אחרי השנים הקשות: האם הקיבוצים עומדים בפני קאמבק היסטורי?

על הקיבוצים אפשר לומר שהם ניסוי חברתי שראשיתו בסכסוך בחוות כנרת בין קבוצת פועלים בני העלייה השנייה ומעסיקיהם. ארתור רופין, כלכלן ומנהל המשרד הארץ־ישראלי בהסתדרות הציונית, הציע לפועלים להקים יישוב משלהם על פני 3,000 דונם אדמות קק"ל באום ג'וני ממזרח לירדן, בסמוך לחווה ועם ציוד חקלאי. חלק עברו לחדרה ו־12 המשיכו לאום ג'וני. חרף המחלות, עבודת הפרך והמגורים בצריפים, גילו להפתעתם שהשנה הסתכמה בשורת רווח. "דגניה", הם קראו למקום, על שם הדגן שצמח שם, והשאר היסטוריה.

בתקופת היישוב, בדגש על זמן "חומה ומגדל", הייתה תרומתו של הקיבוץ בתחומי ההתיישבות, הביטחון, העלייה והקליטה הרבה מעבר למשקלו הדמוגרפי. בהמשך, המדינה העבירה לידיה רבים מתפקידיו של הקיבוץ. בספר חדש, "כשהחלוצים רצו בית: חברי קיבוץ מול מנהיגיהם בראשית המדינה" (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה), טוען המחבר, ד״ר אלון פאוקר, מרצה להיסטוריה במכללה האקדמית בית ברל, שבשונה מהנהוג לחשוב, משבר הקיבוצים אינו נחלת העשורים האחרונים. זרעיו נטמנו כבר בשנות ה־50 של המאה הקודמת: יוקרתה של החלוציות פחתה כתוצאה מהירידה במוטיבציה של חברי הקיבוץ לשאת בנטל המשימות הלאומיות, במקביל לעלייה במוטיבציה מסוג אחר, שביקשה לשפר את איכות החיים בתוך הבתים הפרטיים.

הפערים בין תפיסות העולם של מנהיגי התנועות הקיבוציות ודרגי הביניים שלהן הלכו וגדלו. "למנהיגות התנועתית של יערי, חזן, גלילי, טבנקין ודומיהם לא הייתה השפעה על החבר הבודד אלא רק על המנהיגים בדרגים הנמוכים יותר", אומר פאוקר.

אין מקום פנוי

מאז 1910 קמו בארץ 273 קיבוצים. משנת 1936, במשך 13 שנה, נוסדו 170. היו אלה שנות "חומה ומגדל" והקיבוץ היה בשיאו. ב־1949, לאחר קום המדינה, קמו עוד כ־60 קיבוצים. לאחר מכן נוספו קיבוצים לא רבים לאורך השנים: כאחד בשנה בממוצע בשנות ה־50 ופחות מזה בהמשך. יותר מ־70% מהקיבוצים הופרטו במסגרת התנועה השיתופית שנחשבה לגדולה בעולם, אולם עושה רושם שהמשבר הזה נמצא מאחוריה. אומנם לא מדובר בחזרה ללינה משותפת, אבל נראה שהשיתופיות של השנים הראשונות זוקפת שוב ראש. בקיבוצים בכל רחבי הארץ לא ניתן למצוא היום כמעט אף דירה פנויה. המצב הכלכלי של רובם יציב ושל חלקם אף טוב.

בשנתון התנועה הקיבוצית הוכרזו 2016 ו־2017 כשנות שיא של כל הזמנים. על פי הנתונים שפורסמו, הקיבוצים גדולים מאי פעם במספר תושביהם, במספר חבריהם וגם במספר ילדיהם. הצמיחה נמשכת ויש עלייה במספר הנפשות כתוצאה מריבוי טבעי, הרחבות קהילתיות, הצטרפות חברים בחברות מלאה ומעבר לחברות בסטטוסים שונים. "יש בכך הבעת אמון ברורה של החברים בקיבוציהם. הדבר מוכיח שיפור של ממש במורל ובביטחון העצמי של חברי הקיבוצים בדרך החיים שבה בחרו", התבטא בהתרגשות מזכ"ל התנועה ניר מאיר.

