"אתה רואה את הבחור הזה?”, המאמן שי זבלוצקי מצביע על צעיר שמדדה על קביים אל אולם הספורט שבראשון לציון, ומתיישב לצד חבריו לקבוצת הכדורגל “דולפיני אשדוד”, שעושים מתיחות ביציע. “זה השחקן הכי טוב שלנו. אבל הוא נפצע עכשיו במשחק בפינלנד, מצב לא פשוט לנו”.
חבריו לקבוצה, שבשמה הבחור על הקביים נסע למשחק ההוא בממלכה הנורדית, מכנים אותו בחיבה ‘איסקו’. אלא שכדי להבין כיצד מאייתים בדיוק את שמו המלא - איסקנדר קרחמנוב, אגב – זבלוצקי (44) נדרש לגייס את עזרתו של שחקן אחר בקבוצה. “זה סמי ליזנקו”, הוא מציג בחור גבוה שאוסף רעמת שיער מתולתל לקוקו, רגע לפני שהאימון מתחיל. “הוא שומע באוזן אחת, אז הוא מתורגמן בין החירשים לבינינו הרבה פעמים”.
היתרון הזה של ליזנקו (18) מתחדד במיוחד במשחקי החוץ, זבלוצקי מסביר. על פי חוקי ההתאחדות לכדורגל אולמות בליגה לחירשים וכבדי שמיעה, במשחקי אליפות מותר לכל קבוצה לשלב שני זרים. אז בשנה שעברה דולפיני אשדוד צירפה לשורותיה שניים מנבחרת רוסיה. “סמי גם יודע רוסית”, זבלוצקי מחייך. “אז בכל פעם שהרוסים רצו להגיד לנו משהו סמי היה צריך לתרגם מרוסית לעברית, ומשפת סימנים לדיבור. אתה יודע איזה סיבוב זה?”.
אבל הצירוף הזה לקבוצה היה רק הקדימון. בפברואר האחרון דולפיני אשדוד זכתה באליפות אירופה. לא כמעט, לא בכאילו – במלוא מובן המילה. קבוצה ישראלית שאוחזת כיום בתואר אלופת אירופה. נשיא המדינה בירך, גם שרת התרבות והספורט מירי רגב, אבל איכשהו לציבור זה עבר מתחת לרדאר. “יש חוסר מודעות אלינו במדינה”, אומר יעקב אוליאל (42), יו”ר הקבוצה וכבד שמיעה בעצמו. “זה מאוד מאכזב ועצוב. קבוצה מביאה הרבה גאווה, זוכה באליפות אירופה ביום הולדת 70 למדינה - וכלום. דבר אחד מפריע לי פה: חוסר חשיפה”.
מאז שאוליאל הקים את דולפיני אשדוד רשמית כעמותה בשנת 2011, קטפה הקבוצה שש פעמים את אליפות המדינה וזכתה שלוש פעמים בגביע. במילים אחרות: שלוש פעמים דאבל. אליפות אירופה הייתה רק השלב המתבקש הבא.
“הטורניר לא התחיל טוב”, מגולל יאיר אלמקייס (44), שמאמן אף הוא את הקבוצה. “פתחנו ב־3:3 ככה במהוסס ולאט-לאט התחלנו לנצח. יצאנו ברבע הגמר בתיקו 0:0 עם טורינו מאיטליה, שזכתה באליפות אירופה בשנה שעברה, וניצחנו בפנדלים. בחצי גמר כבר התפוצצנו על שוודיה, המשחק הכי טוב שהיה לנו: ניצחנו 11:2. הגמר היה מטורף. נגד הואלבה הספרדית, שהיא הקבוצה הכי טובה באירופה בשש השנים האחרונות”.
זבלוצקי: “כל השחקנים שלהם משחקים בנבחרת ספרד. רמה מאוד גבוהה. אם הם היו משחקים מול ‘השומעים’ פה בארץ, הם היו לוקחים אליפות”.
“הם לא האמינו”, אלמקייס אומר בסיפוק. “הם היו בטוחים שיקחו בקלות. זה הבית שלהם, המדינה שלהם. ופתאום באה קבוצה קטנה מישראל שמי סופר אותה בכלל ולוקחת אליפות אירופה. זה הישג-הישג. חוץ ממכבי תל אביב בכדורסל אף קבוצה לא עשתה את זה”.
