יעל אייזנר נכנסת לנעליו של צביקה לוי: "הרוח שלו מלווה אותי בכל יום"

לוי היה ממונה על התיאום והקישור בין התנועה הקיבוצית לבין צה"ל בכל נושא ההלנה והטיפול בחיילים הבודדים, הפנייתם למשפחות מאמצות בקיבוצים, מעקב אחר היקלטותם ומתן מענה לכל בקשה ומצוקה.

לאחר שחלה נאלץ לוי לעזוב את התפקיד שכה אהב והיה מזוהה איתו, ובתנועה הקיבוצית החלו לחפש אחר מחליף שייכנס לנעליו הגדולות. מי שהחליפה אותו ומעידה כי היא מודה מדי יום על שזכתה בתפקיד היא יעל אייזנר (55), נשואה ואם לשלושה ילדים, "שילדתי ועוד כמה שאומצו בדרך", מקיבוץ מעגן מיכאל. היא אחות במקצועה, שבמשך שנים רבות עבדה במרפאת הקיבוץ. בהמשך ניהלה את מחלקת בריאות ורווחה בתנועה הקיבוצית ושם הכירה את לוי. כשסיימה את תפקידה, עבדה בחוג לסיעוד במכללת עמק יזרעאל, בתפקיד ניהולי וכמרצה בקורסים וכעבור כשנתיים, עזבה את המכללה בלי לדעת לאן פניה מועדות. "הרגשתי שאני לא מספיק שמחה", היא מסבירה. "הבעל שלי השתגע מזה, אמר לי 'תחפשי עבודה', 'תשלחי קורות חיים', ואמרתי שלא צריך כי הדברים תמיד מסתדרים".

אייזנר לקחה פסק זמן של כמה חודשים ובסיומו התקבלה לשתי עבודות: יו"ר ארגון "אהדה" - הורים לבעלי מוגבלויות בתנועה הקיבוצית - והחלפתו של לוי בתפקידו עם החיילים הבודדים. "בהתחלה עבדתי בשני המקומות, אבל אחרי שלושה חודשים הבנתי שאין שום סיכוי, כי עם החיילים זה כל כך אינטנסיבי ולא מתוכנן", היא אומרת. "את אף פעם לא יודעת איך היום יתחיל ואיך הוא ייגמר, וזה חתיכת שיעור לחיים שלא הכל ידוע ומתוכנן. היה לי ברור שזו העבודה של חיי. זו זכות שלא הבנתי איך בכלל זכיתי בה. לא יכולתי להבין איך נקראתי לדגל הזה, אבל אני מהשומר הצעיר: כשקוראים לך - באים. הרגשתי
שאם זה הגיע לפתחי, כנראה זה הדבר הנכון". 

איך לומדים את העבודה?

"בפעם הראשונה בחיים התחלתי לעבוד במשהו שלא היה לי מושג מהו. זה לא היה פשוט, כי צביקה כבר היה מרותק לכיסא גלגלים והיה יכול לדבר מעט. לא הייתה בינינו כמעט חפיפה, הלימוד שלי נסמך הרבה על אינטואיציה, על דברים שהוא הצליח להגיד בשבועות הראשונים והרבה על מעגל החברים שלו, שהתרחב עם הזמן. בשבילי זה היה שוס גדול, כי אני רגילה להיות מומחית בכל דבר שאני מתחילה, ופתאום הגעתי למקום שאני לא מכירה. אני יודעת לאמץ חיילים כי הרבה שנים אני ובעלי אימצנו חיילים בודדים, אבל את ההתנהלות מול הצבא, הקיבוצים וגרעיני צבר, הייתי צריכה ללמוד מהר בלי שיש ממש ממי ללמוד, תוך כדי תנועה. כדי להתחיל לקשור את האנשים אלי הייתי צריכה הרבה אורך רוח. זה לא קורה ביום אחד. אחרי פרק זמן, כשכקצת הכירו אותי, חברים של צביקה הושיטו יד ועזרו בדברים שאי אפשר לתאר. זה מרגש, התחושה של הרוח שלו מלווה אותי בעשייה בכל יום. זו לא מליצה, אלא מציאות. אנשים רוצים לעזור, וצריך לאפשר להם לעזור לך".

