ההפגנה הגדולה של הקהילה הגאה שהתקיימה לפני כמה חודשים וההזדהות של הציבור עם חבריה בישרו על סנונית של שינוי, של קבלה, של הכלה של האחר, אלא שהמאבק הלהט"בי כמובן רחוק מלהסתיים. יש עוד עבודה. בשבוע האחרון מתקיימת פעילות מיוחדת, "כן בבית ספרנו" שמה, שבמסגרתה חוש"ן, ארגון החינוך וההסברה של הקהילה הגאה, גייס סלבריטאים סטרייטים שישמשו כבעלי ברית שלה.
"המטרה היא להחזיר אנשים מוכרים לבתי הספר שבהם הם למדו, להפגיש אותם עם תלמידים ולחשוף את הפעם הראשונה שבה השתנתה אצלם התפיסה על חברי הקהילה", מספרת מנכ"לית חוש"ן תמר יהל. "בפרויקט הזה אנחנו שמים את הדגש על הציבור שלא שייך לקהילה הגאה. אנחנו רוצים לומר שגם לכם יש תפקיד במאבק שלנו בלהט"בופוביה".
"המטרה היא להחזיר אנשים מוכרים לבתי הספר שבהם הם למדו, להפגיש אותם עם תלמידים ולחשוף את הפעם הראשונה שבה השתנתה אצלם התפיסה על חברי הקהילה", מספרת מנכ"לית חוש"ן תמר יהל. "בפרויקט הזה אנחנו שמים את הדגש על הציבור שלא שייך לקהילה הגאה. אנחנו רוצים לומר שגם לכם יש תפקיד במאבק שלנו בלהט"בופוביה".
עד כמה בתי הספר שיתפו אתכם פעולה?
"לצערי, חוש"ן עובדים רק ב־20% מבתי הספר בארץ. זה לא נתון מעודד במיוחד. לפני שנתיים התחלנו להיות מתוקצבים גם על ידי משרד החינוך. למעשה, המשרד מתקצב את בתי הספר שרוצים להזמין אותנו, וזה דורש אומץ ומנהיגות מצד מנהלים. לא פעם הם זוכים לביקורת מצד הורים ומורים. בהפסקות 'יא הומו' ו'יא קוקסינל' הן עדיין הקללות הנפוצות ביותר. בני נוער גאים רבים סובלים מאלימות פיזית, מילולית ומינית".
לא ידענו, לא הבנו
אחד המשתתפים בפרויקט הוא לירון ("טילטיל") אורפלי, זוכה "הישרדות", כוכב ריאליטי ונהג מונית. הוא הגיע לגימנסיה הרצליה בתל אביב, התיכון שבו למד לפני כ־30 שנה, ואצלו הסיפור מעניין במיוחד. אני תופסת אותו בחניון של הגימנסיה, כשהוא יוצא מהמונית. בכניסה לחצר בית הספר, הוא נשבר. "את לא מבינה איזה פלאשבקים וצמרמורות יש לי עכשיו", הוא אומר. "זרקו אותי בכיתה ט', הגעתי לכאן תלמיד לא משהו, עם בעיות של קשב וריכוז, ולא ידעו מה לעשות איתי. גם באתי משכונה תל־אביבית לא משהו, נחלת יצחק. לא חשבתי פעמיים כשקראו לי לבוא לפה. זה כבוד גדול בשבילי".
איך זה היה בתקופתך?
"אני בן 44. בתקופה שלי כאן, אם היית זורק לסל ולא קולע, ישר היו קוראים לך הומו או קוקסינל. אני גם חטאתי בזה, אני מודה. לא ידענו, לא הבנו. וגם כל החבר'ה שלי היו בדאווין, זה היה הסגנון שלהם".
מתי הבנת בפעם הראשונה שיש כזה דבר הומואים ולסביות ושזה לגיטימי?
"כשהתבגרתי והתחלתי לעבוד כנהג בהפקות טלוויזיה, נחשפתי לזה לראשונה. נפתח לי הראש. הבנתי שזה בסדר. נוצר פער בין ההומו שהיה קללה בילדות לבין ההומו שהוא גם בן אדם".
