בחדשות סיפרו שבסוף השבוע תתארגן הפגנה בתל אביב. האפודים הצהובים, שהוציאו המונים לרחובות פריז, ינסו את כוחם אצלנו עם מחאה המונית, שבמרכזה המאבק ביוקר המחיה. באותן דקות ישב בביתו שבמבשרת ציון צ'רלי ביטון, אותו מהפכן זועם שהבעיר בשנות ה־70 את המדינה. יש כאלה שטוענים שתנועת הפנתרים השחורים, שביטון היה מראשיה, הייתה מהסיבות העיקריות לכך ששלטון המערך נפל ב־1977. רק שמאז אותם ימים סוערים עברו למעלה מ־40 שנה. מחאות קמו ונפלו, ורובן הסתיימו בקול מנומס, כשהמפגינים מסדרים אחריהם את הצעצועים ושוטפים את הכלים.
“זה כיף לשים את הראש על כרית ולהגיד ‘אח, איזה ימים היו'", אמר. “אבל נוסטלגיה לא תביא מזור לאלה שחיים כעת, לכן צריך להתרפק על המציאות ולא על העבר. אם תראה אותי היום בקרב זה אותו הדבר, לא מפחד. הרי להיות כבול בתוך חייך זה יותר גרוע מלהיות עצור, והרבה פעמים נעצרתי. ב־2011 כשהפגנתי בכפר שלם, ראש עיריית תל אביב בעצמו הגיש נגדי תלונה. נאמתי שם ואמרתי: ‘שמור על התחת, כי אם תמשיך ככה, נגיע אליך הביתה'. אצל חיים יבין בטלוויזיה אמרתי: ‘אם זו המציאות, צריך לקחת נשק בידיים'. נעצרתי וערכו אצלי חיפוש בדירה. לא מטריד אותי. נשק זו המוסריות. נשק יכול להיות הפה, הנחישות. אתה לא חייב להרוג מישהו כדי להחיות את עצמך".
ההפגנות היום הן גם אינטנסיביות.
“בפתח תקווה, מול בית היועץ המשפטי לממשלה, יש הפגנות כבר למעלה משנה שהן מנותקות מהמציאות, כי אם יש זעם, צריך להפעיל אלימות כלפי המערכת הפוליטית. להיות אגרסיבי, לשתק את המערכת השלטונית, להשתלט על משרדים, למרר לאנשים את החיים. לא לבוא ולהפגין כשהילד על הכתפיים, שלמה ארצי ברקע, כולם מאושרים עד השמיים ובסוף שרים את ‘התקווה'. ממש לא. אני אזהה שינוי כשאראה אנשים יוצאים עם דגלים שחורים וכעס. כאלה שמשאירים את הילדים לאישה ואומרים ‘אל תחכי לי'. מראים שאין מה להפסיד. המערכת הפוליטית יודעת לכבד אנשים שנאבקים ולא את המתרפסים. היא לא מכבדת את מירי רגב וביטן ואת אריה דרעי".
במרחק של עשר דקות נסיעה מדירתו של אברג'ל, בשכונת גילה, חי עו"ד כוכבי שמש, גם הוא מראשי המאבק בשנות ה־70. “למה אנשים לא יוצאים?", שמש שאל ומיד ענה. “היום החבר'ה דואגים בעיקר לעצמם, וגם המצב שונה. אצלנו המצב היה בלתי נסבל, שתי משפחות בדירה אחת, עוני, היינו חייבים לפעול".
החיים בזבל
בשמחה היינו מקבצים את שלושת הטנורים של המחאה ההיא לכתבה משותפת, הרי אם יש שורשים למרי אזרחי, הם נמצאים בכאב ובעוני שהצמיחו השכונות הירושלמיות, אבל המפגש היה בלתי אפשרי. כוכבי בן ה־75 מרותק לביתו וזקוק לסיוע בגלל מצב בריאותי קשה. ביטון, שהיה פעם נמרץ וקולני, גם הוא הרחק משיאו וסירב בתוקף להצטלם (“אני שבר כלי כרגע") ובכלל, השלושה לא בקשר וסוחבים איתם משקעי עבר לא נעימים.
