"ישראל חווה היום מצב של חוסר תקווה, של היעדר הידברות. לא זו בלבד שהיא לא דורכת במקום, אלא היא נסוגה. אין שקט בגבולות, אין שלום וביטחון. ברמה החברתית ישנם פערים מהקיצוניים שאי־פעם היו בתולדותינו", חורצת פרופ' צביה (ציקי) ולדן, בתו הבכורה של שמעון פרס. "כיום ישראל היא מדינה שהמקום שבו נולדת - הפריפריה או העיר - חורץ את עתידך. זה מצב שאי אפשר להשלים איתו. ישראל חווה כיום עוני שלא ידעה מימיה, תרבות אלימה, מתנצחת ויהירה שלא הייתה כאן. ישראל גם חווה התרחקות מערכי היסוד שהביאו להקמתה, אלה המנוסחים במגילת העצמאות שלנו. האם קיים ספק שיש להחליף את מי שעומד בראשה?".
רגע לפני כנס השפה העברית בהשתתפותה, אנחנו נפגשות בבית קפה תל אביבי ידוע, שאותו נוהגים לפקוד אנשי רוח וגם פוליטיקאים. באותה נשימה פרופ' ולדן מדברת על אליעזר בן־ יהודה וגם על המצב המדיני בארץ. "אני מרגישה שאנחנו על סף תהום, שפער עלול להיפער", היא אומרת בכאב. "כל עוד ישראל לא תגיע להסכם עם הפלסטינים היא לא תהיה ראויה להיות מדינה בעלת רוב יהודי.
"יש רק מדינה אחת בעולם שבה יש ליהודים זכות אוטומטית, המעניקה להם את הפריבילגיה להיות אזרחים. התנאי שהמדינה הזו תתקיים הוא שהיא תכבד את המיעוטים שבתוכה, תמצא הגדרה של שוויון איתם ותכבד את השכנים שבתוכם אנחנו יושבים. אנחנו חייבים למצוא איתם הסדר בשלב א' ותהליך הידברות ארוך בשלב ב'".
אביה, שכיהן כראש ממשלת ישראל וכנשיאה התשיעי, חלם על מזרח תיכון חדש. פרופ' ולדן, חברת מועצה בקרן החדשה לישראל וחברה בוועד המנהל של מרכז פרס לשלום ולחדשנות, עדיין אופטימית. "אין לי ספק שיהיה כאן מזרח תיכון חדש, גם אם לוח הזמנים דורש הרבה סבלנות", היא אומרת. "זה בידינו להפוך אותו למרחב מתקדם, מכיל, משגשג. חדשנות יצירתית תאחד את תושביו. הכל בידינו. אם רק נרצה לחלוק במקום לבעול. אני אוהבת את הארץ וקשורה בכל נימי גם לחברון וגם לבית לחם. אבל זה לא אומר שאני רוצה לשלוט בהן. כיום האפשרות של עתיד אחר לא נמצאת מספיק בשיח וחבל. אי אפשר לחיות ככובשים. כובש ויהודי זה לא הולך ביחד".
פרופ' ולדן (72), בלשנית התפתחותית חברתית ואשת חינוך, נשואה לפרופ' רפאל ולדן, סגן מנהל בית החולים שיבא לשעבר ופעיל חברתי. היא אם לשלושה ילדים, סבתא לחמישה, ומחלקת את זמנה בין כפר אז"ר לירושלים.
כאשת חינוך, יש לפרופ' ולדן מה לומר על המצב בישראל בתחום זה. "כיום החינוך בישראל הוא אחת הזירות הכי קשות של הפערים החברתיים", היא טוענת. "כל פעם כשעורכים בחינות, מקבלים אותן תוצאות: המרכז מצליח ומגיע לתוצאות גבוהות, ואילו בפריפריה - גם הגיאוגרפית וגם האזרחית, קרי מיעוטים שאינם יהודים - התוצאות הרבה יותר נמוכות. זה דבר שאסור לנו להסכים איתו, כי מערכת החינוך הייתה צריכה להיות הזירה המרכזית של מימוש הזדמנויות ומיצוי אפשרויות עבור כל ילד וילד".
איך אפשר לשנות את המצב?
