ישראל זוכרת את הנספים: טקס הנעילה המרכזי בלוחמי הגטאות

בכל רחבי הארץ נערכו היום (שלישי) טקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. טקס הנעילה המרכזי שנערך מדיי שנה באמפי בקיבוץ לוחמי הגטאות, החל בשעה 16:30, והוא מועבר במתכונת מיוחדת וללא קהל. נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין השתתף במעמד כשפתח את הטקס בנאום מצולם ממשכנו, המוקדש לאירוע הזיכרון בהפקת המועצה האורית מטה אשר שבצפון הארץ.

בין היתר, גם בבתי החולים, העסוקים בשבועות האחרונים בהתמודדות עם מגיפת הקורונה, קיימו את הטקסים, שנערכו השנה במתכונת שונה בהתאם להנחיות משרד הבריאות. בישוב החרדי ביתר עלית. שוטרי ושוטרות מג"ב הצדיעו מהרחוב לניצולת שואה חרדית שעמדה בהתרגשות במרפסת ביתה:

ד"ר שלומי קודש, מנהל המרכז הרפואי סורוקה, אמר בטקס שנערך בבית החולים הבאר שבעי: "אני ניצב היום בפני אולם ריק, וזה אולי מעט סמלי ביום השואה 2020, בחלוף 75 שנים מכניעת גרמניה במלחמת העולם השנייה. אנו, כאנשי מערכת הרפואה מלווים מזה שנים את ניצולי השואה המבוגרים ומסייעים להם בשגרה, וכאשר הם זקוקים לשירותינו, ואילו השנה אנו עושים זאת מרחוק, למענם. חיוני בשנה הזו ודווקא בעת הזו, עם הצורך ב"ריחוק החברתי", שנעצור ונזכור את התקופה השחורה ביותר בהיסטוריה האנושית, את התהומות אליהם מסוגלים בני אדם להגיע ואת הפסגות והשיאים אליהם הגיעה מאז האנושות, ועמנו".

גם חברת החשמל קיימה טקס זיכרון לשואה ולגבורה. הטקס נערך בנוכחות וירטואלית של מאות משתתפים באמצעות מפגש זום.
 
יפתח רון טל, יו"ר דירקטוריון חברת החשמל:"חברת החשמל מרכינה הבוקר ראש לזכר ששת המיליונים שנספו בשואה וכמדי שנה מנציחה את זכרם של גיבורי עמנו שחירפו נפשם על קידוש השם. בימים מורכבים אלה- יותר מתמיד, זוהי חובתנו המוסרית לגלות ערבות הדדית ואחריות אישית ולאומית למען השורדים״.

עופר בלוך, מנכ״ל חברת החשמל: "ביום הזכרון הזה אני מבקש מכולנו לא להסתפק בהדלקת נר זכרון: אנו ידועים בערבותנו ההדדית ועל כן נחזיק את הלפיד הבוער לזכר כל הנספים, הניצולים והמצילים ונבטיח שלעולם לא עוד״.

הטקס "לכל איש יש שם" התקיים בכנסת, ובמהלכו הודלקו ששת נרות הזיכרון במנורת "השישה" לזכר ששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה- על-ידי שישה נציגים: הניצולה איילה הינדו, הניצול ישראל דרובלס, רוני פורר - אמו של חה"כ עודד פורר, שושנה מסנברג פרקש - אמה של חה"כ אורית פרקש, שולה ברקת – אמו של חה"כ ניר ברקת, אליה כהנא – אמו של חה"כ מתן כהנא. בהמשך, הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו קרא פרק פ"ג "שיר מזמור לאסף" תהילים, הרב הראשי לישראל הראשון לציון הרב יצחק יוסף אמר קדיש והחזן הראשי לצה"ל, סא"ל שי אברמסון, נשא תפילת "אל מלא רחמים".

קטעי הטקס צולמו במשך שלושה ימים בכנסת ומחוצה לה, זאת בשביל לוודא שלא יותר מעשרה אנשים ינכחו בכל רגע נתון בחלל המצולם. עוד הוחלט, כי על מנת להבטיח את שלומם של ניצולי השואה ומבוגרים נוספים הנוטלים חלק בטקס, הם לא יגיעו למשכן הכנסת, אלא ייעשה שימוש בעדויותיהם המצולמות ואיש משמר הכנסת ידליק נר בשמם. כמו כן, גם דברי נשיא המדינה הוקלטו מחוץ למשכן. 