רק ביטון לא ממש התרגש מהנימה הפייסנית שאברג'ל ביקש לשדר. “ראובן היה איש שהמשטרה שתלה אצלנו כשהבינה שאנחנו לא סתם עבריינים, אלא שיש למחאה גוון פוליטי", ירה בכעס. “בכוח הכניסו אותו אלינו, והוא הקים את מטה הפנתרים אצלו בבית. כשהוא נדבק לדפני ליף, אמרתי לה: ‘תיזהרי ממנו'. הוא בכלל טוען שהקים את התנועה, מבין לאן הגענו?".
אברג'ל מכיר את הטענות כלפיו. “אלה אמרו שאני מסכן את השלטון, ואלה אמרו שאני משת"פ של המשטרה, כי זו הייתה הדרך לעשות לנו דמוניזציה ודה־לגיטימציה בעיני הכלל ואחר כך בתוך החברה שלנו. אני בניתי וילה במבשרת? אני גר בדירת חדר של עמידר, אז שיהיה לי בריא. אין לי טענות כלפי אף אחד, אני לא חי מכעס של מישהו, או מאהבתו. אני במאבק כבר כמעט 50 שנה וסימנתי ‘וי' על לא מעט הצלחות. מי שמשתף פעולה נרדף כל חייו על ידי השלטון?".
ועדיין הייתם פעם מאוחדים ומשפיעים, למה לא מינפתם את ההצלחה?
“לא היה לנו כסף, ואתה צריך תרבות של תנועה, ואנחנו לא גדלנו על ברכי הנוער העובד והלא לומד. מחאה יש לה תאריך תפוגה כמו חיי מדף, אתה לא יכול להחזיק מאבק לאורך זמן. לכן את שלנו עשינו עד המהפך ב־1977".
הם היו חבר'ה צעירים וזועמים, בני עדות המזרח משכונת מוסררה, בירושלים, שהרגישו שהגיעו מים עד נפש. “עבדתי באותם ימים בסולל בונה כרתך", מספר ביטון. “אתה מתחיל להיות מעורב במאבקים חברתיים על מעמד הפועלים כמו תביעות שכר, תנאים. זה היה קרוב אלי, כי אבי היה חירותניק שתמיד נלחם על זכויותיו. לפעמים היה קשה לי להבין איך איש חירות תומך בדברים שהם כביכול נגד התנועה והוא היה חבר של בגין, שחבל לך על הזמן. אבי החזיק את מוסררה בידיים. כשאבא אבן הגיע לנאום ואבי אמר שהוא לא ייכנס לשכונה, הוא לא נכנס. לא עזרו משטרה, צבא, ואבי היה בסך הכל פועל פשוט. זוכר שכילד הייתי מתעורר לקול הפרימוס שם ערבבו קמח ומים כדי להכין פלקטים. עד היום הססמה ‘הגיעה העת לבחור בח'', חקוקה אצלי בראש".
אברג'ל זוכר בדיוק מה הוציא אותם לרחוב. “הטריגר היה הכאב והכעס שהיה עצור בתוכנו והמציאות היומיומית שלא הייתה הישרדותית, אלא אובדנית. החיים בזבל", הוא משוכנע. “הוצאנו מנשר שבו היו כתובים שישה סעיפים: ‘די למכות המשטרה, די לעשר נפשות בחדר אחד, די מבתי סוהר, די מאבטלה, אין חינוך, אין בריאות'. לא קראנו לצאת נגד השלטון, אלא אמרנו ‘אתם דורכים לנו על היבלות ואנחנו מבקשים מכם להוריד את הרגל'.
אז גולדה נתנה הוראה למשטרה לעצור את הפנתרים. מבין? משטרת המחשבות. הטריגר השני היה מלחמת ששת הימים. התחילו להתנהל איתנו באגרסיביות ובפרט היה זה ראש עיריית ירושלים, טדי קולק. הרי חיינו על קו התפר, חטפנו יריות מהירדנים והתחילו לפנות אותנו. זו התודה שקיבלנו עם ההסבר ‘מצטערים, אבל צריך לפתח את ירושלים'. והם פינו את ממילא ואת ימין משה והתקרבו למוסררה".
