אזור התעשייה החשוך של לוד, באחד מערבי השבוע שעבר, קטעה אישה מהקהל את ח"כ פנינה תמנו־שטה (כחול לבן) וביקשה שתחזור על דבריה, הפעם למצלמת טלפון שכיוונה לעברה. "פשוט דתיה בן־דור הצטרפה אלינו לאחרונה", הסבירה האישה, שלבשה בגד לבן וצעיף כחול, כנשים נוספות סביבה המשתייכות לתנועת "נשים עושות שלום".
ח"כ תמנו־שטה צחקה במבוכה ואז המשיכה לספר את סיפור תלאות משפחתה בדרכה לישראל מאתיופיה, כשהייתה ילדה בת שלוש. שירה המפורסם של בן־דור, "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת", סיפרה, הוא הזכור לה ביותר מתקופת התאקלמותה כאן. במיוחד נגעו לה המילים "מי בנה ומי נטע? כולנו ביחד". "צריך לזכור אבל שזה רק קצה המסע", סייגה. "קדם לזה הרבה מאוד".
כ־30 איש ואישה ישבו מולה דוממים על כורסאות וספות שהוצבו בלובי המרווח של עמותת "עולים ביחד", המסייעת לקידום יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית. על אף שאת קורות המסע עצמו למדה מסיפורים, מעט בכל זאת זכרה בעצמה. "שני ילדים נופלים מסוס וחמור", למשל, או, "אנשים ששתו מים עם בוץ שהתייבש להם בגרון והתמוטטו", ובפרט את הרגע בו הבינה משפחתה, כאשר נחתו בישראל, כי אמה נותרה מאחור, רק כדי לשוב ולהיפגש שנה לאחר מכן. "אני רואה אישה כחושה יושבת בבית שלנו עם תינוק בידיים, ופצעים על הראש שלו", תיארה את הרגע שבו פגשה מחדש את אמה ואחיה שנולד בדרך. "יושבת ומתסכלת עליי ולא מזהה שזו אני".
יצאנו באמצע הלילה
המפגש הזה באזור התעשייה של לוד היה בעצם פיילוט. הראשון מתוך סדרה של מפגשים, שירוצו בבתים רבים בישראל, מצפון עד דרום, ביוזמת שמונה עמותות וארגונים. "זיכרון בסלון", גרסת יהודי אתיופיה, דווקא בחנוכה, בשל מוטיב הגבורה. "גיבורים מבית(א)", זה נקרא, על משקל "ביתא ישראל", כינויה של יהדות אתיופיה. כמו תמנו־שטה, חלק מאנשי העדה שיפוזרו בין הבתים היו צעירים מכדי לזכור את מראות הדרך, אך לאחרים, מראות המסע המסוכן עוד חקוקים היטב. גדי אלמו הוא אחד מהם.
"ב־88', באמצע הלילה, יצאנו", מספר אלמו (45). "קצת קשה לתאר את זה. אתה לא יודע לאן אתה הולך. הלכנו בערך חצי לילה, עד שנהיה אור בוקר, ונשארנו בעיר מסוימת שלושה שבועות".
באישון לילה הועמסו כמעט 200 איש על משאיות סחורה, בדרכם חרש לגבול סודן. אתיופיה הייתה אז משוסעת במלחמת אזרחים – שלטון מרכזי מזה, ומולו כוחות מורדים ששלטו בגבול. "השלטון היה מפציץ כל תנועה", אומר אלמו. "בערך בארבע לפנות בוקר המשאית מבצעת פתאום מן סחרור ומתהפכת הצדה, כל הסחורה עלינו. שלושה ילדים ואישה מבוגרת מתו בתאונה הזאת. מסביב היה חושך מוחלט חוץ מהפנסים של המשאית, ג'ונגל, אתה רק רואה עצים ובקושי את השמיים, וצעקות והמולה מסביב".
זה היה רק הקדימון למה שעוד יבוא. הם המתינו יום שלם באמצע שום מקום עד שמשאית אחרת פינתה אותם לעיר סמוכה, שם נאלצו להמתין עוד שבועיים עד שחידשו את המסע אל הגבול. "בגבול אתיופיה־סודן היה לשלטון המורדים בסיס צבאי והכניסו אותנו לתוכו", ממשיך אלמו. "הם הביאו מים ומשאיות ומילאו לנו בחביות. לימדו אותנו לא להגיד שאנחנו יהודים, כי סודן היא מדינה עוינת ליהודים".