"המחקר בכל העולם מראה באופן חד־משמעי שהשנים הראשונות של הילד, כבר מהמעונות, הן קריטיות. אם מדינת ישראל לא תשכיל לייצר מערכת חינוך לגיל הרך מאוד, לילדים שהמשפחות שלהם עסוקות, קשות יום ולא יכולות תמיד להשקיע את מה שמגיע לילדים מאוד צעירים - הרי שימשיכו להיווצר פערים שקשה יהיה לסגור אותם בהמשך. לא יעזרו כל ההשקעות בחינוך. זה מאוחר מדי. תשקיעו במעונות. זה לא שאין לנו כסף, אין לנו שכל".
פרופ' ולדן ממשיכה ומסבירה ש"צריך להציע מעונות ראויים בתשלום סמלי מהרגע שנגמרת חופשת הלידה. מעונות עם מעט ילדים על כל חבר בצוות, מעונות שבצוות שלהם נשים וגברים משכילים. מה שמאפיין את הגיל הרך מאוד זה שהסמוי רב על הגלוי. לכן ככל שגיל הילד יותר נמוך, ככה השכלת המטפל צריכה להיות יותר גבוהה".
גבר לא יבין זאת
בימים אלה נערכת פרופ' ולדן לקראת "לשון ראשון", כנס השפה העברית ה־12, שיתקיים בהיכל התרבות בראשון לציון בתאריכים 5־9 בפברואר. הכנס, הנערך בשיתוף משרד התרבות והספורט, יעמוד השנה בסימן "עברית - כאן ועכשיו", הפסיפס המרתק של השפה העברית. עשרות אנשי אקדמיה, מרצים, אנשי רוח, חוקרים, סופרים, משוררים, יוצרים, שחקנים וזמרים ייקחו חלק במושבים ובהפקות מקור ייחודיות.
בין אירועי הכנס יתקיים ערב ייחודי, "עברית נאוה", המוקדש לסופרת, המשוררת, המחזאית והמתרגמת נאוה סמל ז"ל, במלאת שנה לפטירתה. בערב זה יעסקו אנשי תרבות מובילים בנקודות ההשקה של יצירתה של סמל עם השפה העברית ובתרומתה לתרבות הישראלית. פרופ' ולדן עורכת מושב זה, שיתקיים בהנחייתו של קובי מידן. "לראשונה פגשתי את נאוה בכנס של משרד החינוך לפני כ־18 שנה", היא מספרת. "בכנס נאוה סיפרה כיצד קיבלה את שמה על שם סבתה, שיינדלה, ודיברה קצת על השפה העברית. ניגשתי אליה והתחלנו לדבר. נפשותינו נקשרו זו בזו.
"גבר לא יבין זאת, אבל אחר כך נפגשנו שוב במספרה. נאוה אהבה לנעול נעליים בצבעים שונים ולענוד עגילים לא זהים. אני התעסקתי הרבה בכל מיני תכשיטים והייתי מביאה לה כל פעם עגיל בודד. מעבר לזה, נאוה הייתה הממליצה שלי על הצגות באנגליה. היה בה חיבור בלתי רגיל של ישראלית פטריוטית, ציונית נלהבת עם אישה שתרבות העולם באשר היא לא הייתה זרה לה".
החברות בין שתי הנשים הייתה מאוד מיוחדת. "נאוה ואני היינו חברות של לילה", מחייכת פרופ' ולדן. "נאוה תמיד עבדה בלילה מאוחר, גם אני עובדת מאוחר בלילה, ואז מפעם לפעם היינו מתכתבות. הייתי כותבת לה: 'את ערה? פנויה?'. ואז היינו מדברות לתוך הלילה. נאוה הייתה אישה מיוחדת, היה לה מקום בלב לכולם, ועם זאת זמן ליצירה מפרה. היא אהבה את העברית, הייתה קשורה אליה בכל נימיה. ואני מפעם לפעם הייתי חולקת על עמדתה לגבי העברית, בעיקר בנקודה אחת: התחדשות הדיבור העברי".
מה היה שונה בעמדות שלכן?