בחודש הבא ייצאו שחקני הקבוצה לשטוטגרט שבגרמניה כדי לשמור על הגביע. הפעם הם לא יהיו לבד. תצטרף אליהם אחותם הצעירה, “כרישי ראשון לציון”, שגם אותה הקים אוליאל, שכבר הגיעה למקום השני בישראל, מה שהקנה לה כניסה לאליפות אירופה, שכן הזכייה של הדולפינים העניקה להם כרטיס אוטומטי.
אלא שעל כל זה מעיבה החשיפה הנמוכה שהם זוכים לה כאן. “אגיד לך משהו שיאיר לא יודע”, אומר המאמן זבלוצקי. “שאלתי את הזר מרוסיה ששיחק אצלנו איך הוא חי. ממה הוא מתפרנס. הוא אמר לי: ‘אצלנו כל אחד שזוכה במדליית זהב מקבל משכורת לכל החיים’. פה אני מתחנן לספונסרים, כמו מקבץ נדבות. ציפיתי שאנשים יבואו ויגידו שיש פה משהו לא רגיל. במקום זה המסכנים אלה (השחקנים - ע”ר) עובדים כל כך קשה, שעות עד הלילה, וכמעט כלום”. אלמקייס: “יש גם הרבה הוצאות של ההנהלה. נסיעות, ביגוד”.
בכל זאת אוליאל היו”ר מבקש להדגיש כי עיריית אשדוד ועיריית ראשון לציון דווקא מסייעות, וגם משרד הספורט ועמותת ‘שמעיה’, הפועלת זה ארבעה עשורים למען כבדי שמיעה במגוון גדול של תחומים – תעסוקה, חינוך, בריאות ופנאי - ולקחה את "דולפיני אשדוד" תחת חסותה. “יש לי את התמיכה המלאה של עיריית אשדוד ושל רשות הספורט”, אוליאל אומר. “בלעדיהם לא הייתי מצליח להעמיד שתי קבוצות. משרד הספורט גם עוזר, בצורה מספקת”.
בכל זאת אני מבין שלא קל למצוא ספונסרים.
“זה מאוד קשה. עד הבחירות המקומיות לא השגתי תרומות משום שכולם בפוליטיקה. אחרי שהבחירות הסתיימו הצלחתי להשיג כמעט את כל התקציב. חסרים לנו עוד כמה אלפי שקלים לתקציב ואני מאמין שאשיג אותם. זו קבוצה שבאה בהתנדבות, השחקנים באים בזמנם הפנוי”.
את מה שחסר נאלצים השחקנים לממן מכיסם. הוצאה עצמית של אלף שקלים כדי לייצג את המדינה. “אתה צריך להתחנן פה”, המאמן זבלוצקי אומר. “אלופת אירופה לא צריכה לקבץ נדבות. היא צריכה לקבל הכל”.
מבחן מול השומעים
בעברית לעם המשחק נקרא קטרגל. הם מתעקשים על כדורגל אולמות, למען הדיוק והבהירות. כך או כך, מדובר בליגה לכל דבר. עשר קבוצות מדן ועד אילת מתמודדות כיום בליגת כבדי השמיעה והחירשים של כדורגל האולמות. נתונות בתחרות עיקשת, שהופכת כל ניצחון למתוק עוד יותר. לאחרונה חלק מהשחקנים החירשים שולבו בקבוצות של ההתאחדות לצד שחקנים שומעים. ויש אפילו משחקים משולבים - קבוצת כבדי שמיעה נגד קבוצת שומעים. “למעשה הקבוצה משחקת בשלוש מסגרות”, היו”ר אוליאל אומר. “בליגת האלופות של חירשים, בליגת שומעים של ההתאחדות לכדורגל, ובליגת חירשים שזה הלחם והחמאה שלנו”.
“זה כמו שיש ליגה למקומות עבודה, ויש את הדרגה הכי גבוהה, אז זאת הליגה המקצוענית לאולמות”, המאמן זבולצקי מסביר. “זאת פעם ראשונה שקבוצה של חירשים משתלבת בליגה הזאת. זה שילוב ממש, כי יש שם כמה שהם שומעים, שזה עוד יותר קשה. יותר קל לתקשר כשאתה רק עם חירשים”.
“המשחק הזה בנוי על הרבה טקטיקה וחיבור בין השחקנים”, אומר המאמן אלמקייס. “ברגע ששחקן עושה תרגיל או משנה תרגיל ואחד שומע ואחד לא, אז לקשר המילולי אין בכלל אפקט. עשינו איזה תרגיל: שחקן רץ וצועק שימסרו לו, שוכח שהשני לא שומע. זה הקושי הכי גדול בחיבור בין שומעים ללא שומעים”.
