זיכרון במסך: זו הפעם הראשונה, מאז קום המדינה, שבישראל יצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה בצורה שונה לחלוטין מהרגיל, בלי עצרות הומות אדם, ללא הטקס הממלכתי ביד ושם בנוכחות ניצולי השואה ומשפחותיהם, ללא מפגשים עם ניצולי שואה בבתי ספר ובמרכזי תרבות שונים, ועם ערבי “זיכרון בסלון” דיגיטליים ב"זום". נגיף הקורונה שינה השנה את הכל.
עבור חלק מהניצולים, שבמשך כל השנים ראו חשיבות עליונה לספר את סיפורם האישי והשמיעו את עדותם מהתופת בפני תלמידים, חיילים ובטקסים השונים - האפשרות לוותר על כך השנה בעקבות המצב, בכלל לא עמדה על הפרק. כעת, הם – רובם בעשור העשירי לחייהם – מתאימים את עצמם למצב ויעבירו את סיפוריהם בפני קהל - שיימצא מעבר למסך המחשב.
נשמר ברשת
אחת מהן היא הלינה בירנבאום בת ה־90. מדי שנה, הסופרת, המשוררת והמתרגמת תושבת הרצליה, משקיעה את מלוא מרצה בתיעוד סיפורה ובהרצאות ברחבי הארץ. “הייתה לי רשימה שלמה של מפגשים", היא אומרת. "תכננתי ללכת לספר את סיפורי בפני תלמידי בית ספר, בערבי 'זיכרון בסלון' ובכל מיני פרויקטים שקשורים ליום השואה, אבל בגלל המצב הכל התבטל וזה נורא”.
בירנבאום, אמו של הפזמונאי והמפיק יעקב גלעד, הייתה אף שותפה ביצירת שירים לאלבום המופת שיצר בנה עם יהודה פוליקר – “אפר ואבק” (1988). הפקת האלבום תועדה בסרטה של אורנה בן דור “בגלל המלחמה ההיא” (1988), שבו גם השתתפה בירנבאום. היא שרדה את גטו ורשה, מחנה הריכוז וההשמדה מיידנק (שם איבדה את משפחתה), אושוויץ, ראוונסבריק ונוישטאדט־גלבה, ובגיל 15 צעדה בצעדת המוות.
בשל הקורונה, תעביר השנה בירנבאום את סיפורה דרך עמוד הפייסבוק שלה. "במשך הרבה שנים נתקלתי באנשים שלא רצו לשמוע על השואה, גם אנשים שהצעתי להם את הספרים שלי וגם אנשים שפשוט ניסו להדחיק ולהתחמק מלהתמודד עם זה", היא אומרת. "בחו"ל ידעו להכיל את זה יותר בקלות מאשר בישראל, ולקח לי הרבה זמן כדי לגרום לאנשים להבין שחשוב להנחיל את המורשת הזו מילדות. משנת 1961 אני מעבירה בבתי ספר הרצאות על החוויות שחוויתי ואני מרגישה שחשוב בכל פעם מחדש להזכיר ולא לשכוח את מה שעברנו. אני כותבת כתבות ושירים וחושפת את יומני דרך הפייסבוק. אני כותבת שם פוסטים בעיקר בפולנית, אבל גם בעברית כמובן”.
עד כמה את חושבת שהפייסבוק הוא פלטפורמה טובה להעברת סיפורך הלאה?
“זו פלטפורמה מאוד טובה כי יש לי המון תגובות, וזה פידבק מיידי. אני יכולה לכתוב שיר ומיד אני מקבלת תגובות. החשיבות רבה אף יותר מהעברת הסיפור בצורה פרונטלית, כי לא כולם יודעים לספר טוב את סיפור השואה. לפעמים כשמדברים בפני קהל של ילדים שאין להם סבלנות ויש רעש, זה לא נעים. אם אתה מצלם את זה לרשת או כותב בפייסבוק, אתה יכול לערוך את זה וזה יכול לצאת יותר טוב, יעיל ואפקטיבי. זה נותן יותר אופציות לניצולים לספר את סיפורם. לא כולם יכולים לספר לפני קהל, וברשת כולם יכולים”.
אריה שילנסקי (91), אחיו של יו”ר הכנסת לשעבר דב שילנסקי, היה אמור השנה להעביר את סיפור הישרדותו במחנות הריכוז שטוטהוף ודכאו בפני קהל במועדון אביבים בשכונת רמת אביב בצפון תל אביב, ובמועדונים נוספים המיועדים לגיל השלישי. בשל הקורונה, יעביר את הרצאתו בפני קהילת מועדון אביבים ברמת אביב באמצעות תוכנת זום, במקום באופן פרונטלי.