"כמו רבים אחרים גם נאוה 'קנתה' את הנרטיב הרווח, את הסיפור של הציונות ומשפחת בן־יהודה, שלפיו העברית מתה, או הייתה בתרדמת, או ישנה בלי סוף, או לא היו לה חיים, עד שבא אליעזר בן־יהודה והעיר אותה. דא עקא, זה לא הסיפור כולו. העברית מעולם לא מתה, והיא אפילו לא הייתה בתרדמת. להפך, נכתבו בה למעלה ממאה אלף ספרים מן המאה ה־15, ראשית הדפוס, ועד ראשית המאה ה־20. ולא רק ספרי קודש.
"למען הסר ספק, אליעזר בן־יהודה היה דמות מרכזית בהתחדשות הדיבור העברי. הוא רצה להיות הרצל, אבל לא הצליח, אז הוא נהיה עיתונאי. הוא לא ויתר, וזו הייתה מהפכה: עיתון עברי בארץ ישראל. הוא גם לקח על עצמו משימה שאף אדם לא לוקח על עצמו כיחיד: לכתוב מילון לעברית החדשה והישנה. הוא עשה זאת במסירות, בדבקות ובקנאות, ועל זה נתונה לו הערצתי. לקרוא לו 'מחיה השפה' זה רומנטי ופחות מדויק".
נאוה שיתפה אותך בנוגע למחלתה?
"היא שיתפה את הקוראים והחברים. אחת מהדרכים של נאוה להתמודד עם המחלה הייתה לדבר עליה, ובלשונה לשאוף לכך ש'הרוח תהיה בת ברית של הגוף'. היא פרסמה בעיתון שיר נפלא ובו השוותה את העירוי של החומר הכימותרפי לשיקוי של לוקרציה. בעודה חולה היא אף הספיקה להשלים את כתיבתו של רומן לא שגרתי, 'פאני וגבריאל', המספר את קורותיה המופלאות של משפחתה".
עד כמה הפרידה מנאוה הייתה קשה עבורך?
"הייתי חברה של ענת גוב ז"ל, וגם ענת התמודדה עם מחלתה בפתיחות. מאוד קשה לראות חברה צעירה, מלאת חיים, שוקקת, שפתאום תוקפת אותה המחלה הארורה הזאת. אבל אצל ענת וגם אצל נאוה לא היה כעס על העולם ולא טרוניה על הגורל. שתי נשים אצילות שהתמודדו עם הסרטן בדרך מעוררת כבוד והרבה אמפתיה".
חברה של "בוגד"
לאחרונה איבדה פרופ' ולדן איש נוסף שהיה קרוב ללבה, הסופר עמוס עוז. "עמוס היה חבר יקר ומאוד מוערך של אבי", היא מספרת. "מדי פעם כשהיו לי חילוקי דעות עם אבא, הייתי מתקשרת לעמוס כדי שישכנע את אבא שלי לומר בקול רם שצריך להפסיק את הכיבוש, כי הוא מכרסם בנו לא פחות מאשר בפלסטינים. ואז עמוס היה מרגיע אותי ואומר לי: 'את יודעת שאבא שלך לא במפלגה שלנו'.
"המפלגה של עמוס ושלי הייתה מרצ. עמוס אמר לחברים רבים שלו שאבי הקשיב לו בלב אוהב, על אף שידע שהוא מעולם לא הצביע לו. אני כן הצבעתי לאבא שלי כשהייתי צעירה וכשהוא היה בלב הפוליטיקה התובענית והאכזרית. הייתי אז לצדו והצבעתי עבורו. ברגע שאבא הפסיק לרוץ בפוליטיקה, הלכתי למקום שהיה ביתי האמיתי, מרצ. אמרתי לו את זה מראש וגם קיבלתי את ברכתו. ואז מצאתי עצמי בצדו של עמוס".
מה הרגשת כשקראו לעמוס עוז "בוגד"?
"בעברית 'בוגד' ו'בֶּגד' קשורות. זה לבוש שאתה מאמץ לעצמך. בוגד זה גם אדם שלא נשאר נאמן לרעיון שהאמין בו או לאיש שאהב. לקרוא בוגד לפטריוט כמו עמוס עוז זו שטות מוחלטת, כי הוא מעולם לא בגד בארץ ישראל. להפך, הוא נשאר נאמן לה, מעולם לא בגד ברעיונות שהאמין בהם והיה מוכן להילחם עבורם. כשמישהו קורא למישהו בוגד, זה מעיד על אוזלת היד, על הטיפשות, על הקנאה ועל הרוע של המשתמש במילה הזאת.
