נפגע קשה בתאונה ונגע בעשרות אנשים: "מתגעגע לחופש, לעצמאות, להרגיש כמו כולם"

"היום יש לי בלי עין הרע עשרות ואולי מאות חברים שמבקרים ודואגים לי. לא הכרתי אותם לפני התאונה", מספר פז. "רובם שמעו עלי בעקבות דברי אמונה שאני מפיץ בעלונים, ברדיו, ביוטיוב, דרך רבנים שמדברים עלי. חלקם הפכו להיות כמו משפחה שלי. הם דואגים לכל מה שאני צריך: לאוכל ביתי, לשמפו, סבון. הם עושים בשבילי סידורים, למשל דואר".
 

"בהתחלה כן. אבל אנשים אומרים לי שאני לא יודע אפילו עד כמה הם מתחזקים ממני. אני כמובן מתחזק מהם. ביקור חולים זה דבר מאוד חשוב, זה נותן כוח, שמחה. להיות לבד זה לא קל. אנשים מרפאים את הנפש ואת הגוף. עושים מצב רוח טוב".  
 

תשע שנים לא פשוטות עברו על פז. "בגיל 33 נהגתי ברכב, איבדתי שליטה ונכנסתי בקיר הפרדה מבטון", הוא משחזר. "נגרם לי שיתוק מלא. לבית רבקה הגעתי לפני שמונה שנים. חזרתי בתשובה. אני לא אומר: 'למה בורא עולם, למה זה קרה לי?'. יש לי רק דבר אחת לומר: 'תודה, בורא עולם. זה מה שבחרת בשבילי, רק אתה יודע מה הכי טוב בשבילי'. אני מקבל את הכל בהבנה ובשמחה. היום אני מבין משהו שלאדם בריא קשה להבין: שהגוף זה דבר משני. כל עוד הלב פועל, הראש עובד, העיניים רואות, האוזניים שומעות, הפה מדבר ואוכל, והנשמה מרוממת - אז ברוך השם על הכל".
 

"אני הכי מתגעגע לחופש, לעצמאות, להתעורר מתי שאני רוצה, לאכול מתי שאני רוצה. אחד החלומות שלי זה שאהיה בבית שלי ושישימו אותי במקלחת מתחת לטוש. שארגיש את המים זורמים, שארגיש מקלחת. כיום רוחצים אותי על המיטה עם מים, סבון וספוגים".
 

לפז שתי אחיות. במהלך שנות אשפוזו הוא איבד את הוריו שנפטרו מסרטן. "אמי, אורה, נפטרה לפני שבע וחצי שנים", הוא מספר. "חודש לפני מותה הביאו אותה לפה, שתהיה קרוב אלי. לא ידעה שהיא סופנית, חשבה שהיא באה לשיקום. אני ידעתי שהיא סופנית. כל פעם כשהייתה מגיעה אלי לחדר, הייתי אומר לה שתיגע לי בכפות רגליים, שכואב לי בכפות הרגליים, שתעשה לי קצת עיסוי. לא באמת כאב לי. רציתי להרגיש אותה, כי ידעתי שאולי זו הפעם האחרונה שארגיש אותה. אבא שלי, עמי, נפטר לפני שנתיים וחצי. הוא היה מגיע אלי כל יום וסועד אותי. המוות של ההורים היה מאוד קשה לי. זה היה חסר גדול, אבל ברוך השם בזכות האמונה והתמיכה של המשפחה והחברים עברתי את זה והמשכתי הלאה". 
 

"רוב הזמן אני לומד שיעורי תורה עם אברהם אבורוס, אדם יקר שמלווה אותי במשך שמונה שנים. הוא מגיע אלי כמעט כל יום. אני גם נכנס לפייסבוק. מפעיל מחשב בעזרת תנועות ראש וטכנולוגיה מתקדמת. יש לי גם יוטיוב וסרטונים שאני מעלה עם דברי אמונה. מגיעים אלי גם רבנים, וגם אנשים מכל הארץ שרוצים להתחזק ממני".
 

אבורוס, לשעבר עובד בחברת הייטק וכיום בפנסיה, גר ליד בית רבקה. "לפעמים נופל לו מצב הרוח, אז אני מעודד אותו", הוא מספר. "אני מניח לו תפילין בבוקר, מדברים דברי אמונה. נקשרנו מאוד".
 

