נשיא צרפת עמנואל מקרון הודיע לאחרונה כי בכוונתו לפתוח בדיאלוג עם רוסיה, בטענה שרק הידברות תוכל לשכנע את מוסקבה לצמצם את שיתוף הפעולה שלה עם סין ואת שאיפותיה במזרח אירופה. היחסים בין אירופה לרוסיה הידרדרו מאז הפלישה הרוסית למזרח אוקראינה, סיפוח קרים והטלתן של סנקציות כלכליות על מוסקבה על ידי האיחוד האירופי. מנהיגי אירופה מותחים ביקורת גלויה על פוטין בשל החשדות לחיסול מתנגדיו על אדמת אירופה, מעורבותו בפוליטיקה האירופית, התערבותו בסוריה והשתקת מתנגדיו מבית. המתיחות הגיאו־פוליטית הזו מעמידה את ישראל במצב מורכב, משום שמנהיגי אירופה מצפים ממנה לגנות את פוטין, אך היא נזהרת מלפגוע ביחסיה עם רוסיה על מנת להמשיך ליהנות מחופש פעולה יחסי בשמי סוריה.
מצד אחד, לרוסיה ולישראל יש אינטרסים משותפים: למנוע תקריות בין חילות האוויר של שתי המדינות בסוריה; מיגורן של המדינה האסלאמית ושל אל־קאעידה; ושתיהן הסתייגו מנטישת המנהיגים הערבים על ידי ארצות הברית בתקופת האביב הערבי. מצד שני, בין רוסיה לישראל קיימים אינטרסים גיאו־פוליטיים סותרים. בניגוד לרוסיה, ישראל מעוניינת בשימור המעורבות האמריקאית במזרח התיכון, בעוד שמוסקבה תומכת בציר השיעי כנגד הברית האמריקאית־סונית. מאז תחילת מעורבותה בסוריה ב־2015, הנוכחות הרוסית הגבילה את חופש הפעולה של ישראל, גם אם היא ממשיכה לפעול בהסכמת מוסקבה.
ישראל לא גינתה את הפלישה הרוסית למזרח אוקראינה, את סיפוח קרים ואת הרעלתו של הסוכן הרוסי על אדמת בריטניה. היא שמרה על שתיקה בסוגיות רגישות אלו כדי לא להסתבך עם פוטין, גם אם מדינות אירופה ציפו ממנה לצרף את קולה לגינויים. בסוגיה הזו, ישראל העדיפה את האינטרסים האזוריים שלה על פני יחסיה עם אירופה.
על כן, הגישה החדשה של נשיא צרפת עשויה להקל על ישראל. אלא שעל מנת שתהיה יעילה, מדיניותו של מקרון תצטרך לעמוד בשלושה תנאים: הראשון, מדינות נאט"ו (וגרמניה בראשן) תצטרכנה להגדיל את הוצאות הביטחון שלהן, אלא שדיבורים כאלו יישארו חסרי משמעות כל עוד גרמניה לא תשקיע יותר בהוצאות הביטחון שלה. כאשר ממשל טראמפ מסתייג מברית נאט"ו, על אירופה לבנות יכולת צבאית אמינה ולהבהיר את היחסים בין "הצבא האירופי" לבין נאט"ו בטרם ההידברות של מקרון עם פוטין.
השני, על אירופה לאמץ וליישם מדיניות אנרגטית אחידה כלפי רוסיה. רשמית, יש לאיחוד האירופי מדיניות של צמצום התלות בגז הטבעי הרוסי, אולם בפועל, מדינות האיחוד נוטות לדאוג לעצמן ולפעול באופן עצמאי. חוסר הסולידריות בתחום האנרגיה מקל על מדיניות ההפרד ומשול של פוטין. ולבסוף, על אירופה להתנות כל השתתפות בשיקום סוריה בדרישה מרוסיה לרסן את איראן במדינה. לאירופה יש אמצעי לחץ על רוסיה, משום שכלכלתה פגיעה. אירופה יכולה למנף את כוחה הכלכלי בסוגיית שיקומה של סוריה, שעל פי הערכות יעלה כ־250 מיליארד דולר. רוסיה אינה יכולה להרשות לעצמה סכומים כאלו, והיא תהיה זקוקה לעזרתם של האיחוד האירופי ושל מדינות המפרץ.
שינוי המדיניות של צרפת הוא גם הזדמנות עבור ישראל להבהיר שני דברים לממשלות אירופיות המצפות ממנה לעמדה נוקשה יותר כלפי פוטין. ראשית, אם צרפת יכולה לנקוט מדיניות של ריאל פוליטיק כלפי רוסיה – אין לצפות מישראל להיות יותר קתולית מהאפיפיור; ושנית, על אירופה עצמה להיות אמינה יותר כלפי רוסיה ולנקוט צעדים הכוללים הגדלת ההוצאות הביטחוניות שלה, אימוץ של מדיניות אנרגטית אחידה והצבת תנאים להשתתפותה הכלכלית בשיקום סוריה.
הכותב הוא חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)