בשנת 1971, התכנסו הפנתרים השחורים בשכונת מוסררה בירושלים וכתבו את הגדת פסח שלהם, לקראת שביתת הרעב שקיימו בחול המועד פסח בכותל המערבי. לא בטוח שהם ידעו בזמן אמת עד כמה משמעותיים זרעי המהפכה שטמנו במו ידיהם ורגליהם, זו שהשמיעו בקולם ובפעולות חברתיות. במכונת כתיבה, על רצפת צריף פח, כתבו על חיים תחת אפליה ועוני, על השאיפה ליציאה מעבדות – קיפוח – לחירות, צדק ושוויון.
"ואפילו שלא באשמתנו, כולנו עבריינים, כולנו דפוקים, כולנו מקופחים, כולנו ממורמרים", כתבו. "כנגד שתי שכבות דיברה גולדה: אחד עשיר ואחד עני. אחד אשכנזי - ואפילו אחד ספרדי". במקום "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי", הדפיסו: "צא ולמד מה ביקש לבן האשכנזי לעשות ביעקב אבוטבול". וגם "אילו הוציאנו ממרוקו ונתנו לנו שלושה חדרים, דיינו; אילו נתנו שלושה חדרים ולא נתנו חינוך טוב, דיינו".
כשנה לאחר מכן, אחרי שמטה הפנתרים הועלה באש על ידי גורמים עוינים, נשרפו כל עותקיה של ההגדה עם הארכיון שנאסף בשנתיים של מאבק. עם מציאתו של עותק נדיר, החליטו אנשי "ארכי פרחי – הארכיון האזרחי למאבקים חברתיים" במכללה למינהל להדפיס את ההגדה במהדורה חדשה.
הערב ב־20:00 תתקיים קריאת הגדה שיוביל אחד מכותביה, הפנתר ראובן אברג'ל, בקפה אלבי בדרום תל אביב. ההכנסות ממכירתה ייתרמו לעמר"ם - עמותת רוח המזרח, המובילה מאבק להכרה ציבורית וממסדית בפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן. "כתבתי את ההגדה עם כמה חברים שחלקם לא בין החיים", משחזר אברג'ל. "מה נשתנה הלילה היום משנת 1971? החבר'ה הצעירים הם דור שלא ידע את יוסף. הם לא מכירים את המציאות של אז. הייתה מפלגה אחת, מפא"י, ששלטה בחיינו והיו לה עוצמות בלתי נדלות. כשיצאנו למאבק, לא ידענו מה העוצמה של אותה מפלגה, עד כמה היא אכזרית ועד כמה לשותפים חיצוניים יש יד ורגל במעלליה. בלי המפד"ל היא לא הייתה חוטפת את הילדים.
אני מסתכל על הדף הראשון של ההגדה שכתבנו. הוא כל כך נאיבי וטהור, כמו ילד שנפגע ומבקש סוכרייה. מה ביקשנו? די לעשרה בחדר אחד; די לראות שנבנים שיכונים אבל לא עבורנו; די למערכת חינוך קלוקלת. קבוצת אנשים רואה את העוגה עם הקצפת ומעולם לא דחפה את האצבע לטעום ממנה. ומה התגובה של המערכת השלטונית? באגרסיביות, באלימות, במעצרים. הכוח של אותו שלטון היה בעיתונות המגויסת. לא היה עיתון אחד שאמר: 'רק רגע, יש משהו בדבריהם'. העיתונים היו הראשונים לעשות לנו דמוניזציה. הם, שהיו אמורים להגן על החלשים. כולם היו עסוקים בחלוקת השלל".