תחילה ניסו לחצות את הגבול במשאיות, במסווה של מבקשי עבודה בסודן. גם תעודות מעבר ניתנו להם, למקרה שייתפסו. הם הספיקו להתקדם רק מעט עד שכוח צבאי סודני עצר אותם והוריד את כולם מן המשאיות לבידוק. "כל אחד הוציא מה שיש לו בכיס", אומר אלמו. "היה שם איזה בחורצ'יק שעלה לבד, אבל הטעות שלו הייתה שהיה לו בכיס מכתב שנשלח להורים שלו מהמשפחה בישראל. הם פשוט פוצצו אותו במכות. הרביצו בעיקר לגברים. אבא שלי נהיה חירש באוזן אחת ממכות קת של רובה ופנסים שהאירו איתם. באיזשהו שלב אישה אמרה בערבית 'בבקשה, תפסיקו, בשם אלוהים', אז הפסיקו. אחרי זה חצי יום היינו על המשאית, שמש קופחת, ונהר זורם ליד. הנילוס אולי. אתה מת לשירותים ומת לשתות, לא ידענו איך לגשת ולבקש – אחרי זה נתנו לנו. אלה היו המים הכי טעימים ששתיתי אי פעם".
לאחר זמן מה שוחררו והמשיכו הלאה. התוכנית הייתה להגיע אל בסיס של הצלב האדום בסודן, משם יהיה קל יותר לצאת מהמדינה. אלא שבמקום זאת, מצאו את עצמם בעיר הסודנית גדאריש. שם נודע להם במקרה שמקומיים החליטו למכור אותם לעבדים. המורדים שליוו אותם מיהרו להחזיר אותם שוב לגבול אתיופיה.
שבועיים לאחר מכן ניסו שוב – הפעם ברגל. "זה נורא קשה כי היה שם תינוק והוא בוכה", נזכר אלמו. "אז המדריך אמר לאמא, 'או שאני חונק את הילד או שאת!'".
בזכות תושיית האם התינוק ניצל לבסוף, אבל סבתו ואמו של אלמו מתו בדרך. שנה חלפה והם בסודן, חולים וחלשים. אחרי סודן הם הועמסו שוב על משאיות ושוב הובאו אל גבול אתיופיה. "אמרו לנו שישראל עשתה הסכם עם השלטון החוקי שאפשר לעלות דרך אדיס אבבה עכשיו", הוא נזכר.
אלא שלקחה שנה נוספת עד שזה התממש. במהלכה נשדדו, נפרדו, נפצעו ורעבו. "ב־91' היה את מבצע שלמה ועלינו לארץ", הוא מספר. פה החל לו מסע נוסף, ההתאקלמות. "אני לא יודע, אם היו מחנכים אותי אחרת אולי לא היינו עושים את זה", הוא אומר היום.
"לכי תהיי תופרת"
רינה איילין (39), שתתארח גם היא באחד הסלונים במיזם, זוכרת רק את החלק הזה, פה בישראל. היא עלתה כשהייתה בת ארבע, אבל למרות זאת, ולמרות שגדלה בכלל בתל אביב, מצאה את עצמה מתמודדת עם קשיי קליטה. "ההורים שלי הגיעו עם השכלה מאתיופיה", היא מספרת. "אמא מורה, ואבא מנהל בית ספר אזורי בכפר שבאנו ממנו, מה שאמר שהיא הייתה צריכה להסתיר את העובדה שהיא יהודייה כי להיות יהודי שם זה להיות נחות, מסוכן אפילו. יהודים נתפסו כמי שיש להם כוחות אפלים, שבמבט יכולים להרוג ילדים תמימים. כל הבגרות של ההורים שלי הייתה בצל המאבק עם הנצרות. כל האתוס שלהם היה סביב יהדות והשכלה והאפשרויות שהיא פותחת, ועם זה הגענו לישראל".
