רגע לפני ראש השנה: המשפחות שעושות דבש מדברות על האהבה לדבורים

 כשאני מסתכל על כוורת, אני רואה ראי של הטבע. את עונות השפל והשפע, מחזוריות חיים, החוכמה האינסופית. את שואלת מה ההנאה מכך? זה בערך כמו לשאול איך זה לשבת ולהסתכל על הנוף המדהים של האמזונס. זה מהפנט", אומר בועז בן זאב ממכוורת "דבורת התבור" במושב שדמות דבורה שבגליל התחתון.

על פי נתוני מועצת הדבש, פועלים כיום בישראל כ־510 דבוראים, המטפלים ב־120 אלף כוורות, מתוכן 80 אלף המשמשות להאבקה. הודות לכמות גשמי החורף והיקפי פריחה קיצית רחבה מהרגיל, נרשם שיא בתפוקת הדבש השנתית: 4,000 טון. צריכת הדבש בקרב הציבור הישראלי מסתכמת בכ־5,000 טון בשנה. ישראלי צורך בממוצע בחודש תשרי כ־250 גרם דבש מתוך צריכה שנתית של כ־600 גרם. במסגרת הסכמי הסחר עם האיחוד האירופי, ארצות הברית ודרום אמריקה, מיובאים לישראל כ־1,000 טון דבש בשנה.

אצל בן זאב, 47, האהבה לדבורים ולדבש זורמת בעורקים. "סבא רבא שלי, יעקב שוורץ ז"ל, גידל דבורים בהונגריה לפני מלחמת העולם השנייה", הוא מספר. "סבא רבא נספה בשואה. בנו, חיים שוורץ, סבא שלי, עלה לארץ עם המעפילים והיה מהנדס של המוביל הארצי. לסבא שלי נולדה בת, מלכה, אמא שלי. היא התחתנה עם מושבניק, יגאל בן זאב. סבא שלי יחד עם אבא שלי הקימו מחדש את המכוורת בארץ במושב שדמות דבורה לפני כ־40 שנה".

גדלת עם הדבורים.

"כן, ומאוד אהבתי אותן. עבדתי בתור נושא כלים של אבא וסבא שלי. גדלתי בשנות ה־80, כשהיה המשבר הגדול של החקלאות. אבא וסבא כל הזמן אמרו: 'תעזוב אותך מחקלאות, אין בזה עתיד'. הם דחפו אותי ללכת ללמוד את התחום הטכנולוגי, שאני מאוד אוהב. הלכתי לעתודה טכנולוגית, למדתי אלקטרוניקה ומחשבים. אחרי הצבא הייתי עשר שנים מנהל שיווק בינלאומי בהייטק. בשלב מסוים הייתי צריך לקבל החלטה אם אני ממשיך בהייטק, סוג של מלכודת דבש שבאה על חשבון החיים שלך".

ומה הייתה ההחלטה?

"עזבתי את ההייטק לפני כ־12 שנים וחזרתי למשק. מאז אני נמצא במכוורת ובמרכז המבקרים שלנו. עובד הרבה יותר קשה ממה שעבדתי בהייטק, אבל מבסוט פי ארבעה. הבנים שלי, בן 21 ותאומים כמעט בני 17, הם כבר דור רביעי. לפני שנתיים התאומים ייצגו את ישראל באולימפיאדת הדבוראים הצעירים הבינלאומית שהתקיימה באנגליה. גם הם מכירים את התחום ועובדים איתי כשהם יכולים. אבל אני, כמו אבא שלי, לא בדיוק ממליץ להם להתמקד בזה, כי לא בטוח שיש בכך עתיד".

מהן הבעיות העיקריות בענף?