כוכבי: “בזמנו הפער היה בולט, השכונות היו פחות מעורבות כמו היום. מוסררה הייתה של המזרחים ורחביה של האשכנזים, והמצב בשכונה היה בלתי נסבל. לכן פעלנו, כי ממה היה לנו לפחד? פחדנו יותר על החיים שלנו".
אין אופק
ביטון נזכר איך בימי טרום הרשתות החברתיות הם שלפו את האנשים מהבתים בדרכים יצירתיות כדי שיצטרפו להפגנות. “היה הרבה יותר קשה לארגן", סיפר. “היינו מכינים כרוז בסטנסיל וחותכים את הדף לפסים פסים ‘ההפגנה של הפנתרים תתקיים בתאריך זה, בשעה זו, במקום זה'".
רלי, אשתו של ביטון, התערבה בשיחה “היה יותר מגע אנושי", היא משוכנעת. “כדי להביא את האנשים היית חייב לעמוד על פח זבל במרכז השכונה ולדבר כמה משפטים כדי שיתקבצו סביבך. הרגישו אותך, היום הכל וירטואלי".
אמרתי להם שעושה רושם שדווקא בפייסבוק קל יותר לארגן מחאה, אבל אברג'ל מיד נפנף. “עם כל הניסיון להגיד ‘חבר'ה, יש רשתות חברתיות, אל תבואו בטענות שאתם לא מצליחים', זו שטות. כשהחלה מחאת האביב הערבי בתוניס ועברה למצרים, קראתי לצאת לרחוב ולהזדהות עם האזרחים המצרים. ארגנתי הפגנה בכיכר מגן דוד בתל אביב. למעלה מאלפיים איש כתבו ‘באים'. הגעתי לשם והיו בקושי מאתיים. להפיל על הרשת החברתית את האחריות זו אחיזת עיניים. קל לשבת מול המקלדת ולשים את הלייקים ואת הפוסטים.
מחאה זה הרחוב, הזעם. להתרגש ממה שקורה בצרפת? באביב הערבי אנחנו צריכים לקנא. מדינת ישראל עשתה סיבוב על האזרחים ב־2011. היא מינפה את המחאה כשהורידה לשדרות רוטשילד את כל מערך ההסברה. היא הסתובבה בעולם, הראתה ילדים יפים שיצאו לרחוב עם שיער פרוע, והמשטרה סגרה עבורם את הכביש. ‘אנחנו לא יורים בבני אדם, לא פוגעים בנשים. תראו את מחאת המדינה היהודית, הדמוקרטית'. אלה מניפולציות שחוזרות חדשות לבקרים".
אבל לפחות יש מחאה.
כל הזמן מספרים שהכלכלה מעולם לא הייתה במצב טוב יותר. נכון, היא לא הייתה טובה יותר לעשירים, אבל היא גרועה לעניים, או לשכבה הבינונית ומטה. עבדתי עם חבורות רחוב, ויום אחד אמרו לי ‘תודה רבה' וסיימתי. אז יש תזמורת פוליטית, מהקואליציה עד האופוזיציה, שמנגנת את מה שמפא"י ניגנה בזמנו, ‘עבד אל־נאצר, עבד אל־נאצר'. כעת יש את איראן, חיזבאללה, חמאס. ישראל לא מעוניינת שייפול עליה אסון ויהיה פה שלום. אוי ואבוי. צריכים לשמר כאן את המציאות העגומה".
ובסוף מצביעים ביבי וש"ס.
“זה כמו לשאול ‘איך אנשים מתאבדים?'. יש אנשים שעולים לגג וקופצים ויש כאלה שמתאבדים בדרך אחרת, ובמציאות שלנו זה נקרא ‘סינדרום השבוי', כמו סיפור באדר־מיינהוף, שאחת החטופות הצטרפה לחבורה. אתה רואה את צרפת ואומר ‘יש תרבות, אנשים שלומדים בבית ספר מהי דמוקרטיה'. מה הילד שלנו לומד? שאוי ואבוי אם ידבר נגד השלטון ושיש את חוק הנאמנות. מה זה אזרח? כשהמערכת הפוליטית מתנוונת, או שיצאה מהמסגרת, האזרחים צריכים לקום ולהחזיר את השפיות, אבל האזרחים חיים כאן בכאוס. אם לא ילך יום אחד לעבוד, יזרקו אותו ואז מהיכן יביא אוכל? האנשים גרים בבועה שקרית ומאמינים שעוד יבוא שלום ותבוא הרווחה".
