. הפוסט־טראומה שלו מתבטאת בכך שקשה לו להירדם בלילה, יש לו סיוטים ויש לו ניתוקים. הוא יכול לשבת לידי, אבל הוא בעצם נמצא במקום אחר. אני צורחת והוא לא מבין, שואל מה אני רוצה ממנו. הוא אבא מדהים, אבל זה לקח לו זמן. קורן, הבן הגדול שלנו, יכול לצעוק שעות 'אבא, אבא', והוא לא יענה לו. אבל היופי הוא שהילד לא מתעצבן, הוא נולד לתוך זה, וזה בא לו טבעי". 

איך את מתמודדת עם זה?

"לקח לי זמן להבין בכלל שאני נמצאת עם נכה, כי כשרואים את לירן, ממש לא רואים נכה. רואים בחור מקסים עם תואר שני וקביעות בבנק. אבל הניתוקים והשכחה גרמו לנו להמון בעיות בזוגיות. אלה דברים שיכולים להטריף. בהתחלה לא הבנתי, הייתי צועקת עליו כמו משוגעת כדי שייצא מזה, לקח לי זמן להבין שזה בדיוק כמו שתגידי לנכה בכיסא גלגלים להתחיל ללכת. הבעיה עם לירן היא שפשוט לא רואים את הכיסא. אבל היום, למרות הכל, ולמרות שאני עדיין באמצע תהליך, אני יודעת שהוא התיקון שלי, ואני בטוחה שגם אני התיקון שלו. צרחתי, בכיתי, הגעתי לנקודות משבר מאוד גבוהות, אבל אני נהיית מתוקנת דרכו. בסופו של דבר, כל מה שצריך זה אהבה ואורך רוח".