"קודם כל, כשאני אומר לאנשים שאני עובד עם דבורים, התגובה של רובם היא 'אמא'לה'. כולם חושבים שהדבורים נורא מסוכנות. הקטע האירוני הוא שדבורים הן הדבר הכי פחות מסוכן בעבודה במכוורת. היום הסכנה האמיתית היא המצב של הטבע: צמצום שטחי רעיה של הדבורים; שימוש נרחב בחומרי ריסוס שפוגע בהן; שינויי אקלים. אם אין גשם ואין פרחים, אין צוף. וכמובן, בראש השיירה נמצא כל נושא הרגולציה הממשלתית בנושא חקלאות בכלל, מיסוי, תחרות עם היבוא, חוסר היכולת של הממשלה לאסור שימוש בחומרים רעילים".

בן זאב מצליח להתפרנס מהתחום שהוא כל כך אוהב מפני ש"ההורים שלי עשו מהלך חכם לפני 26 שנים ופתחו את מרכז המבקרים של דבורת התבור. אנחנו נשענים על המכוורת החקלאית וייצור הדבש וגם על מרכז המבקרים ותיירות חינוכית. אנחנו גם ספק מאוד גדול של מארזי שי לוועדים וארגונים ולכן נמצאים במצב יותר יציב. אבל רק תחום גידול הדבורים וייצור הדבש לא מאפשר למשפחה להתפרנס כמשק חקלאי קטן. אגב, אבא שלי בן 73, עדיין בעניין הדבורים וגם אומר לי מה לעשות".

איזה סיפוק מקבלים מהדבורים?

"קשה להסביר זאת למי שלא עובד עם דבורים. למשפחת הדבורים קוראים דבורית. משפחת הדבורית זו באמת מכונה טבעית משומנת, מאוד מרשימה. הן חכמות, בעלות תושייה, לפעמים גם מתחמנות אותי. אני רוצה לסגור להן צד אחד, אז הן עוקפות. הן לא ממושמעות, כמו ילדים קטנים. אבל לפעמים הן כן מקשיבות".

עניין של חינוך

כמו במקרה של בן זאב, כך גם אצל דבוראים רבים נוספים, האהבה לדבורים הפכה לעיסוק בין־דורי. "סבתא שלי, איטקה גלילי ז"ל, הייתה הדבוראית הראשונה בגליל. הייתה בין מקימי המכוורת של הקיבוץ ועבדה בה משנות ה־40 עד שנות ה־70", מספר תלם גלילי, 44, ממכוורת איילת השחר. "אבא שלי, משה גלילי, עבד כאן עד הפנסיה. אני דור שלישי. המכוורת עוד מעט בת 100 שנה. גדלתי לאבא שהוא מגדל דבורים ופקח בשמורות הטבע. מגיל צעיר מה שעניין אותי זה טבע וחיות. נכנסתי לעבודה במכוורת יחד עם אהוד הלוי, גם הוא דור שלישי למגדלי דבורים. שנינו אחראים היום על הטיפול והניהול של המכוורת, מחזיקים כ־1,400 כוורות במרעה מגוון: רמת הגולן, הרי הגליל, עמק החולה והירדן. המכוורת שלנו היא הוותיקה בגליל. אנחנו נהנים משטחי המרעה הטבעיים והאיכותיים ביותר שיש בישראל. מייצרים דבש טבעי בטיפול מסור ואוהב לדבורה ולטבע".

ספר על האהבה הזאת.

"סבתא הייתה אישה מאוד חרוצה. עבדה מאוד קשה. החינוך לאהבה לדבורים ולדבש חלחל לכל הדורות. אנחנו משפחה של חקלאים אוהבי טבע ובעלי חיים. מעבר לייצור מזון איכותי, אני מרגיש שליחות של שמירה על הטבע ועל הסביבה. דבורה היא חיה שנותנת הכל לטובת הקהילה וגם למי שמגדל אותה: אוויר טוב, ריחות נעימים, טעם מתוק, מוצרי בריאות שונים. כל מה שהיא מביאה זה ברכה. אני גם מלמד גידול דבורים במכללה האקדמית תל חי במסגרת לימודי חוץ. אנחנו עובדים עם נוער ישראלי, צעירים אחרי צבא שלומדים אצלנו את המקצוע. חלקם ממשיכים לעסוק בכך באופן עצמאי".