ביטון חושב שסיבת ההצבעה היא אחרת. “השלטון בשביל אנשי השכבות החלשות הוא לא של הליכוד. הליכוד כל הזמן מותקף, פוגעים, מעליבים, משפילים אותו. תראה את ראש הממשלה, עושים ממנו קציצות. ככה הציבור חושב. אני יושב בבתי קפה ושומע את האנשים. הם יודעים שהתקשורת והשמאל נגד נתניהו ובגלל זה הם בעדו".
לרכך את הכאב
למרות הנתק והיחסים הרעועים, ביטון חושב בלא מעט נושאים כמו אברג'ל. “נכון לעכשיו הכל בקריסה", צ'רלי משוכנע. “בעיות הדיור חמורות מאין כמותן, והאנשים שמפגינים נגד המצב מיד מסומנים כאנשי שמאל, וברגע שסימנת, אף אחד לא רוצה להצטרף. בתקופתנו היה אחרת. נושא הדיור היה קל לפתרון, כי היה גוף אחד במדינה שבנה דירות - משרד השיכון, שענה לצורכי הממשלה והיו דירות בנויות וסגורות בזמן שאנשים גרו באוהלים ומעברות. מה עשינו? פלשנו ועד היום פוגשים אותי ברחוב ואומרים ‘הודות לפנתרים יש לי דירה'".
מדהים שגם אחרי כל כך הרבה שנים שורש הבעייתיות בעיני אותם מנהיגי עבר נמצא בקיפוח העדתי, כאילו ישראל לא שינתה את פניה במשך 70 שנה. אשכנזים וספרדים הם לגמרי חלק מרכזי מהשיח.
“אין מזרחי אחד שיגיד שהוא לא מקופח", ביטון משוכנע גם היום. “אני ממש נדהם מהשאלה, הרי למה מזרחים משנים את שמם? כי אם היה צמצום פערים, הוא נמדד בעשיריות האחוז. זוכר שכשהייתי חבר כנסת שלי יחימוביץ' ראיינה אותי ברדיו ושאלה ‘על מה אתה מדבר, שלטון מפא"י כבר איננו'. עניתי ‘נכון, הליכוד נמצא בשלטון, אבל מי ששולט אלה אנשי מפא"י', ותבדוק את הדברים, בכל תחומי החיים מוקדי הפעילות, הכסף והתרבות הכל הולך למפא"י".
מי מונע מהמזרחים את הקידום?
“ההיתממות הזו ממש מוציאה אותי מהדעת. כשהייתי בן 17־18 ועבדתי בעבודות שחורות, ראיתי אשכנזים שעבדו בבניין, מסגרים, נגרים, זגגים. אין היום אשכנזי אחד במדינה, מהצפון ועד הדרום, שעובד בעבודת כפיים. כולם מנכ"לים, סמנכ"לים, מורים, בנקאים, פקידים. הם בעלי הבית".
ביטון, למרות המיתוג, נשוי לרלי (רחל) שהיא אשכנזייה מבית טוב. אביה, מרדכי פריינד, הגיע ממשפחה חרדית, אבל הלך לקצה השני ונהיה קומוניסט אדוק. רלי וצ'רלי נפגשו בקפה ‘דיצה' בתל אביב וכבר 04 שנה הם ביחד. “בזמנו הרבה חברות אמרו ‘איך את מעיזה להתחתן עם בן עדות המזרח, זה בדיוק כמו שתלכי עם ערבי'. לשמחתי, גדלתי בבית ליברלי שבו חשוב האדם כאדם, אבל אותם דברים, שהיו אז, קיימים גם היום. לימדתי הרבה שנים במבשרת, קח את התיכון המקומי - רוב המורים אשכנזים. בכל סקטור מעדיפים את החזות האירופית. אנחנו בתוך המזרח התיכון, אבל לא רוצים להידמות להם. רוצים להיות אחרים".
