הרופאה שריגשה את הרשת: "הגזענות בישראל ממוסדת, חוצת שכבות"

 

"כשניסיתי לשכור דירה כסטודנטית תמיד בעלי דירות שמחו לשמוע בטלפון שתהיה להם סטודנטית לרפואה, בטח רצינית, לימודים ארוכים, שכירות לטווח ארוך, עסקה נהדרת. עד שפגשו אותי. "אבל אין לך מבטא בטלפון" היה המשפט הכי נפוץ ששמעתי. בדיוק סגרנו חוזה שניה לפני שהגעת...חבל"... ועוד. הבנתי את העניין. פניתי לבן זוגי הלבן ואמרתי לו: "אם אתה רוצה שתהיה לנו דירה, אתה חייב ללכת לפגישות. אני אסגור הכל טלפונית". הפלא ופלא תוך זמן קצר סגרנו את הדירה שרצינו". 

 

"הגעתי לשרות צבאי כרופאה, מיד התעקשו להגדיר אותי כאוכלוסיה בסיכון לפי הנהלים עפ"י המוצא שלי, דבר הדורש שיחה וביקור של קצינת ת"ש לראות מה המצב בבית ואם יש קשיים כלכליים ואחרים, על אף שגרתי בבית בתוך בסיס צבאי והייתי רופאה. כל ניסיון להסביר את האבסורד שבדבר עלה בתוהו. אך לא ויתרתי. כשהגעתי למרפאה הצבאית, כל מטופל שהגיע אלי לא יכל להסתיר את הבעת התדהמה על פניו שאני היא ד"ר הדס מצרי. אך אני יכולה לקבל זאת. בכל זאת בזמנו לא היו הרבה רופאים יוצאי אתיופיה. אך כשחיילת פנתה לחובשת ואמרה אני לא מוכנה להכנס לרופאה האתיופית המסריחה הזאת וכשטיס בדרגת אלוף משנה שהתארח בבסיסנו לא רצה להיבדק על ידי, את זה כבר לא יכולתי לשאת ,הדמעות חנקו אותי ותחושת העלבון טיפסה במעלה הגרון. מיותר לציין שעם הזמן כאשר המטופלים עמדו על טיבי כרופאה הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אנושית, הם העדיפו לחכות מספר ימים לתור שיתפנה אצלי ולא להיבדק ע"י רופא אחר. כשטסתי לחו"ל עם בעלי וילדי או אפילו בתפקיד בשרות צבאי במדים, תמיד עצרו אותי בנתב"ג בבידוק הביטחוני, העבירו את בעלי וילדי בקלות ואילו אותי עיכבו לחקירה צולבת, ארוכה, כאילו הייתי מחבל פוטנציאלי. לשאלתי מדוע אני נחקרת כך, נאמר לי שזה הנוהל. ילדי תמיד לא הבינו ושאלו "אמא מה רצו ממך? למה נשארת שם?" ולי אין תשובות לתת להם עד היום. זה החלק הכי שנוא עלי ביציאה לחו"ל".

 

"אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת החוויה שלי עם הילדים. זכורה לי חוויה אחת מטלטלת במיוחד. אני במדי קבע של חיל האוויר בדרגת סרן מגיעה לעיר אופקים לתור בטיפת חלב לשני ילדי המתוקים. אז תמר, בתי, רק בת 3 וחצי שנים ובני הילל בן שנתיים. אני עוברת ליד בית ספר דתי ופתאום כל הילדים בחצר צובאים על הגדר משליכים עלי ועל שני ילדי הקטנים אבנים וקוראים לנו כושים, שחורים, תחזרו לאפריקה. אני, אחוזת אימה , רק רוצה להגן על ילדי שחלילה לא יפצעו, מכניסה אותם תחתי, מתכופפת וצורחת "די, די תפסיקו, הם קטנים, מה עשינו לכם?". אני רואה את אחד המורים שוהה במרחב החצר רואה את הנעשה ולא עושה כלום. אני צועקת לו ובשלב מסוים הוא נגש באדישות ומנסה להגיד לילדים שיפסיקו אך לא באמת. אני מחלצת את הנייד שלי מהכיס ומתקשרת למשטרה. לא מוכנה לעבור על כך בשתיקה. השוטרים מגיעים למקום אך בעיקר רוצים להשיג שקט ולחזור לתחנה. לא היה להם רצון וכוח לעשות מזה עניין ואני הותשתי ורק רציתי לקחת את שני הגוזלים שלי למקום מוגן. נעצרנו על ספסל בגינה ציבורית, חיבקתי אותם חזק חזק מנסה להסדיר לעצמי את הדופק והנשימה ולא נתתי לדמעות שחנקו אותי לפרוץ החוצה. לא רציתי שיראו את אמא שלהם נכנעת לרוע ולגזענות. הילדים הבינו הכל".

 

את דבריה סיכמה: "יש לנו אחריות חברתית לתקן את הדבר הזה. רוב הנערים שאתם רואים היום בחדשות שיוצאים בזעם הם נערים ונערות שכואבים את האפשרות לחלום שנלקחה מהם עוד בילדותם ואף אחד לא נתן על זה את הדעת. משם זה מתחיל ונמשך למציאות יומיומית של חוויות גזעניות בכל אספקט בחיים. הרבה פעמים אני שומעת שאומרים "אז מה, כל העליות עברו את זה"...האם זה הופך את זה לתקין? ללגיטימי? האם אנחנו רוצים לשחזר את ההיסטוריה שוב ושוב? ואולי אנחנו כאן בשביל לשנות אותה סוף סוף וליצור משהו טוב יותר? אני רוצה להאמין שבמדינה שאני אוהבת ,שאין לי אחרת מלבדה, אנשים רוצים באמת לתקן את העולם, לשנות את ההיסטוריה, בטח לא לשחזר אותה. אנשים מסוגלים לראות מעבר למוצג בתקשורת, מעבר לאי-הנוחות הזמנית הנגרמת בעקבות מחאה צודקת, להבין את הבעיה העמוקה שקיימת בחברה שלנו ולהציג לה דרך אחרת. דרך של אחדות, סובלנות, הכלה, קבלה, שיוויון, תחושת שותפות וערבות הדדית, דרך שתיצור כאן חברה רב-גונית עם עושר תרבותי שבאמת תהווה דוגמה ומופת לעולם כולו אך יותר מכך, חברה שכולנו נהיה גאים להיות חלק ממנה וכל אחד ואחד ירגיש בלתי נפרד ממנה".