רעיון למחאת האמהות נולד אצל יוניי סקיבה (49), אם לארבעה מקיבוץ עברון, זמן קצר אחרי שהגיעה אליה הידיעה על מותו של סלומון טקה. “ישבתי עם עצמי בסלון”, היא מספרת. “אמרתי: מה קורה? זה הגיע כמעט חצי שנה אחרי יהודה ביאדגה (הצעיר האתיופי שנורה למוות על ידי שוטר בבת ים בינואר האחרון – כס”ו). האדמה נשמטה תחתיי. עשיתי תנועה של כאב ואבל, ואז צץ לי רעיון. ניסיתי לדמיין מה קורה לאמא הזו, שמקבלת ידיעה על זה שהילד שלה היה עם חברים בספסל, ובסוף לא חזר הביתה. לא מצאתי שום הסבר הגיוני. מיד זה התחבר אל אמא שלי. לקחתי את השל הלבן המסורתי שמסמל שמחה, ומקבל בעתות אבל מובן של שכול. הבד הזה שמר עלי כשהייתי תינוקת על הגב של אמא שלי. זה התחבר לי למהות, לעוצמה הנשית. כמו אמירה: ‘אתה תהיה על השכמות שלי ואני אדאג לך’.
נזכרתי בכל האמהות שצעדתי איתן בדרך מסודן. איך אנחנו, האמהות, נביא אל הבנים שלנו את התקווה? שידעו שיש מי שייאבק עבורם. מישהי שתגיד בשמם את הכאב, את הפחד הקיומי. בלוויה של סלומון טקה, שלא הכרתי אישית, משהו שיגר אותי לאמא הלביאה שלא רואה בעיניים כדי להגן על הילדים שלה. בכיתי כמו שמעולם לא בכיתי. יום לפני שמשפחת טקה קמה מהשבעה, התחלתי לפרסם ברשתות החברתיות קמפיין שקראתי לו ‘צעדת הסדינים הלבנים’ ושינינו אותו לבקשת נשים, שטענו שזה שוב מגדיר ענייני צבע, ל’אמא, תעשי שאני לא אהיה ההרוג הבא – צעדת נשים מעצימות זו את זו’. זה תפס תאוצה מהר מאוד. יש לי אחריות מוסרית וערכית. אני חיה פה בישראל, אני אזרחית שרוצה שהחיים של כולנו יהיו טובים. יש לי אחריות לכך שהמבוגרים שהצעידו אותנו לכאן ולימדו אותנו לחלום, לא יצאו מהעולם הזה בצער”.
החזון של סקיבה הפך למציאות כשאלפי מפגינים, רובם אמהות אתיופיות כמוה, לקחו חלק במחאה שלשום אחר הצהריים בעזריאלי בתל אביב, שאחרות כמוה עוד צפויות לצאת לפועל. סקיבה, שנשאה דברים במחאה, דרשה בין היתר מיצוי חקירת השוטר שירה בטקה ז"ל על ידי גורם חיצוני ובלתי תלוי, תוך שקיפות מלאה כלפי המשפחה וכלפי הציבור כולו; ביצוע עבודת מטה על ידי מחלקה במבקר המדינה אשר תגבש תמונת מצב בנושא והמלצות לפעולה קונקרטית; תוכנית חינוכית ערכית בהובלת משטרת ישראל; קריאה למפכ"ל המשטרה ליזום מפגש עם אמהות; שחרור מיידי של צעירים שנעצרו בהפגנות, וגם דרישה מצה"ל והרמטכ"ל: "להיות צבא העם ולמנוע זליגה של תופעות גזעניות בתוך צה"ל העלולים לגרום לחסור אמון בגוף בצה"ל ולירידה במוטיבציה לשירות צבאי משמעותי", ויש גם דרישה משר החינוך לפתוח לאלתר את שער בתי הספר עם שירות פסיכולוגי למתן סיוע רגשי לילדים ולבני נוער: "מערכת חינוך הדוגלת בהוקעת אלימות מתוכה חייבת לצאת ולגנות בכל רגע נתון כאשר פוגעים בקטין ובזכויות הפרט". "זוהי ההתחלה", הכריזה על הבמה. "אנחנו נדאג שכל הדרישות שלנו ייושמו. נעבור גוף־גוף ונטהר. לא נשתוק עוד".
אין פריווילגיה להישבר
קבוצת הפייסבוק “נשים אתיופיות מעצימות זו את זו”, המונה כ־13,000 חברות, רעשה מאוד בימים שלפני המחאה. רחלי טדסה מלכאי מאשקלון, סטודנטית לתואר ראשון בעבודה סוציאלית, יזמית ומנהלת הקבוצה ואם לשלושה, מספרת שעם קבלת המודעה המבשרת על ההפגנה, החלו לזרום הטלפונים. "הבנות בקבוצה מאוד התרגשו", היא אומרת.