אברג'ל קופץ כעת לשנת 2019: "גם היום יש מפלגה חזקה מאוד ששולטת בחיינו, לסירוגין משנת 1977. היא מפעילה את אותן העוצמות שהיו למפא"י. ולא רק שהיא עושה את מה שמפא"י ההיסטורית עשתה, היא גם משכללת ומשפרת את הדיכוי. היא מצליחה גם לשסות את החברה הישראלית, אחד בשני, מה שמפא"י לא עשתה. היום העוצמות השלטוניות הפכו לאלימות בצורה שמסכנת את המפעל הזה, את הקיום של המדינה הזאת. למאבק אז יצאו חולמים והצטרפו אליהם אמיצים ששכבו על הגדרות. באו המנוולים ב־1977 וקטפו את הפירות. אני קורא את ההגדה שניסחנו ולבי נחמץ. לראות את המציאות הזו, את הצעירים שלא מזהים את הסכנות. כל אחד יוצא מנקודת הנחה שיהיו ימים טובים יותר".
פלאיירים וחולצות
ההגדה היא פריט אחד מבין הפריטים בארכיון, שתכליתו להנגיש מאבקים חברתיים ופוליטיים ואת סיפורי הדמויות שעמדו במרכזם, תוך שילוב בין מחקר לעבודה ציבורית. היוזמה נולדה כאמור במכללה למינהל ומתממשת משילוב בין לשכת הרקטור, הספרייה המרכזית, דיקאנט הסטודנטים והקתדרה לזכויות אדם ע"ש אמיל זולא. היא מצטרפת לארכיונים חברתיים בארץ כמו הארכיון הפמיניסטי "אישה לאישה" בחיפה והארכיון "פרויקט ההיסטוריה הגאה בחיפה".
גם בעולם מדובר במגמה מתרחבת: אפשר למצוא למשל את "הספרייה הפמיניסטית" ואת "ארכיון לתרבות שחורה ואקטיביזם" בלונדון. בניו יורק, Interference Archive מתעד מאבקים חברתיים מכל העולם.
אל הגרסה המקומית בניהולה של עו"ד ספיר סלוצקר־עמראן אפשר להגיע באמצעות דף הפייסבוק הנושא את שם הארכיון. היא מזמינה סטודנטים ללמוד על מאבקים חברתיים, לפגוש דמויות מפתח שהובילו תנועות פוליטיות ושינו את פניה של ישראל, לאסוף חומרים ולבנות פרויקטים שמספרים על אותם סיפורים ואנשים שנשכחו: למשל מרסל אדרעי, אם חד־הורית שהובילה מאבק של שנים למען דיור ציבורי לשכונה שלמה באשדוד לאחר שחסמה את הנמל בעיר עם פעילות נוספות; משחק קלפים שמספר על תנועות משמעותיות שהובילו להשגת דיור ציבורי; ולוח שנה עם סיפוריהן של נשים במאבקן על קורת גג. אלה רק מקצת הפרויקטים שעליהם עבדו הסטודנטיות בסמסטר הראשון, בעת ייסוד הארכיון, בנושא המאבק על הדיור הציבורי לדורותיו.
כעת, בסמסטר השני, הצטרפו עשרות פעילים ופעילות חברתיים לעבודה על הקמתו עם סטודנטים חדשים שמתוודעים לפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן, למאבק הפמיניסטי המזרחי, לפינוי שכונות לא מוסדרות ולנושאים נוספים. יחד, הם אוספים חומרים, עובדים על קטלוגם ועל דיגיטציה.
סלוצקר־עמראן מספרת שההחלטה להקים את הארכיון נולדה מהרצון לרכז חומרים היסטוריים ועכשוויים שיונגשו לציבור בחלל מיוחד וגם באתר אינטרנט ייעודי: ספרים, פלאיירים, פוסטרים, שלטים, דוחות ופרסומים, תמונות, קטעי אודיו, קטעי וידיאו, חולצות, סטיקרים, סיכות וכתבות בעיתונים. לאנשי הארכיון תוכניות גדולות לעתיד: עידוד יצירת עבודות אונות; פעילויות חברתיות ופוליטיות; כנסים אקדמיים; אירועי תרבות; שיתופי פעולה עם פרויקטים דומים בישראל ובעולם; שחזור אירועי מחאה, הרצאות וקורסים.