את אברג'ל לא צריך להדליק, הוא כבר על טורים גבוהים. “בארצות הברית יש נישואי תערובת, אז הלבנים או השלטון פחות גזעניים? היה להם נשיא שחור, אז מצב השחורים השתפר? פה, למשל, לעולם לא יהיה ראש ממשלה מרוקאי. הסיסטם בנוי בצורה שהוא כל הזמן ישרת קבוצה מסוימת, ומה לעשות שקוראים לה אשכנזים. קבוצה שעסוקה בחלוקת שלל בינה לבין עצמה כשאנחנו משרתים אותה".
אבי גבאי, מירי רגב, אריה דרעי.
“לא ארד לרמה שלך, כי כשאנחנו מדברים על נתונים סטטיסטיים, לקחת 5,000 איש מתוך מספרים גדולים ולהגיד ‘יש את אלה', זה מגוחך. אותם אנשים לא מספרים את הסיפור. אנחנו מדברים על מיליונים. אותו דבר בשכונות ובעיירות הפיתוח, מביאים לשם את עמותת ‘איילים', שתשפר את המצב. סטודנטית שבאה לירוחם ללמד אמא איך לטפל בעשרת ילדיה. המערכת הפוליטית ממשיכה להתנהג כפי שהיא מתנהגת, וזה לא ביבי ולא גבאי, זה אותו סיסטם שנבנה כמו שעון שוויצרי שלא משנה מי יענוד אותו, הוא יפעל בלי למתוח את הקפיץ.
לכן צריך לפרק את המערכת מבפנים ולא לפרק איש זה או אחר, כי גם מי שיבוא אחרי ביבי, יהיה אותו הדבר. פעם יוסי שריד ביקש שאשים את שמי ברשימת מרצ. לא עניין אותי, כי כל פעם אתה מקבל סטירה, אלה הכו אותנו בשוטים ואלה בעקרבים. כולם עשויים מאותו חומר, ויש סולידריות בין הקבוצה הלבנה ולא משנה באיזה מחנה היא נמצאת. כשהם נפגשים בסופר, הם בשר מבשרם, כשהם הולכים להבימה הם בשר מבשרם".
תראה איך המוזיקה המזרחית הפכה לקונצנזוס.
“זה מזכיר לי את השירה בשדות העבדים בארצות הברית. שרו שם ואחר כך קיבלו מכות ונאנסו. השירה הייתה הדבר היחידי ששמר על שפיותם. אני שומע את אייל גולן, אז המינוס שלי השתפר? הארנונה הופחתה? אייל גולן הוא בשר מבשרי והמוזיקה המזרחית היא הדנ"א שלי, ואני לא צריך להתלהב. אני הולך למקלחת ומזמזם אותו ולא את מוצרט, או את בטהובן. זו מוזיקה שהרימה ראש בגלל הצורך הנפשי של קבוצת אנשים לרפא את הכאב או לרכך אותו".
לא הוסיף לבריאות
בניגוד לאברג'ל, ביטון נכנס לפוליטיקה ושימש כחבר כנסת. הוא היה איש מפלגת חד"ש מאמצע שנות ה־70 ועד תחילת שנות ה־90. מאז הספיק לשנות קצת את דעותיו. תומך בקטנה בש"ס, וגם עמדותיו המדיניות הלכו קצת ימינה. “אומנם לא כל הציבור נהנה, אבל מצביעי ש"ס כן, ומבחינתי העיקרון תמיד היה לתמוך בקבוצה הכי נחשלת ומסכנה ולכן הצבעתי בעדם", ביטון הסביר. “שיניתי גם קצת את דעותי, כי אתה רואה שהציבור נוטה לכיוון מסוים, ואתה מתחיל להיות מושפע. אני לא קורא לזה ימין. מבחינה פוליטית, תן לי את קו הגבול של 67' עם שלום ואני בשמחה אחתום, אבל אתה יודע, והשמאל יודע, שאצל הערבים מה שתחתום זה רק על הנייר ולמחרת הם יילחמו איתך על השאר".