לפגוש את ישראל היפה

בתחילה לקחה אייזנר הכל על עצמה, אך בהמשך למדה לשחרר ואפשרה לאנשים סביבה לעזור לה. "היום אני יודעת יותר להפעיל אנשים, הרשת שלי נטווית לאט־לאט", היא אומרת. "אני פוגשת את ישראל היפה, החיים שלי הפכו למה שאנשים עושים בשעות הפנאי שלהם. אני זו העבודה שלי, בשביל זה אני קמה בבוקר, כדי לעשות מעשים טובים. זכיתי".

אייזנר רואה בתפקיד שליחות ומסתכלת ביראת כבוד על הדרך שאותה סלל לוי ז"ל, ומעריכה כל אבן ומהמורה בה. "צריך להבין שצביקה היה כמו שמיכה של קווילטינג - שמיכת טלאים שנשים היו רוקמות לשטיח צבעוני", היא אומרת. "זה הדימוי שהכי התאים לו. הוא ידע לרקום קשרים ולקשור אליו אנשים באופן מעורר השראה. הייתה לו היכולת הזו לזכור את כולם ולקשור את כולם אליו ולייצר פסיפס אנושי מרגש ביותר שעזר לו לתת את המענה, כי הוא אדם אחד על אלפי חיילים. אמרתי לו לא פעם שמטרת תקופת המחלה שלו הייתה כנראה להחזיר לו מהאהבה שהוא הרעיף על אלפי אנשים. כל כך הרבה שנים אחרי, ואנשים עוד זוכרים את המגע שלו בלב שלהם".

אייזנר רואה לנגד עיניה את החיילים חסרי העורף המשפחתי ושמה נושא זה בראש מעייניה. "צביקה ראה בזה שליחות ואני ממשיכה את דרכו. זו אחת המשימות הלאומיות. חצי מ־7,000 החיילים הבודדים שיש בארץ הם ילידי הארץ. היום יש יותר אחוזי גיוס מכפרי נוער ופנימיות, הם מבינים שהצבא הוא הזדמנות פז לצאת לדרך של משמעות ותרומה. אנחנו קצת שוכחים בדרך שהטווח הזה בין סיום פנימייה, כפר נוער ועד הצבא הוא תקופה סופר־רגישה ומבלבלת, ושם למדינה עדיין אין מענה. כולם רוצים עצמאות ולגור בתל אביב, עד שרואים כמה עולה לגור בה. הקיבוץ מספק מעטפת שלמה לצרכים של אדם בודד ולא רק חייל בודד. צרכים בסיסיים - חדר נקי, אוכל, כביסה, פעילויות חברתיות ובעיקר תחושת שייכות ובית חם, משפחה מאמצת וקהילה מחבקת".

כיום כ־80 קיבוצים מאמצים כ־700 חיילים בודדים. "זה לא המון", היא מודה, "היו תקופות שהיו יותר ואני מקווה שנגיע לעוד, אבל 10% מסך החיילים הבודדים שנמצאים בתנועה הקיבוצית זה הישג יפה".

על חשיבות התפקיד אומרת אייזנר: "כל בן אדם צריך לפגוש דמויות שהוא יחוש שאכפת להן ממנו, ואני משתדלת להיות הדמות הזו. מה שאני הכי גאה בו זה שמדברים על 20 אלף חיילים בודדים שעברו אצל צביקה וכמה אלפים בתקופה שלי. כל אחד כזה זכה למעגל של אנשים שהעבירו לו את ההרגשה שאכפת להם".

התפקיד אומנם מזמן לאייזנר, כפי שהיא אומרת, מפגשים עם אנשים רבים שרק רוצים לעזור, ומאפשר לה לעשות דברים טובים, אך הוא טומן בחובו גם קשיים לא מעטים. אחד מהם הוא נושא ההתאבדויות בקרב החיילים הבודדים. "חודש וחצי אחרי שהתחלתי את התפקיד, התאבד חייל שגר באחד הקיבוצים בדרום ביום השחרור שלו", היא מספרת. "האירוע הזה השאיר אותי מטולטלת. בכלל לא חשבתי על זה, חשבתי שחיילים יכולים למות במהלך השירות באירוע מבצעי, בתאונת דרכים. הנושא של התאבדויות לא היה במודעות שלי וטלטל אותי. בלוויה שלו לא הפסקתי לבכות והבנתי איזה הפסד עצום זה. הוא היה עטוף, אבל ה'לבדיות' הזאת - ביום השחרור הוא לא עמד בזה. זה הביא אותי להבנה שבמהלך השירות הם עטופים ומחוזקים, אבל אנחנו מחויבים להם גם ביום שאחרי. שם פעורה תהום ענקית. צריך לפרוש להם רשת ביטחון".