"ואגב, אלה שהתכוונו להשמיץ אותו, הם אלה שבגדו בנביאים שלנו וזנחו את העקרונות שעליהם הושתתה מדינת ישראל. נביאי ישראל השתיתו את החברה שלנו ואת הקיום שלנו על ערכים של סולידריות, של אחריות הדדית ושל כבוד לזולת. במקרה הזה הזולת הוא הפלסטינים.
"הנשיא רובי ריבלין אמר שהיה לו לכבוד להיות חבר של 'בוגד', אם קוראים לעמוס בוגד. ואני חושבת שדרדור השיח למצב של הדבקת תוויות מעליבות שגורמות להדרה של חלק מהקהל זה אובדן של ערך מרכזי בתרבות שלנו. זה מזהם את השפה ופוגע ברקמה החברתית שלנו, שהלשון העברית היא אחד ממאפייניה, והיא מחברת את כל אלה החיים כאן, יהודים וערבים כאחד".
כשפרופ' ולדן מדברת על דרדור השיח, היא מתייחסת גם למה שקרה בכנסת האחרונה. "השיח הרווח בכנסת, כמו בחברה הישראלית, הוא כרגע שיח עקר, שמיועד להכות או לנצח את הצד השני במקום להבין אותו ולהתקדם איתו יחד", היא קובעת. "ב־7 בפברואר יהיה בבית הנשיא מפגש בשיתוף פעולה עם '929' - מיזם נפלא של השבת כבודו האבוד של התנ"ך.
"במסגרת שיתוף הפעולה הזה יתקיים מפגש בעל שני מאפיינים: יתחילו לקרוא בו את 'ואלה הדברים', פרק שפותח את ספר דברים. כמו כן, זה יהיה שבוע הגישור שמעלה על נס את הניסיונות השונים לגשר בין חלקי החברה השונים, מצב מאוד שונה במהותו ממה שקורה כיום. יש בכנסת כמה חברי כנסת שהדיבור שלהם הוא אלים. למילים 'אלים' ו'אילם' יש אותו שורש. אלים הוא זה שאיננו מסוגל לתת ביטוי למה שיש לו להגיד בדיבור. בכנסת שלנו יש הרבה חברי כנסת שהם אלימים בדיבור שלהם, גם אם חלקם מגייסים לצורך זה עברית טובה".
למרות הביקורת, פרופ' ולדן גם מציינת מספר דברים חיוביים. "בכנסת האחרונה היו כמה פרסונות, בעיקר נשים מכל הגוונים של הקשת, שהיה תענוג להקשיב להן, שיש להן מה להגיד על החברה ועל העולם", היא מתארת. "זה אומר שכשנשים נכנסות לתמונה, מצבו של העולם משתפר. החברה שלנו במשך שנים סבלה מחסך. שנים רבות רק חצי מהאוכלוסייה דיברה, רק הגברים. ועם אהבתי הרבה לגברים, ויש אהבה וכבוד, הקול שלהם אף פעם לא יכול להיות שלם. קול שלם זה קול שבו שומעים נשים וגברים יחד. כל זירה שבה גברים לבדם מדברים היא זירה חלקית, סובלת מנכות ומפסידה".
את מצפה לראות יותר נשים בכנסת הבאה?
"זה מובן מאליו שלפחות מחצית מחברי הכנסת צריכים להיות נשים, וכן בכל המוסדות האחרים, באקדמיה, בממסד האזרחי והפוליטי, בשוק ההון ובמסחר".
מיהו מנהיג?
אף על פי שאביה עסק בפוליטיקה עשרות שנים, פרופ' ולדן מודה שפוליטיקה לא כל כך מעניינת אותה. "אני מצויה בה ולכן לומדת אותה כל הזמן. אבל זה לא המרחב הטבעי שבו הייתי רוצה לפעול", היא מסבירה, "ואם כבר, אז הפוליטיקה העולמית מעניינת אותי לא פחות. הפוליטיקה היא אמצעי, לא מטרה. בסוף־בסוף־בסוף אם רוצים להשפיע, אין ברירה אלא להתגייס ולהשתלב בה".