"ראיתי מודעה בשכונה שדרוש מתנדב לנכה 100% כדי ללמד אותו תורה, לשבת איתו יחד, לסעוד אותו. בהתחלה הייתי מגיע רק פעמיים בשבוע. מאז שאביו נפטר התחלתי לבוא כל יום, כדי שלא ירגיש את החוסר של ההורים. לפעמים אני מגיע אפילו פעמיים ביום. אם פתאום אלון נמצא במצב רוח לא הכי טוב, אני קופץ אליו לכמה דקות כדי לעזור לו. אני שומע אותו, חש את הכאבים שלו. הוא בחור מאוד פיקח, יודע לנהל שיחה. ראיתי הרבה אנשים שבאים אליו במצבים נואשים, ואחרי שרואים אותו האור חוזר להם לפנים. נתקלתי למשל בזוג שהיה בקשיים כספיים ורצה לפרק את הנישואים. ואז שמעתי את הבעל אומר לאשתו: 'למה שיש לנו את קוראת בעיות?'. הם אכן חזרו להיות יחד ולא התגרשו". 
 

"כשפגשתי אותו לראשונה הוא היה שבר כלי. כשאני רואה היום את העשייה והתנופה שלו, את הידע שלו בתורה, את זה שהוא מעריך את עצמו, בוטח בעצמו - זה ממש מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. בשבילי זה סיפוק ענק. אלון הוא ממש כמו בן טיפוחיי. אני ממש גאה בו ומקווה שהוא יקבל את הכסף ויכנס לבית שלו. הוא ממש חולם לצאת מהקופסה הזאת. הוא גם מחפש זיווג, רוצה אישה, ילדים. הבית שאלון מצא נמצא כמה בתים ממני. אני מקווה ללוות אותו גם בביתו, ושיהיה איתנו בסעודת ערב שבת ובחגים". 
 

פז, כאמור, מרותק למיטה ומונשם. "פעמיים בשבוע מורידים אותי לכיסא גלגלים, אבל אני כמעט לא יוצא את פתח החדר", הוא מספר. "פעם בשלושה־ארבעה חודשים, בעזרתם האדיבה של איחוד הצלה והרב ישראל זלטס, שמתנדב באיחוד הצלה וגם במד"א, מארגנים לי אמבולנס. אני יושב מול המחשב, בוחר לי מסלול לאן אני רוצה לנסוע, ואז נוסעים. בפעם האחרונה הייתי בצפון. בטבריה, בכנרת, נהריה, צפת. הבית שמצאתי קרוב לשכונה שאני נמצא בה כיום. מסביבי התאספו כל כך הרבה אנשים מהשכונה, מפתח תקווה, ואני מרגיש שזה המקום שלי. קיבלתי כסף מהפיצויים של התאונה, מכרנו את הבית של ההורים שנפטרו, קיבלתי את החלק שלי. אני יכול להשתחרר מבית החולים, אבל כיום חסרים לי חצי מיליון שקלים כדי להשלים את הרכישה ולהנגיש את הבית".
 

פז מוסיף ומספר: "כיום אני נמצא בחדר קטן כמו קופסת גפרורים. כמעט לא רואה שמש, ירח, כוכבים, עננים, ציפורים. לא אדמה, לא פרח, לא עץ. אני רוצה לצאת לחופשי. להרגיש כמו כולם. אני אוהב את החיים".
 

"ראיתי את אלון בפייסבוק לפני שלושה חודשים, והאמונה שלו תפסה לי את העין. למרות המצב שלו הוא לא מאבד תקווה", מספרת בת חן יצחקי, 37, מאלעד. "התכתבתי איתו והוא אמר שישמח שנבוא. הגעתי לבקר אותו עם המשפחה. מאז פעמיים־שלוש בשבוע אני באה אליו, אנחנו משוחחים, אני עוזרת לו, מאכילה אותו, מארחת לו חברה. נראה לי שאני אפילו מקבלת יותר כוחות ממנו מהמפגשים. אני יוצאת מחוזקת".
 

"לפני חודשיים נתקלתי באלון בפייסבוק והחלטתי לנסוע אליו", מספר יוסי דוידוב מירושלים, מגיש תוכנית ברדיו גלי ישראל. "בעיקר זעקה לי הבדידות שלו. זה שמבקרים אותו זה נחמד, אבל כמה אנשים כבר יכולים להיות אצלו? הדבר הראשון ששאלתי אותו זה מה הוא עושה בשבתות ובחגים? הוא עונה לי שכלום, שהוא פשוט בוהה בתקרה, ושמדי פעם מגיעים אנשים. ואז הוא אמר לי באירוניה עצובה שהוא אפילו לא יכול לקרוא עיתונים, כי הוא משותק ולא יכול לעלעל בדפים. כשאלון ייצא מבית החולים הוא יהיה זכאי למטפל צמוד. יש לו חברים במצבו שחיים בבתיהם, הולכים לקניות, לים. הוא הסביר לי שהעלות הכספית של הנגשת הבית מונעת את היציאה ממנו. אמרתי לו שאהפוך את העולם כדי להשיג את הכסף".