ממצא מרכזי של ד"ר פאוקר הוא שהקיבוץ ניצב בפני משבר עם קום המדינה, משום שזו נזקקה כעת פחות לשירותיו החלוציים. הנהגות התנועות הקיבוציות התעקשו להתמודד עם המשבר על ידי העמקת המחויבות האידיאולוגית. הן עשו זאת בניגוד לעמדת החברים, שביקשו להתמקד בעידן החדש בטיפוח הקיבוץ כחברה ייחודית. כאן ד"ר פאוקר מעלה שתי טענות עיקריות:

על פי הטענה הראשונה, לא מדובר במאבק בין החלוצים חברי הקיבוצים שייסדו את המדינה למנהיגי המדינה החדשים, שניסו לפגוע במהות הקיבוצים. היה אומנם מתח בין דוד בן־גוריון לבין התנועה הקיבוצית, אבל בעיקרו של דבר היה זה משבר פנימי - בין חברי הקיבוצים שהבינו שכעת יש מדינה ומנהיגים חדשים ואין צורך במתנדבים, ולכן ביקשו להשקיע בטיפוח פנימי - לבין המנהיגים שלא קראו את המפה נכון והמשיכו לנסות להשקיע בבניית המדינה. מכאן מסיק פאוקר שגם אם הקיבוץ נפגע מירידת קרנה של החלוציות, הרי שהוא נפגע עוד יותר מבחירת דרך לא מציאותית מצד ההנהגות, שהתעלמו משינויי הזמן ומרצונות החברים.

הטענה השנייה גורסת כי בניגוד למה שמקובל לחשוב, משבר הקיבוצים החל הרבה לפני שנות ה־80 והתרחש בעשור הראשון להקמת המדינה. משבר הזהות המדובר הודחק לאחר מכן, כאשר הקיבוצים זכו לשגשוג כלכלי ולגידול דמוגרפי, אבל שב והתפרץ עם משבר הקיבוצים באמצע שנות ה־80.

"ידוע שזה היה משבר כלכלי שהועצם על ידי השינויים הפוליטיים שחלו באותה תקופה", מסביר ד"ר פאוקר. "הממשלה שכבר לא אהדה את התנועה הקיבוצית והשינויים בחברה בישראל החריפו את המשבר, אולם למעשה המשבר הגלוי חשף את משבר הזהות הבלתי פתור של החברה הקיבוצית שקדם לאירועים אלה".

איך התמודדה המנהיגות הקיבוצית עם המשבר?

"מבחינתה הקיבוץ היה החלוץ של ההגשמה הציונית, לא פחות. אין פלמ"ח, העפלה או התיישבות בלי קיבוצים. למנהיגות הזו היה קשה מאוד להבין את שינוי הנסיבות. בזמן אמת, כמה אנשים יודעים לזהות שינוי מציאות? כחבר קיבוץ ניר עוז של השומר הצעיר בעברי וכיום חבר קיבוץ בארי, אני לא מסתכל על המנהיגות הזו בלעג. בצעירותי, עד שנכנסתי למחקר, הערכתי אותה מאוד באופן אידיאולוגי, אבל כשמצרפים עובדה לעובדה מבינים שהייתה פה החמצה היסטורית. פתאום אתה מגלה שמה שהיה חשוב לחברים זה לא להמשיך לשאת בעול הקולקטיביזם בשם המשימה. הם ראו בקיבוץ קודם כל חברותא, בית מטופח, ורצו לממש באמת את רעיון החברה האחרת. שיתוף זה לא דבר מובן מאליו. צריך לעבוד בזה והאנרגיות של הקיבוץ מרוכזות כל הזמן בחוץ – בקליטת עלייה, ביישוב הארץ - ומשם התסכול. נוסיף את העובדה שהמפגש של הקיבוץ עם העלייה הגדולה, במיוחד המזרחית, לא היה מוצלח. בשל הפער בין המנהיגות לבין החברים, הקיבוץ איבד את היצירתיות שאפיינה אותו עד קום המדינה ולא מצא דרכים חדשות, מותאמות לזמן, אל לבה של העלייה החדשה. זה מסביר את עומק המשבר: יוקרה יורדת, אי־יכולת להתוות דרך חדשה ובהמשך גם כלי ניגוח יעיל בידי יריבי תנועת העבודה".

לא בבית ספרנו

ד"ר פאוקר מעלה כמה שאלות: האם ההתעקשות האידיאולוגית של המנהיגות היא שהזינה במשבר האחרון את התגובה ההפוכה שעיקרה התרחקות החברים מאידיאולוגיה? האם התנודות הקיצוניות בין הדגש האידיאולוגי לבין ההתמקדות בדאגה לרווחת היחיד אינן סוף פסוק, ובעתיד יחול איזון ביניהן, כך שטיפוח צורת החיים הקיבוצית תיצור לא רק שביעות רצון של החברים מאורח החיים, אלא גם אמונה בעיקרי החברה הייחודיים?