ממה מורכבת רשת הביטחון?

"זה לא רק מתן בית חם ודואג במהלך השירות הצבאי, אלא גם עוגן להמשך החיים. התקופה שאחרי הצבא עבור חיילים בודדים היא מבלבלת ומפתיעה, כי פתאום הם באמת לבד. בשונה מבצבא, שיש בו מעטפת רחבה ותומכת, אם זה שירותים שהצבא נותן להם ואם זה בקיבוץ, ביום שהם משתחררים הם לבד מול מציאות שהיא קשה לכל אחד, מתמודדים עם הקושי של להיות צעיר במדינה, להחזיק את הראש מעל המים. החיילים הבודדים מאוד לבד בזמן הזה. יש לנו פרויקט של חיילים בודדים שנשארים בקיבוצים או מגיעים לעשות תקופה של עבודה והכנה לפרק הבא באזרחות. הם לא ישר יודעים מה הם רוצים לעשות, הרוב מתבלבלים, ולחיילים הבודדים אין בית לחזור אליו. זו תקופה סופר־חשובה ולשמחתי גם הצבא מבין את זה, והתחיל לסייע בשכר דירה". 

אייזנר קמה מדי בוקר בשעה מוקדמת, כי כל היום היא נמצאת בדרכים ועסוקה בטלפונים. "אנשים שמכירים אותי אומרים שאני מכניסה לכל יום יומיים". אין לה רגע דל: בבוקר היא יכולה להיות בקיבוץ בצפון, בצהריים בבסיס בדרום ובערב בחזרה בביתה. "בלילה זה נגמר באיזשהו שלב", היא אומרת. "אפילו ההורים מחו"ל לא מתקשרים אחרי 11־12. בעלי אומר שזה יותר גרוע מכשהייתי אחות שאז הייתי תורנית פעמיים בשבוע, ופה זה כל השבוע, בימי שישי ובשבתות. אני מנסה ללמד את עצמי לשים לזה מסגרת, כי בסוף זה פוגע בהכי יקרים לי, ואת זה אני לא רוצה".

המשפחה מקבלת את זה?

"אנחנו משפחה אינטנסיבית. כולנו עובדים בטורבו. כולם היו בטוחים שזה תפקיד חיי ופרגנו, אבל היום יש קטעים של קיטורים וזה לא פשוט. מצד שני, כולם מבינים את גודל השליחות ומתרגשים איתי בכל סיפור והצלחה וחווים את הקשיים כי יש קשיים. כשחייל בודד הגיע לקורס טיס ובאמצע נשר והוא בוכה בטלפון, אני בוכה יחד איתו וכל המשפחה בדיכאון מהדבר בזה. המשפחה מאוד מפרגנת, הם עובדים אצלי - מעמיסים חבילות, מורידים ציוד, כולם מופעלים".

"עם הרבה הומור. אני עוד לומדת איך מתמודדים עם זה. פעם היה לי זמן לספורט, עכשיו אני יוצאת מוקדם וחוזרת מאוחר. לפני כן הייתי ספורטאית, הייתי עושה טריאתלון. צריך את האוורור הזה, אני משתדלת כשאני בדרכים לעשות הרחבת הדעת ושומעת הרצאות, כדי להתמלא בתכנים שמעניינים אותי. אני עוד לא יודעת את הדרך איך לא להישאב לזה לגמרי, אני עוד לומדת".

מה המחיר שהתפקיד גובה? 

"אני מגיעה הביתה עייפה ומרוקנת, חסרת אנרגיה. חוגי פנאי והעשרה וספורט שהייתי עושה פעם אני לא עושה בכלל. אבל אני יכולה להגיד שאת פרק הלמידה סיימתי, ועכשיו אני אעשה תוכנית עבודה איך גם להתאוורר".

מה התוכניות שלך להמשך?

"יש לי הרבה תוכניות - שיהיו מספרים מדויקים, לעשות מחקר על זה. מפני שעבדתי קצת באקדמיה, על כל דבר אני מסתכלת בעיניים אקדמיות ואין הרבה מחקרים על חיילים בודדים. יש סקרים של הצבא, אבל לא מחקרי עומק, ואני חושבת שיש הרבה מה ללמוד. אני באמת מרגישה שאני כאן בשביל לתת יד לצעירים במסע של החיים שלהם, ציונות בת זמננו. השאיפות שלי הן להמשיך לטפח את המפעל הזה שקורה בתנועה הקיבוצית ולהנציח את העשייה של צביקה, לא לשכוח אותו".