“בגלל הנסיבות המיוחדות, ישבתי וגיבשתי יחד עם נועה, רכזת המועדון, את הרעיון להעברת סיפורי דרך הרשת”, מספר שילנסקי. “מיד אחרי הצפירה, אשתי רות תקריא נאום מיוחד שנהוג לומר לפני עצרות זיכרון, ומיד כשהיא תסיים, אני אספר את הסיפור שלי”.
איך אתה מרגיש עם אופן העברת הסיפור האישי שלך דרך הזום, ולא כפי שהיית רגיל עד כה?
“בימים האלה יותר חשוב מכל זמן אחר להמשיך ולספר את הסיפור ולהעביר את החוויות שעברנו כי לא נשארו כמעט ניצולי שואה ואנחנו חייבים לדאוג שאחרי לכתנו המורשת הזו תישמר ותישאר. באופן אישי אני מעדיף להעביר את הסיפור לפני קהל ולהרגיש אותו תוך כדי קשר עין עם האנשים, אבל הפעם בגלל שאין ברירה, אז זום זה מה שיש ואני אשתדל להעביר זאת בצורה הכי טובה שאפשר. אני לא יודע עוד איך זה יצא, אבל חשוב שהסיפור הזה יעבור, וזה לא משנה אם זה קורה בדרך הזאת או אחרת. בעוד כמה שנים לא יישארו יותר ניצולים שיספרו את הסיפור. לכן חשוב להקים תשתית אינטרנט וברשתות החברתיות כדי להעביר את העדויות שלנו, לכן הזום והרשתות זה הנתיב הנכון. צריך לבנות תשתית שתעביר את הסיפור גם בלי השתתפות הניצולים. נותרו רק שרידים כיום, ואני ביניהם”.
“בכל שנה, התקופה הזו היא העמוסה ביותר אצלי”, מספר הסופר והמשורר החיפאי משה גלוטמן (89). “אבל הפעם התבטלו לי הרצאות בבסיסי צבא, בבתי ספר ואוניברסיטאות, ואני לא יכול לצאת מהבית”.
גלוטמן, המקדיש את זמנו וחייו להנצחת שואת יהודי טרנסניסטריה, חבל ארץ שנמצא כיום בשטחה של רפובליקת מולדובה, מספר כי גם אינו מתמצא בפלטפורמה האינטרנטית. “אני לא מבין את העניינים הטכניים ולא יודע איך להעביר דרך זום או משהו בסגנון את הרצאתי, וזו בעיה”.
היה חשוב לך למרות הקושי הטכנולוגי להעביר את סיפורך גם השנה?
"השואה של יהודי טרנסניסטריה נשכחה ומעטים נשארו בשביל לספר עליה. לכן אני רואה בכך מטרה נעלה וחשובה - לספר ולשמר כדי שלא תישכח. אני זוכר שכילד, כששמעתי על הגירוש של אנשים שהכרתי מהעיירה בה גדלתי, לא הבנתי שמדובר בהשמדה, רק אחרי שהבנתי שחברי ילדות שלי הלכו ולא יחזרו יותר, ירד לי האסימון. כשנפל בחלקי המזל להינצל, החלטתי להקדיש את חיי כדי לספר ולא לשכוח".
לעזרתו של גלוטמן נרתמה יוניפר, חברה ישראלית שמנגישה תכנים לבני הגיל השלישי (ולא רק) דרך ממיר עם מצלמה ושלט, תוך יצירת מועדון קהילתי דיגיטלי שמגיע לאנשים ברחבי הארץ ובעולם היישר למסך הטלוויזיה. “באו אליי הנציגים של יוניפר והדריכו אותי באופן אישי איך להעביר מהבית ומהמחשב את כל הסיפור שלי דרך השידור הקהילתי, ובמשך יותר משעה סיפרתי את סיפורי”, אומר גלוטמן. “בעוד כמה שנים כשלא נהיה, חשוב שהמורשת תהיה משודרת, ולכן יש חשיבות לרשתות החברתיות וטוב להתחיל עם זה עכשיו”.
שלמה פרל בן ה־95 מגבעתיים, יוצר ספר האוטוביוגרפיה “קוראים לי שלמה פרל” שעליו התבסס הסרט הגרמני הנודע “אירופה אירופה” (1990), בו הוא מספר על חברותו בתנועת הנוער ההיטלראית והתחזותו לארי במהלך שנות הכיבוש הנאצי בכדי להינצל, ייאלץ אף הוא לספר השנה את סיפורו דרך זום. "אני למעשה ניצלתי בגלל שידעתי גרמנית על בוריה והתחזיתי בזהות בדויה לנער היטלראי, חונכתי כמו הנאצים ולצדם וכך בעצם ניצלתי", הוא מספר. "לא עברתי שואה אבל אחרי המלחמה חייתי במשך כמה שנים בזהות בדויה מתוך פחד ועל זה אני מספר בהרצאותיי".