אבל כאשר ביקשו הוריה להשתלב במערכת החינוך פה, התגובות נעו תחילה בין התעלמות לזלזול. "אמרו לאמא שלי, 'לכי תהיי תופרת'", מספרת איילין. "ההורים שלי אמרו לנו, 'התפקיד שלכם הוא להוכיח את עצמכם בלי הנחות, הנטל הוא עליכם. אתם מול אוכלוסייה שלא מכירה ולא יודעת, אז אתם תלמדו אותה'".
אז כילדה היא הפנימה ויישמה. "אמרתי, אין מה לעשות, אני צריכה לשלם את המחיר אבל זה תלוי בי", היא אומרת. "חשבתי שזה מספיק. חשבתי שאם אתה מתלונן על אפליה אז אתה בעצם חלש, אתה חומק מהאחריות שלך. אז לא הסכמתי, לא רק במודע גם בתת־מודע, לתווך את מה שקורה כגזענות או אפליה. וזה מדהים כי אני עורכת דין, ואפילו שהיו לי הכלים להבין שמה שנעשה לי בראיונות עבודה זאת אפליה בוטה – לא הסכמתי להגיד לעצמי. כי המשמעות הייתה שאין לי שום סיכוי".
ראיון עבודה אחד זכור לה במיוחד. "שאלו אותי אם אני יודעת להקליד, אם אני יודעת אנגלית", היא נזכרת. "המראיין נותן בי מבט של 'איזה חמודה', 'את יפה, אולי תלכי לדוגמנות'. אבל הראיון הכי דרמטי שלי היה של עורך דין שהיה נורא לחוץ לעורכת דין, שלחתי קורות חיים, הוא עף עליי בטלפון, 'מתי את באה? אנחנו קובעים היום!', לחץ לחץ לחץ. אני מגיעה לאיזה מרתף באבן גבירול בתל אביב, משרד ישן כזה, עורך דין מבוגר, הוא מסתכל עליי, 'את הגעת לראיון?', אמרתי 'כן'. אומר, 'אוקיי, תמתיני פה'. ככה חולפות להן איזה 40 דקות של המתנה כשאין עבודה, והמזכירה שיושבת מאחור - לא אשכח את הפרצוף הנבוך שלה - כל כך התביישה. כולם הבינו את הסיטואציה, ואני אומרת לעצמי, 'אני לא יוצאת משם'. הבנתי שהוא מחכה שאני אלך, אבל לא הלכתי והוא נאלץ לקבל אותי. נכנסתי לראיון, ואז הוא שואל שאלות שלא מתכתבות בשום צורה עם הנתונים שמופיעים לפניו".
כיום היא לא מונעת מעצמה לעסוק בתיקים שקשורים ביוצאי אתיופיה. אפילו להפך – היא מייצגת את משפחתו של סלומון טקה ז"ל, למשל.
מתי שינית גישה?
"אני צריכה הרבה מאוד חומרים והוכחות כדי להשתכנע במשהו. אמרתי שאני הולכת ללמוד מדיניות ציבורית, לא מספיקות לי התחושות שלי והסיפור של הקהילה שלי. צריך להסתכל על המציאות מהעיניים שלך. נקודת המוצא של המינוס כל כך טבועה שהיא מגדירה את השיח. ולגבי שיטור יתר – יש משהו שנראה כמו ברווז, מגעגע כמו ברווז, הולך כמו ברווז – ואני צריכה להוכיח שיש פה ברווז".
נוכח ההפגנות והמהומות, התעוררה פליאה ותמיהה בציבור הישראלי: "מאיפה זה צץ עכשיו? לי אין שום בעיה עם אתיופים.
"בגלל שאתה נמצא בתרבות שנקודת המוצא הזאת כל כך טבועה בה, אתה לא יכול להבין שהיא לקויה. תעשה ניסוי עם עצמך, תראה אתיופי חולף ברחוב, מה המחשבה הראשונה שחולפת לך בראש עליו. הכל מאותה עמדה של התנשאות, של פטרנליזם, של 'אנחנו באנו לעזור לכם. אנחנו אוהבים אתכם'. הדבר הזה נמשך יופי כל זמן שיוצאי אתיופיה הסכימו לתיוג הזה, שבאמת הנה יש אנשים שרוצים לעזור להם. לא בגובה העיניים, אלא מעמדה של היררכיה. מתי הבעיות התחילו להיווצר? כשגדל פה דור שלא הבין את מה שההורים שלנו חוו, של הסכמה שבשתיקה למערך הכוחות הזה".