אנחנו נכנסים לכיתה י"ב 7, מגמת ספרות. הם מקבלים אותו באהבה גדולה. טילטיל מספר להם בהומור על "החוויה ההומואית" הראשונה שלו, ממש לא מה שאתם חושבים. אחר כך הוא מבהיר שהצחוק הוא רק דרך להעביר מסר. "כשהתחלתי לעבוד, יצא לי להכיר מלהק ראשי של תוכנית ריאליטי", הוא מספר לתלמידים. "נהיה בינינו חיבור טוב. הייתי לוקח אותו הביתה והיינו חולקים סיפורים אישיים ומדברים הרבה. הוא היה מספר לי על החבר שלו ואני הייתי מספר לו על המשפחה שלי. יום אחד, כשיצא מהאוטו, הוא נתן לי נשיקה כזו של אחים, ולא ידעתי איך לקבל את זה. חשבתי לעצמי: 'טוב, מה אני דו, ולא רוצה שיידעו?'. פחדתי ממה שזה אומר. לא הייתי כזה ליברלי, לא דיברו על הנושא בבית, הוא לא היה קיים. אני שמח שזה השתנה אצלי. זה כבוד גדול להיות חבר של אנשים בקהילה הגאה, הם בדיוק כמוני וכמוכם. הבנתי שאני לא נמצא בעולם הזה לבד, שיש עוד אוכלוסיות".
אחד התלמידים מתעקש להקשות. "אמרת שאתה לא ממש ליברלי ועדיין טענת שהשתנית", הוא שואל. "איך היית מגיב אם הבן שלך יבשר לך שהוא הומו?". "התכוונתי שאם אשתי תלך עם חוטיני בחוף ים, זה לא יעבור בשקט אצלי. זה לא ליברלי מבחינתי", טילטיל מבהיר. "זאת הכוונה שלי. אדם שהוא במיטה שלו - זה לא מפריע לי, לא פוגע בי, מה אכפת לי. אבל אשתי לא תלך חצי עירומה. ואם הילד שלי יבוא ויגיד לי: 'אבא, אני הומו', אז גם אם אצעק ואשבור כלים, זה לא יעזור לי. זה הבן שלי עד שאמות וישימו עלי חול. אעזור לו ואתמוך בו, כל מה שצריך לעשות כאבא".
תלמיד אחר שואל מה דעתו על מצעד הגאווה: האם הוא בעד קיומו גם מחוץ לתל אביב הליברלית? "אני בעדם ולטובתם, אבל לא בעד החגיגות האלה. לא צריך להחצין", הוא אומר. בשלב הזה מתפתח ויכוח בכיתה: האם דין תל אביב כדין ירושלים? "בעיניי לא צריך מצעד", טילטיל מתעקש. אחד התלמידים מתעקש בחזרה: "דקרו כבר מישהי, אולי אנחנו עדיין לא במקום שבו אפשר לוותר על המצעד".
אחד התלמידים מספר שהוא בן למשפחה גאה, עם שני אבות ושתי אמהות. "קשה לי שכל אחד במדינה מלכלך על המשפחה שלי ועל עצם קיומה", הוא אומר לטילטיל. "לכן חשוב בעיניי שדווקא יהיה מצעד ירושלמי, שם העבודה יותר חשובה. פה, בתל אביב, זה סתם מצעד". משה חג'ג', מתנדב בחוש"ן, מלווה את המפגש וחושף את סיפור יציאתו מהארון. הוא מתערב בוויכוח ואומר ש"דווקא בערים שהן לא תל אביב אנחנו רואים ירידה בגילויי הלהט"בופוביה. זה מראה שצריך להיחשף יותר כי משהו בזרות נעלם. אנחנו חלק מהמדינה, חלק מהנוף פה".