"כל אחת הרגישה שהיא יוצאת להיאבק למען הבעלים, הבנים והאחים שלנו שסובלים מגזענות בכל תחומי החיים. יצאנו לדרוש להיות שווים ושוות בין שווים. המסר הוא שעוד לא אבדה תקוותנו, עוד לא אבדה הדרך. אנחנו דורשות חינוך לשוויון ולערכים. אני הגעתי למחאה עם הבת שלי. יש לי שמונה אחים בנים. אני חווה את הגזענות הזאת יום־יום ותפרו להם תיקים על ימין ועל שמאל. עצם העובדה שהמבוגרות באו וזעקו את כאבן, היה דבר שקשה להסביר במילים. רק אמא אתיופית יכולה להבין אמא אתיופית אחרת שיושבת בבית ולא יודעת אם הבן שלה יחזור, כי אולי הוא ייתפס בידי איזה שוטר. כאילו אנחנו חיים במדינת אויב. עצוב. זו זכות בסיסית. הגיע הזמן שהמדינה תטפל בשורש הבעיה שרק מחמירה, ואם לא תטופל, זה ימיט על ארצנו אסון חברתי ומלחמת אחים. אנחנו פה ונישאר פה כי אין לנו ארץ אחרת".
“קריאת מחאת האמהות נולדה כדי לעצור את מעצרי הציד שקורים בימים אלו”, אומרת חגית מרשה מעפולה שהשתתפה גם היא במחאה. “השתיקה של הממסד יוצרת פצצה אנושית מתקתקת. העובדה שאישה בת 80 מחליטה לצאת מהבית, למחות ולצעוד - אומרת הכל. כבת לאמא שגידלה ומגדלת אותי ואת אחיי ואחיותיי לתפארת ערכי כבוד האדם שמנחים אותי עד היום – צדק, יושרה, ענווה וכבוד - המחאה הזו סופר־חשובה וסופר־מוצדקת. זו מלחמה על זכות הקיום, על הזכות לחיים ולחופש”.
להפגנה, שיצאה מעזריאלי עד לכיכר רבין, הגיעו כאמור מאות נשים, בכל הצבעים ומכל הגילים. גם גברים הצטרפו, אבל זה היה אקט של מנהיגות נשית טהורה. “היה משהו אחר ברוח”, אומרת סקיבה. “אני יודעת שנשים יכולות לפתור כמעט כל דבר בעולם בדרכי נועם, בצורה אסרטיבית ונחושה. לכלי התקשורת זה לא ממש הזיז. לא שווה להם לסקר נשים שמפעילות היגיון. מה שמעניין אותם זה לתעד שריפות צמיגים. אז שיהיה ברור: כשמדובר בילדים שלנו, אנחנו לביאות. נשלוף ציפורניים, נכוון אותן ונגיד: ‘ראה הוזהרת’ ולא נהסס ללכת לאקט הבא. נראה איך מתייחסים לדרישות שלנו ונראה מה הלאה. אם לא יהיו תשובות בשבוע הקרוב, לא נהסס להקים מאהלים מול בית של כל בעל תפקיד. התפקיד שלנו כנשים הוא לחולל שינוי. ילדתי את ילדיי ואני שמחה ומאושרת שזה כאן, במדינת ישראל. אבל הדור הראשון שלי במדינת ישראל לא צריך לצבור זיכרונות כאלה קשים ופחדים”.
זוהר בלאו (34), אם לשלושה מרמלה שעובדת עם נערות בסיכון גבוה, מזהה את החשיבות במחאת נשים, אבל בחרה להיות דווקא באותה עת בהפגנת בני נוער מהעדה ברמלה. בלאו הייתה גם ממארגנות המחאה אחרי הירי ביהודה ביאדגה ז”ל. “יצאנו אז לעזריאלי, הגענו 20 אלף איש”, היא נזכרת. “זעקנו את נשמתנו, אבל אנשים חזרו לשגרה כי אין מה לעשות. ביום שהשוטר ירה בסלומון טקה, חזרתי הביתה ופשוט התמוטטתי. בתור עובדת נוער אמרתי לעצמי: איך אוכל להסתכל בעיניים של הנערות והנערים האלה ולהגיד שיש שינוי? מי בכלל יכול להבין מה זה להיות שחורה במרחב לבן? עד לפני כמה שנים האמנתי שכולם שווים בפני החוק ובפני בני האדם. מה שכולם לא מבינים זה שמי שמארגן את המאבק היום זה הצעירים. הם חכמים. יודעים מתי לצאת לשטח ומתי לא. אני חושבת שצריך להשמיע כל מיני קולות. מחאה של נשים היא בהחלט אחד מהם. אני יודעת שאני יכולה להשפיע, ואין לי את הפריווילגיה להישבר. יש עוד דרך ארוכה, אבל אסור לי לוותר”.