השנה, כאמור, יעביר הרצאה באופן שונה. “הוזמנתי להעביר את ‘זיכרון בסלון’ דרך זום הפעם”, אומר פרל. “זה לא אותו הדבר כמו מגע אישי אבל זה בסדר, זה עובר ונקלט. אני חושב ששיחה של פנים אל פנים היא בעלת השפעה יותר עמוקה מאשר זום כי זה יותר אישי, ישיר ורגשי, אבל כרגע זה המצב וצריך להסתגל. אני חושב שחשוב מאד להמשיך ולספר את הסיפור ולהנציח את החלק החשוב הזה בהיסטוריה שלנו גם אחרי שאנחנו נלך מפה".
להתגבר על המחסום
המוזיקאי ניצן בירנבאום (21), דור שלישי לשואה, שהחליט ליזום את “פרויקט סבא”, במסגרתו תיעד את סיפורו מעורר ההשראה של סבו בן ה־90, פרופ' ארווין בירנבאום, ניצול שואה מסלובקיה. ניצן הקליט את קולו של סבו ושזר לתוכו מוזיקה מתאימה. הפרויקט נע בין תקופת נעוריו תחת השלטון הנאצי, אובדן אמונתו בדת בעקבות מאורעות השואה, המאבק לעלות ארצה באוניית המעפילים “אקסודוס”, החזרה לאירופה, המעבר לארצות הברית, קבלת תואר הרבנות והעלייה וההתיישבות בארץ ישראל. כחלק מהפרויקט, מזמינים ניצן וסבו את הצעירים, בני הדור השלישי לניצולי שואה, מהארץ ומחו”ל, להקליט את סביהם וסבותיהם, ניצולי וניצולות השואה, ולשלוח את ההקלטות לאתר Saba Project. לאחר מכן, צוות מוזיקאים ברשותו של ניצן יערוך וילחין את סיפור הסבא שלהם וינחיל את מורשתם לדורות הבאים.
“זה מאוד ריגש אותי כשהנכד שלי התחיל לעבוד על זה וכשראיתי שזה משהו רציני שהוא לא רק מחשבה, זה גרם לי לדמעות בעיניים”, מספר בירנבאום הסב, תושב נתניה. “הרבה שנים אני עובד בתיעוד הסיפור שלי, אבל זה משהו מאוד נדיר שנכד מתיישב עם הסבא ומתחיל להתעניין בעבר שלו”.
מה חשבת על הרעיון כשניצן סיפר לך עליו?
“הרעיון בעצמו הוא מבריק, מאוד יפה. מאוד נדיר לקחת את הסבא ולתת משמעות לחיים שלו. כשאתה מגיע לגיל מבוגר כבר והחיים עוברים, זה מאוד נוגע כשבא בחור צעיר ורואה בך, סבא שלו, משהו שהוא בעל ערך לחיים. זה גדול”.
איפה היית אמור להעביר השנה את סיפורך?
“בכל מיני מקומות, אבל הפעם פנו אליי ממרכז תרבות בכפר סבא להעביר את הסיפור שלי דרך זום. בגלל שהם מוגבלים בזמן, אז מקצים לי 20 דקות. אצמצם את הסיפור כמה שאני יכול”.
מה דעתך על הפלטפורמה הזו?
“זה לא כמו פנים אל מול פנים אבל זה מה שיש. כשזה פרונטלי זה יותר מרשים ונותן יותר ביטוי לאיך בן אדם מרגיש בנקודה הזו, זה מדבר יותר לאנשים מאשר הזום, שהוא יותר טכני ופחות מעביר רגש. אבל דרך הזום אשתדל להתגבר על המחסום שיש ואצטרך לתת יותר דגש למילים שאני מוציא מהפה שלי”.
מי שנשמעת לא מתלהבת בכלל מהפלטפורמה האינטרנטית היא סוניה פלדמן (90) מכפר סבא. “לרוב אני מעבירה ערבי 'זיכרון בסלון' והשנה הייתי אמורה לספר את סיפורי בסלון של הבת שלי”, היא אומרת. “100 איש כבר נרשמו אבל זה בוטל בגלל הקורונה. אני לא חושבת שלהעביר את הסיפור בצורה אינטרנטית זה משהו מועיל, כי אנשים מתרגשים מאוד מסיפור של פנים אל פנים. זה לגמרי שונה. בעוד כמה שנים לא יהיה את מי לראיין ולכן חשוב לייצר כמה שיותר מפגשים פרונטליים”.