דווקא את השחקנים השומעים צריך להרגיל לתקשר בלי להשתמש בקול.
“כן, הם צריכים להיות איתם כל הזמן בקשר עין. השחקנים שלא שומעים צריכים גם כל הזמן לראות מה קורה סביבם. גם אנחנו בתור מאמנים”.
זבלוצקי: “בפעם הראשונה הבאנו מתורגמן לנבחרת שרוב השחקנים בה שומעים, כדי שיעזור לחירשים. אבל זה יכול להיות באימון, לא במשחק אמיתי. יש כל מיני פתרונות. למשל להרים את היד. אני דורש מהלא שומעים להסתכל כל הזמן. הבעיה איתם שהם לא שומעים את הצעדים של השחקנים שבאים מאחורי הגב שלהם”.
אלמקייס: “לפעמים לוקח לנו הרבה זמן לעשות חילוף. במשחק אולמות יש חילוף כל שלוש־ארבע דקות. השופט לא שורק לחילוף, השחקן יוצא בלי להגיד לו. לפעמים אנחנו רוצים להחליף שחקן והוא לא בקשר עין איתנו. זה לוקח יותר זמן, עד שהוא מסתכל”.
זבלוצקי: “עכשיו בזכותנו השופטים מסמנים עם דגלים גם בליגת שומעים. אבל עדיין לפעמים הם ממשיכים לשחק והשופט שעה מנופף”.
הפתק של היו”ר
על המגרש בינתיים עוד לא תם אימון כדורסל סוער, והשחקנים ממתינים בסבלנות לתורם על הכיסאות שביציע. היו”ר אוליאל עומד מולם ונותן תדרוך אחרון לפני שיעלו למגרש על פי נקודות שרשם על פתק. אחד השחקנים מציב מולו עיניו את הפתק, כדי שידיו יהיו פנויות לשימוש בשפת הסימנים. אם היה נדרש להשתמש בקולו, ודאי היה נבלע ברעש האימון שמאחורי גבו, אבל פה אין בעיה. כולם קולטים את דברי היו”ר, האבא של הקבוצה הזאת. התדרוך קריטי כי למחרת יש משחק ראשון בליגת ההתאחדות, לצד שחקנים שאינם סובלים מלקות שמיעה.
“זאת ליגה מאוד קשה ומאתגרת”, אומר השחקן מייקל קדוש (30). “בגלל הרמה ובגלל מגבלת התקשורת. זו הכנה טובה לטורניר באירופה”. את הדברים מתווך כל העת מחמוד, המתורגמן שעומד לצדו.
קשה באיזה אופן?
“כשאני משחק עם שחקן חירש אני רוצה לצעוק לו ולא יכול. השומעים יכולים ומגיבים יותר מהר. אז אנחנו מסתכלים הרבה מסביב. בגלל זה המאמן צריך להבין למשל מתי להגיב במהלך המשחק ומתי לא. לדוגמה חילוף, לפעמים יכולות לעבור שתי דקות עד שהמאמן מזהה שאני קורא לו לעשות חילוף”.
לצדו עומד דקל זקיף, שוער וקפטן הקבוצה. “כשוער אני רואה הכל”, הוא מסביר. “ויש הבדל עצום בין שומע לחירש בעניין הזה. את השומע בחלק האחורי אני מכוון לאן לצאת, ימינה או שמאלה. לחירש אני יכול לקרוא רק כשהוא מסתכל עלי. זה קשה. לפעמים אני מאבד אותו ולוקח את התפקיד הכפול של לצאת ולחטוף כדור”.
הערבובים האלה בין שומעים לחירשים הגיוניים לכם?
“קשה להדביק את הפער אבל זה אפשרי. רק שזה לוקח המון זמן. אני בעצמי משחק בנבחרת ישראל עם שומעים, ויש שם הבדל גדול ביניהם לחירשים. המאמן אמר לי לתקשר בקול עם השומעים. פתאום התחלתי לצעוק ואני מאבד את הקול. לא רגיל לזה, אצל חירשים הכל בידיים. מלא אנרגיות”.
אם אתה כשוער רואה את כולם, זה אומר שלחלוץ הכי קשה?
“דווקא קל”, הוא מחייך. “אני קורא לו בסימנים מרחוק והוא יכול למצוא את השטח הפנוי. הכי קשה זה שוער. זה לקחת עליך 70% מהקבוצה”