התחום הזה קוסם לצעירים היום?

"תתפלאי אבל כן. בן אדם שעובד עם דבורים, אחרי שנה נדבק באהבה הזאת. המסר שלנו הוא שמירה על הטבע ועל חקלאות אקולוגית". "ראש השנה מסמל עבורנו גם את סוף עונת הרדייה וגם את שיא המכירות של הדבש בארץ ישראל", אומר אורי סורקין, 54, ממכוורת עין חרוד בקיבוץ עין חרוד מאוחד. לדבריו, חקלאות היא מעבר לעסק שמפרנס אותו. "מבחינתי זה ייעוד", הוא מסביר. "ככה חונכתי וככה אני גם מחנך את הילדים שלי. זה להחזיק בשטחים של מדינת ישראל ולנצל אותם לטובת ייצור מזון למדינה".

סורקין הוא דור שני. אביו, אלי סורקין, 87, עדיין עובד במכוורת. כך גם הילדים של אורי, רון (24) וגיל (20, חייל). "המכוורת של עין חרוד הוקמה ב־1923, ועם השנים היוותה ענף חקלאי מרכזי בקיבוץ", מספר סורקין. "בתור ילד הייתי מבלה במכוורת וגם עבדתי שם קצת לפני הצבא. נכנסתי לעבוד שם ב־1990. הבעלות היא 100% של הקיבוץ, כל המשפחה עובדת שם".

חוץ מהחזון, יש גם אהבה לדבורים?

"אני מאוד אוהב אותן, אחרת לא הייתי עושה את זה. זו עבודה חקלאית מאוד קשה פיזית. כיום מאוד קשה למצוא דור המשך שיהיה מוכן לעבוד בחום, בשמש, להרים כוורות. אני מאוד שמח שהילדים שלי בעניין".

הטבע בהתגלמותו

בשנת 1953, עם קום מושב בית חלקיה, לכל חבר הייתה אפשרות לקבל מספר כוורות. "סבא שלי, מרדכי קאהן ז"ל, לקח כמה כוורות ופשוט הצעיד את זה קדימה. הגדיל והגדיל והגדיל", מספר חיים קאהן. "אחרי זה שני הבנים שלו, מנחם וחיים ז"ל, אחים תאומים, המשיכו את העיסוק. אבא שלי מנחם נפטר בגיל 63, ואילו דוד שלי נהרג בתאונת דרכים במסגרת העבודה. הוא היה אז עם הטרקטור. אני נכנסתי לנעליים של שניהם".

קאהן, 38, מספר שינק את הענף מגיל אפס: "מילדות הכרתי את הדבורים. איך שהתחתנתי נכנסתי בכל המרץ לעבוד איתן. אנחנו מכוורת שנחשבת בינונית. את התוצרת שלנו, 'דבש בית חלקיה', אני מוכר בעיקר במגזר החרדי, ממשיך עם הלקוחות שאיתם עבד אבא שלי".

אפשר להתפרנס מזה?

"בשנים שבהן יש גשם ויש יבולים יפים אפשר להתפרנס. בשנים שבהן אין גשם טוב, היבולים פחותים והמצב בהתאם". קאהן, 38, אב לשלוש בנות, מספר שהגדולה שבהן, בת 12, כבר עוזרת לו באריזות. "בכל הקשור בעיסוק עם דבורים היא עדיין צעירה מדי, אבל הלוואי שתרצה לעסוק בכך בעתיד", הוא אומר. "אני אוהב את הדבורים. מסוגל לשבת באוטו ופשוט להסתכל עליהן יוצאות ונכנסות לכוורת. מבחינתי דבורים הן הטבע בהתגלמותו".