לעשות בית ספר
ענבר הרוש גיטי, מנכ”לית תנועת “פנימה”, רואה בכאב של נשים אמהות בנות העדה האתיופית כאב משותף. “זה צריך להיות הכאב של כולנו”, היא אומרת. “לכן תנועת ‘פנימה’ הקימה קואליציה רחבה של ארגונים שחברו ביחד עם מנהיגות ומנהיגי המחאה של הקהילה האתיופית כדי להוביל מהלך תודעתי, חינוכי וחברתי שמטרתו למגר את הגזענות בחברה הישראלית”.
כמי שחוקר זה שנים את שיח הוויקטימולוגיה (קורבניות), הטראומה והמחאה בארץ ובעולם, פרופ’ אודי לבל מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן לא מופתע מהיוזמה. “מדובר תמיד בשיח המקודם על ידי אמהות”, הוא אומר. “האמהות של הקורבנות ‘מתנדבות’ להיחשף ולעמוד בחזית המאבק, להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי וכמובן לעורר את הקהילה עצמה למאבק. כך היה במאבקים אחרים בעולם. בארץ אנו מכירים בעיקר מאבקים של אמהות שכולות כמו רבקה גובר, ‘אם הבנים’, ששכלה את שני בניה במלחמת השחרור והפכה פעילה חברתית בשנות ה־50; תנועת ‘ארבע אמהות’ שקמה ב־1997 והובילה ליציאת צה”ל מלבנון; שולה מלט, ששכלה ב־1992 את בנה החייל, נאבקה בנגע תאונות האימונים בצה”ל ובצורך להוציא את חקירתן מחוץ לצה”ל, וב־1994 שמה קץ לחייה; ואשת החינוך וכלת פרס ישראל למפעל חיים, מרים פרץ, ששניים מבניה נהרגו בקרבות עם מחבלים בעת ששירתו בצה”ל. זו תופעה עולמית. במחקר ארוך שנים שביצעתי עם גל חרמוני מהאוניברסיטה הפתוחה, ובו סקרנו מאות מקרים של אקטיביזם חברתי של משפחות שכולות בארץ ובעולם, מצאנו שאבות שכולים משאירים את העובדה שהנם שכולים כרכיב פרטי בביוגרפיה שלהם, ואילו נשים יצאו עם המטען הזה למרחב הציבורי”.
מה יש בקריאת האמהות הנוכחית?
“כעת יש ניסיון לתת תודעה מעמדית שלא בהכרח הייתה קיימת עד כה. זה דומה לניסיון של ‘ארבע אמהות’ לצבוע באותו צבע את כל החיילים שנהרגו בלבנון – בין אם כתוצאה מהיתקלות עם חיזבאללה, בתאונת אימונים או בתאונת דרכים. מבחינתן, כולם למעשה קורבנות השהות המיותרת בלבנון. תוצאה של חידלון של פוליטיקאים שלא אזרו אומץ להוציא את צה”ל מהבוץ הלבנוני. יש כאן התייחסות לעתיד שאומרת: ‘יהיו חללים נוספים. אנו כאן כדי למנוע. יש לנו תפקיד. אנו קוראות לאמהות שלא רוצות להיכנס בעתיד לנעלינו כאמהות לנערים מתים’”.
האם אפשר להשוות זאת למאבק האפרו־אמריקאי בארצות הברית?
“כמובן שכל הרג של אפרו־אמריקאי בארצות הברית נעשה בהקשר שונה. השיח הוויקטימולוגי שסימן את כל דרי רובעי העוני כקורבנות, כאלו שהוסללו לחיי פשע, הוביל לכך שכל ההרוגים – בין אם ממנות יתר ובין אם מאלימות משטרתית – נתפסו כקורבנות המדינה. זה שיח שהמדינה היא הראשונה לחשוש ממנו כי הוא הופך אותה לתוקפת. מה שברור זה שיידרש כאן שיח מאוד מכיל וחכם מצד ההנהגה, ובעיקר ארוך טווח, עם כל הכבוד לעובדה שאנו ערב בחירות. חשוב להדגיש כעת במרחב הציבורי ובתקשורת את בסיסי ההעצמה של הקהילה בתרבות, באקדמיה. במקום שהתקשורת תצלם אותן זועקות וממררות, חשוב להעניק לקהילה האתיופית מודל הפוך לחלוטין – קבוצת נשים חדות שאמונות על תורת הסנגור, על מיומנויות במנהל ציבורי ובתקשורת פוליטית, שיבואו לעשות בית ספר למקבלי ההחלטות. שינוי חברתי הוא תוצאה של עשייה רציונלית”.