כדי להשיב על שאלות אלה, אסף ד"ר פאוקר חומר ארכיוני בעיקר מארבעת הארכיונים המרכזיים של התנועות הקיבוציות: ארכיון האיחוד בחולדה, ארכיון הקיבוץ הדתי בקבוצת יבנה, ארכיון הקיבוץ המאוחד־תק”ם ברמת אפעל, וארכיון השומר הצעיר בגבעת חביבה. "לא שיערתי שאלה הדברים שאמצא", הוא אומר. "זיהיתי ויכוחים, ריבים קשים מאוד על האהדה לברית המועצות ועוד הרבה רעשי רקע, אבל במהות, החברים זועקים למנהיגות: עכשיו טיפוח הבית הקיבוצי כחברה ייחודית. זו צריכה להיות מהותנו".

מה חסר להם בפועל? כי הדימוי העירוני על הקיבוץ רואה בטיפוח הפרט מושא לקנאה.

"זה לא באמת היה כך. תסתכלי על הקיבוץ כמשפחה מורחבת; איך מנהלים את זה בכלל? כדי לנהל שיתוף, אתה צריך להשקיע המון מאמץ יצירתי ולא משוחד, לא לפחד להשתנות כדי להתאים את עצמך למציאות המשתנה מתוך הערכים שלך. נלך למשל על היחס של הקיבוץ להשכלה הגבוהה. מי שביקש, אמרו לו: יפה מאוד, אבל לא בבית ספרנו. סנטה יוספטל, מזכירת איחוד הקבוצות והקיבוצים, עומדת בסוף שנות ה־60 ואומרת: 'איזו טעות עשינו שלא הפנינו את צעירינו להשכלה הגבוהה. המונים עזבו אותנו בגלל זה'. זה משחק מאוד עדין לקיים חברה שיתופית. להקים קיבוץ זה היה שיא השליחות, אבל לעסוק בלקיים קיבוץ זה כבר נחשב למשימה נמוכה לעומת השליחות כלפי חוץ. כיוון שכך, היא נזנחה, הקיבוץ כאילו התגלגל על אוטומט. לכן כשבא משבר חיצוני בשנות ה־80, הוא פגע כל כך קשה. חברה עם ביטחון עצמי בדרכה לא הייתה נפגעת כך".

וכיום?

"הקיבוץ ניסה עוד שנים ארוכות להיות חלוץ ההתיישבות. תחשבי על הדבקות באתוס של ההתיישבות. תנועת העבודה וחברי הקיבוצים בתוכה היו במובן מסוים כר הצמיחה של גוש אמונים ואפשרו לגידול הפרא הזה לקום. אחרי 1967, אמרו: הנה ההזדמנות שלנו להחזיר עטרה ליושנה. הקיבוצים לא היו שם, גוש אמונים כן. כל כך התרשמו מהחיצוניות, שלא שמו לב לאתוס המשיחי שגלש מהר ללאומנות ולגזענות, השונה במהותו מהאתוס הקיבוצי".

כלומר, לרעיון הקיבוצי יש מקום אם יתמקדו במהותו כחברה ייחודית?

"בהחלט. החברה הניאו־ליברלית היא לא מציאה גדולה מבחינה אנושית. בסופו של דבר, לא סתם צעירים בעולם ובארץ מחפשים קהילתיות. רעיון החברה שבה כל תא משפחתי לעצמו אל מול כל העולם יוצר חברה מאוד מנוכרת. הקיבוץ החזיר את החמולה לאופציות האנושיות. זה לא סתם שעכשיו לקיבוץ שאחרי המשבר יש עדנה. נכון, השוויון לא מלא והשיתוף חלקי במרבית הקיבוצים, אבל הרעיון לקיים משהו אחר מהקפיטליזם הרגיל הוא טוב בעיניי. הוא לא נעלם, רק שינה צורה. מגמת השיתופיות חוזרת ותופסת תאוצה. זה לא סתם שאין מקום פנוי בקיבוצים. נכון, חלק מהאנשים מנצלים הזדמנות, אבל רובם באים משום שרעיון השיתוף והקהילה הוא לא פאסה. פעם חשבו שיש רק דרך קיבוצית אחת, היום מבינים שיש יותר. הפריחה היום היא לא מקרית".