טילטיל משתכנע. אגב, בלהט הוויכוח, חג'ג' מספק לתלמידים כמה מספרים די מחרידים. "כל מי שחושב שהשנאה כלפי הקהילה עברה מהעולם טועה טעות חמורה", הוא אומר. "בשנת 2018 חווינו עלייה של 54% במקרי הלהט"בופביה, רוב המקרים, שלא תטעו, קרו בתל אביב. יש נערים ונערות שנמצאים בבתי הספר, אבל לא מקבלים אותם. מצעד הגאווה מאוד חשוב: גם אם מקבלים אותנו בחברה, אנחנו עדיין לא שווים בפני החוק. אתם, הנוער של היום, תהיו המנהיגים של המחר. השינוי יבוא מהמחויבות שלכם לשינוי חברתי".
הודעות נאצה
"לפני כמה זמן התפרסמו היוזמה של חוש"ן ושיתוף הפעולה שלי איתם", מספר טילטיל. "ואז לא תאמינו מה קרה, התחילו להגיע אלי כל מיני הודעות נאצה: 'מה זה, חשבנו שאתה משלנו'. אתם יודעים, כל מיני אנשים כאלה שיש להם את הדיבור הזה של הדאווין, בדיוק כמוני, ואני מבין מה הפריע להם. איך זה שאני, שמדבר כמוהם, שעונה להם בשפה שלהם, אני שבאתי מהם, פתאום מתעסק ב'שטויות האלה', כמו שהם אומרים. מה, עכשיו אתה גייז וכאלה? ואז גם בא המשפט הכי חמור מבחינתם: 'אבל כתוב בתורה שזה אסור'".
"ומה אתה עונה", שאלו התלמידים כמעט פה אחד. "שלכל אחד יש את הדרך שלו, כל אחד מאמין בדרכו", השיב טילטיל. "אמרת שלא היית סובלני בתיכון", מזכירה אחת התלמידות. "אם היית יכול לחזור לתקופה הזו, מה היית עושה אחרת, ואיך נערים יכולים לקדם סובלנות?".
"היום זה יותר קל", טוען טילטיל. "הרשתות החברתיות זה משהו מטורף. אנחנו היינו דור שלא ידע כלום, אצלנו זה היה אחרת. זה בא מהבית, ההורים שלנו חינכו אותנו ככה כי זה מה שהיה בדור שלהם. היום אני אומר, קודם כל: אל תשתמשו בזה כקללה. אני באמת מתפלל ליום שבו כל הביטויים האלה ייצאו מהלקסיקון. תבינו, אני באתי ממקום שבו המילה 'הומו' הייתה קללה. היום אני גאה שיש לי חברים מהקהילה. פעם פחדתי להגיד את זה, היום אני מוכן לצאת לרחוב עם שלט שאומר את זה. יש משפט שהולך איתי כבר תקופה: תעשה טוב - יהיה טוב. זה מה שחשוב לי להעביר לכם".
טילטיל נשאל האם אחרי ההתפכחות שלו יצא לו לפגוש מישהו שהוא העליב פעם. "היה איתי מישהו שהיה ילד כאפות", הוא מספר, "מהחננות האלה. ירדו עליו עם כל כינויי הגנאי. ככל שהשנים חלפו הוא התקדם והפך למנכ"ל בכיר. כנהג מונית, הייתי צריך לקחת ארגז לבאר שבע. אני עולה לקחת את הארגז ואז רואה שהמנכ"ל זה הילד שהיינו מסתלבטים עליו. במזל, אני לא אמרתי לו אף פעם משהו ישירות, אבל הייתי בחבורה וזה הספיק. אני בולע את הרוק, רואה שהוא מסתכל עלי ויודע שהכסף על העבודה הזו, במונית, מציל לי את החיים. שקשקתי. הוא פשוט לא אמר כלום מלבד 'הארגז שלך פה'. הגלגל בחיים תמיד מסתובב. אתם מעליבים מישהו, זה עוד יחזור אליכם. אנחנו משתנים עם החיים . תראו את טבריה: היא הייתה עיר חשוכה ותראו מה נעשה בה היום. אם זה השתנה, הכל יכול להשתנות".