רלי: “מבחינה מעמדית הוא חושב כמוני, והעובדה שהוא מסכים לשתי מדינות לשני עמים, דייני. כל היתר, שהוא רוצה להוסיף כתפאורה, שיוסיף, אין לי בעיה. אני לא מצביעה חד"ש כי אני נגד לאומנות מכל צד, ואני מודה שפוליטית אני כיום בצרה גדולה. אני מחכה שיקום משהו מעמדי ואם לא יקום, אז אולי זו תהיה הפעם הראשונה ממרום שנותי שאצא לחוף הים ולבית קפה ולא אקח את נכדי להצביע איתי".
הזכרתי להם את אנשי המחנה הציוני, סתיו שפיר ואיציק שמולי, פוליטיקאים שצמחו ממחאת 2011. רלי אמרה שאם כולם היו כמוהם, זה היה מקל עליה את הבחירה, אבל אברג'ל עדיין לא מאמין במערכת. “אלוהים ישמור", אמר. “הם עושים עבודה פרלמנטרית מצוינת, אבל זה כמו לאונן באפלה, או כמו מיני־צונאמי בתוך אגם שיש בו קיר ענק ועליו מתנפצים הגלים. גם כל האנשים הטובים שהיו סביב ראש הממשלה הלכו, ובאו אנשים רדודים. הרי מי מגן עליו היום? כל אחד שיש לו לשון באורך ארבעה מטרים".
לך, עם כל הטענות, יש פתרון?
“מדברים על המוח היהודי שיודע להמציא פטנטים, בבקשה, אל תצפו ממני שאתן פתרון. אני לא מיואש. אני מלא בכעס ומוכן בכל דקה לצאת לקרב. אני אהיה הראשון שיהיה על הבריקאדות. אני אוהב את הבית, את המקום, אבל שונא את הצורה שבה שהוא מנוהל. בסופו של יום, היהודים ידעו לנהל מכולות בכל העולם, רק לא את שלהם - מדוד המלך ועד היום. חורבן בית ראשון, חורבן בית שני ואנחנו בעזרת השם בחורבן בית שלישי, ואז אולי הכל יהיה טוב".
אולי המצב לא כזה גרוע.
“הכל גרוע, וכשאתה תלך מהעולם תשאיר את ילדיך ונכדיך למה, לעצבות, לכאב? אפילו אם אתה גר ברמת אביב, כאשר יהיה כאוס, הוא יפגע גם בך. אני גר בדירת עמידר, אין לי רכוש. מה שיש לי להשאיר זה את הרוח שלי ואת הרצון לשנות. עובדה - הילדים שלי הם זומבים כמו כולם. שירתו בצבא ואחרי שלוש שנים הלכו לעבוד בבניין. השיגו בגרויות וציונים טובים, אבל אין מי שיממן את האוניברסיטה".
אברג'ל עוד מלא כוח ורצון לפעול, אבל גם הוא כבר לא ילד. חבריו למהפכה מזמן יצאו מהמעגל המוביל. כוכבי היה עד לפני ארבע שנים פעיל באגודה לזכויות האזרח, אבל כיום זקוק לסיוע. ביטון חלש, משתעל הרבה, מתלונן על כאבים. הוא רחוק מאותו פנתר עצבני שהטיל אימה בשנות ה־70. אולי מצבם של השלושה מסמל את עוצמת המחאה, הנוכחית - רפה וסמלית.
“העבר של האנשים האלה לא הוסיף לבריאותם, אני בטוחה", משוכנעת רלי, אשתו של ביטון. “אלה לא רק העצבים, תחשוב איך אתה מתמודד כששוברים לך שוב ושוב את הגב ואת הראש במכות של אלה. אחרי כל השנים זה בטח השפיע".
צ'רלי בן ה־71 הנהן בראשו להסכמה. “איזו שאלה? בגיל 22 כבר לא היו לי שיניים בפה, והפנים היו נפוחות כמו בלון. זה לא הוסיף לבריאות ולמרות הכל אני לא מצטער. אני מוכן לחזור על הכל עוד פעם. בכל מאבק חברתי שהיה בארץ, תמכתי. יש אנשים שיגידו ‘מלחמה בטחנות רוח', שיגידו".