מה אביך היה אומר על מה שקורה כיום במפלגת העבודה?
"הוא היה אומר שצריך לזוז הלאה. יצחק רבין ואבא שלי היו יריבים שנים רבות, אבל כשהם מצאו את עצמם יחד, שניהם לבד, בלי הסביבה של כל אחד מהם - הם הבינו שחייבים לשתף פעולה כדי להצליח. ככה הם הביאו את הסכמי השלום. באותו רגע הם השכילו לשים בצד את כל הדברים האחרים ולשתף פעולה. אני חושבת שזו גדולה של אדם להגיד שהוא מוכן לעבוד לצדו של מישהו אחר. האמירה הזאת לא נופלת ואף עולה על האמירה לגבי הצורך להוביל".
למי את מתכוונת?
"כמו שכתוב בפתיחה של כל ספר טוב: 'הדמויות הן פרי הדמיון'. אני מתכוונת בכך לכל מי שבפוליטיקה ונושא את עיניו להיות הראשון בלבד. כל בן אדם שהולך לפוליטיקה וחושב שהוא נועד להיות רק הראשון, הוא בעיני לא ממש מנהיג".
מה הרגשת כשצפית בפרידה של אבי גבאי מציפי לבני?
"הצטערתי על הסגנון. גם להתגרש צריך לדעת. לאמא שלי הייתה חברה שאמרה: 'כשמתחתנים עם מישהו, צריך לבחור אדם שיהיה אפשר להתגרש ממנו בצורה נעימה'. ציפי היא בעיני אישה מצוינת שהוכיחה גם דבקות במטרה, גם כישורים רטוריים וגם יכולת להתפתח ולא להתכחש למציאות. התנודה שהיא עשתה, המעבר שלה ממפלגה אחת לאחרת, היא עדות פנטסטית לכך שהיא ראתה את תמונת המציאות והייתה מסוגלת להתאים עצמה אליה. בעיני זו מעלה".
פרופ' ולדן מבהירה נחרצות ש"אם אתה בא לפוליטיקה, אתה בא לשרת את המדינה שלך, את העם שלך, אתה לא בא לשלוט בו. ואם אתה רוצה לשרת, אתה יכול לשרת גם כמספר שתיים, כמספר שלוש. זו משימה לאומית לא פחות מאשר להיות הראשון. תודה לאל, התברכנו בהרבה אנשים מוכשרים. אבל מי שלא מסוגל לראות עצמו כמספר שתיים, שלוש או ארבע, לא יכול להיות מספר אחת. אני רוצה להזכיר לכל אלה שנושאים את עיניהם להיות מספר אחת שכוח משחית. הרבה פעמים הוא מרחיק מעליך חברים אמיתיים וגורם לך להיות מוקף בחנפנים. ואסור לשכוח שהרבה פעמים זה מטיל עליך סייגים כבדים".
לפרופ' ולדן יש גם מה לומר בנוגע להתקפות נגד היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הקשורות לפרסום ההחלטה בתיקי נתניהו. "כחלק מהשיח האלים שולטת בכנסת כרגע איזו פרשנות מעוותת, מביכה, כמעט מעליבה של אנשים שלא מבינים את ההבדל בין רוב לבין רשות", היא אומרת. "בפרקי אבות כתוב: 'אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו'. בכנסת יש הרבה אנשים שטועים לחשוב שהמהות של הדמוקרטיה היא הכרעות של הרוב. המהות של הדמוקרטיה היא המבנה שלה, המוסדות שלה, הארגון שלה, והיכולת להבטיח למיעוטים זכויות שוות כמו לרוב.