סלוצקר־עמראן מכירה את הנושא מקרוב כפעילה חברתית ופוליטית בנושאים הקשורים לדיור ציבורי והזכות לקורת גג, מאבקים של אוכלוסיות מוחלשות, חופש ההפגנה, אלימות משטרתית וגזענות. "'ארכי' זה קיצור של ארכיון; 'פרחי' – בגלל הכינוי שנהגו להצמיד למי שנתפסו כפרחחים", מסבירה סלוצקר־עמראן, שהיא גם עו"ד באגודה לזכויות האזרח ומרצה במכללה למינהל בקורס על היסטוריה של מאבקים חברתיים.
"במסגרת מעורבותי בעשרות מאבקים בשנים האחרונות, הייתה בי תחושת החמצה שאין שום מקום בישראל שבו אני יכולה ללמוד מניסיונן של פעילות אחרות שהתמודדו עם סיטואציות דומות. אני ביחסים קרובים מאוד עם אברג'ל, דמות משמעותית במאבקים של אוכלוסיות מדוכאות. כשביקרתי אצלו בבית, גיליתי שחלק ניכר מחומרי הארכיון ששמר ואסף החל משנות ה־70 נרטב ונהרס בזמן הצפה בדירת העמידר שבה הוא מתגורר. מדובר בחומרים שנהרסים ומתפוררים רק משום שאין שום מקום שיכול לקלוט אותם, וכל עוד הם לא נגישים לציבור, אי אפשר לחקור אותם".
ארכיון אחר
פרופ' ארנה בן־נפתלי, רקטור המכללה למינהל, רואה ב"ארכי פרחי" פרויקט של שימור העבר למען עתיד החברה בישראל. "המכללה היא הבית הטבעי של הארכיון, כי סיפור המכללה הוא סיפורו של מאבק לשוויון, שמתחיל בנגישות להשכלה גבוהה לקבוצות שקודם היו מודרות ממנה - לא בגלל הכישורים והיכולות של החברים בהן, אלא בגלל אפליה מבנית וממוסדת", היא אומרת. "התוכנית היא להפוך את הארכיון למרחב למידה נגיש לכל, הן באופן פיזי והן באופן וירטואלי".
"זה חשוב, כי נכון להיום כשמזמינים חומרים מארכיון מוסדי על ואדי סאליב, למשל, תגלי אותו תחת ההגדרה 'מרד ואדי סאליב', מה שגם שהרבה מהחומרים אי אפשר להזמין", אומרת סלוצקר־עמראן. "אני מחפשת חומרים מסוימים והם מתויגים באופן שבא לשמר את הכוח של המדינה. בבניית ארכיון אלטרנטיבי אני אומרת לאנשים: 'תעבירו לי את הסיפור שלכם כמו שאתם חוויתם אותו'".
יש בארכיון גם חומרים על מאבקים של אשכנזים?
"יש מאבקים שמשתתפים בהם אשכנזים. אני לא מכירה מאבק של אשכנזים, אם כי אני מאמינה שיש. אם יש מישהו שרוצה לחקור את זה, נשמח מאוד. אם יש קבוצה שהייתה האליטה השלטת בזמן הקמת המדינה, וחלקים נכבדים ממנה ממשיכים להיות אלה שחולשים על רוב הפריבילגיות ועל המשאבים במדינה, על מה יש להיאבק בדיוק? בעיני רוחנו, אנחנו רואים ארכיון אזרחי שמופעל על ידי קהילה תומכת ומהווה גם מרכז מחקר וחשיבה, מקום של תרבות, חינוך ואמנות. הדרך שבחרנו לעשות את זה היא באמצעות שילוב בין השדה האקדמי לשדה האקטיביסטי. ההיסטוריה והנרטיבים יהיו של אלה שנאבקו, נכשלו או הצליחו. השאיפה שלנו היא שהארכיון יציע אלטרנטיבה לארכיון הממלכתי המוצע בחסות המדינה. הידע הזה יאפשר ללמוד מהצלחות מאבקי עבר וגם מכישלונות. זה יאפשר גם לכל מי שרוצה לנהל מאבק חברתי בעתיד ללמוד איך עושים את זה ואיך לא".