"חברי כנסת רבים חושבים שהכנסת נועדה לחוקק חוקים שישליטו את העמדות שלהם. הם מביישים את הכנסת, את הרשויות, את שלטון החוק, והם מביישים את עצמם. הם לא מכבדים את זכותו של היועץ המשפטי לקבל החלטה, הם לא מכבדים שום מוסד, שום כלל, שום חוק. הם חושבים שעצם זה שיש להם רוב - זמני כמובן - זה הופך אותם צודקים. אבל הם לא. האיום הכי גדול על החברה הישראלית כיום זה השתלטות פופוליסטית של רוב שבחלקו הוא נבער מדעת".
האם לדעתך יש צורך להגביל כהונה של ראשי ממשלה?
"אני חושבת שיש צורך להגביל כל תפקיד. כל כהונה צריכה להיות מוגבלת בזמן. ברגע שהתפקיד והאדם הופכים להית אחד - יש בעיה. פרט, כמובן, לארגונים שבהם האדם הוא הארגון, ויש כאלה. אבל בכהונה ציבורית אין ספק שצריכה להיות רוטציה".
תפילת הודיה
פרופ' ולדן, חברת הקהילה הרפורמית של "בית דניאל" בתל אביב וחברת המועצה הציבורית של התנועה בארץ, מספרת שבבית הוריה חונכה על ערכים כגון כבוד לזולת ולאדם באשר הוא, על המחויבות לתקן אי־צדק ולהיות סולידריים כלפי כולם, "אבל בעיקר כלפי אלה שלא היה להם מזל", היא מדגישה. "אמא שלי תמיד התנדבה לעבוד במרכזים שונים שבהם נמצאים ילדים עם צרכים מיוחדים: אילמים, עיוורים, משותקים. היא חשבה שזאת הדרך שלנו לתרום את חלקנו, כדי לתקן את העיוותים בחברה".
מהם הזיכרונות שלך משמעון פרס כאבא?
"נולדתי כששני הורי היו בני 23, ובנות בכורות לאבות צעירים הן שותפות פוטנציאליות. אמא שלי, שדאגה מאוד להפריד משפחה מפוליטיקה וגם הצליחה בזה, נתנה לי את ברכתה לעזור לו. אמי שמרה על המשפחה. זו אחריות גדולה. לא הייתי משקיעה כל כך הרבה זמן ואנרגיה נפשית, אלמלא זכיתי לברכתה".
מהי העצה הכי טובה שקיבלת מאביך?
"להמשיך לחלום, ולחלום עוד יותר. אני משתדלת ליישם זאת".
למרות הקריירה הפוליטית הענפה של שמעון פרס, בחרה רעייתו להתרחק מאור הזרקורים ולשמור בקנאות על פרטיותה. "הנוף שאנחנו רואים היום הוא במידה מסוימת מעוות", אומרת פרופ' ולדן. "בדמוקרטיה כשאדם נבחר, הוא נבחר ולא בן או בת הזוג שלו - לא רעייתו ולא בעלה. זאת להבדיל ממלוכה. מלוכה לא נקנית בבחירות אלא על ידי קשר דם, ולכן אפשר לצפות ששני בני הזוג יהיו שותפים לפונקציות הייצוגיות. בעוד שבמלוכה הפונקציות המרכזיות הן ייצוגיות, בדמוקרטיה לאדם שנבחר יש פונקציות של עשייה ולא רק של ייצוג. בישראל היחיד שנבחר כדי לייצג הוא הנשיא. כל האחרים נבחרים כדי לפעול ולעבוד. לכן אין מקום לבני הזוג להתערב".
געגועיה של פרופ' ולדן להוריה אינם פוסקים. "אני מאוד־מאוד מתגעגעת אליהם", היא מספרת. "אני סבתא לחמישה נכדים מדהימים, ואני מצטערת שהורי לא זכו לראות את כולם. אבל שני הורי זכו לחיות חיים ארוכים וטובים ושניהם נפרדו מהעולם ללא סבל מיותר ובדרך מכבדת. אמי מתה בשנתה, ואבי קיבל שבץ מוחי ופרש מאיתנו. אני חושבת שזה סוג של ברכה שצריך להודות עליה. לא הגעתי למקום שהייתי צריכה לסעוד את הורי, וגם על זה צריך להגיד תודה. זאת גם הסיבה שהתעקשתי להגיד קדיש על שניהם, כי הקדיש במקור זו תפילת הודיה. אני הרגשתי צורך לומר תודה לשניהם".