בנוסף לנשיא המדינה, השתתפו בטקס הקראת השמות: יו"ר הכנסת, ראש הממשלה, נשיאת בית המשפט העליון, 13 חברות וחברי כנסת מסיעות הבית השונות, ראש עיריית ירושלים ויו"ר הנהלת יד ושם. עוד השתתפו (באמצעות צילום מוקדם) ניצולים ובני הדור השני, בהם אימותיהן של חברות וחברי כנסת, אשר סיפרו את סיפורם האישי והמשפחתי בצל השואה.

השחקנית ניב סולטן קראה קטע עדות של הניצולה רינה קווינט, אשר איבדה את כל משפחתה בשואה ולאחר שנים רבות עלתה לישראל והזמרת נועה קירל  תשיר, כחיילת בלהקה צבאית, את השיר "אמא שלי", בהשראת סיפורו של הילד מארק פוגלגרן, אשר נרצח במחנה ההשמדה חלמנו ב-1942. 

הנשיא ריבלין נשא נאום במהלכו ספד לבני משפחתה של רעייתו נחמה ז"ל. "מכוּבַּדַיי. בַּשבועות האחרונים נִדְמֶה שהעולם קַפָא על עוֹמְדוֹ. חַייֶנוּ נִקְצֵבוּ על ידי מבזקי החדשות שֶׁבִּישְׂרוּ על התפשטותו המאיימת של נגיף הקורונה, ועל צעדי החירום שנגזרו מהמצב. בתוך הסחרור הזה
לא היו לנו עבר ולא עתיד, רק הווה. הזכרונות פינו את מקומם עבור החששות מפני העתיד לבוא, שתמיד היה עתיד קרוב מאוד: הערב, מחר בבוקר, מחרתיים. הזמנים לא אִפשרו לנו להרחיק ראוּת. אבל אי אפשר לטעות בַּרוח המיוחדת של היום הזה הממלאת את הלב ביראת קודש, וּמְצַווָה עלינו: זְכוֹר".
 
"בעוד קצת יותר מחודש, ב-א' סיוון, נציין שנה ללכתה של נחמה, אשתי האהובה (זִכְרָה לִבְרַכָה). בכל שנה, נחמה ואני הקפדנו להגיע לְטקס "לכל איש יש שם" בִּכְּנסת ישראל. (אף על פי שבַּשנה שעברה, מצבה הבריאותי לא הֵתִיר לה להגיע). בכל שנה קראנו את השמות, וְזכרנו, וכאבנו ביחד. השנה, אבקש לקרוא, ברשותכם, בִּשְׁמַה של נחמה, את שמותיהם של בני משפחתה - שנספו בשואה".

"קֵיְילָה, דְּרוֹרָה, השאירה באוקראינה את כל משפחתה, אחיותיה, אחיה ואביה. החיים בארץ ישראל היו קשים, וְדרורה חשבה לְתוּמָהּ, שבני משפחתה מפונקים, ולא יצליחו לעמוד בַּמעמסה. זו הסיבה שהיא לא טרחה לשכנע אותם לעלות ארצה. לאחר פתיחת מבצע בָּרְבַּרוֹסַה על ידי הכוחות הגרמניים, נכבשה בִּילוֹזִירְקָה ביולי 1941 על ידי הנאצים. כבר בשבוע הראשון לכיבוש, נרצחו בְּפוּמְבֵּי מספר נערות יהודיות מהעיירה. באמצע אוגוסט 1942 הוּבְלוּ יהודֵי העיירה, יחד עם יתר יהודֵי גטו לָאנִיבִיצִי, לְבוֹרוֹת ירי, בַּדרך המובילה לִקְרֶמֵנִיץ, ושם נרצחו".
 
"בִּרשותכם, אזכיר את שמות דודיהּ וְדודותיהּ של אשתי, וְיַלְדֵיהֵם. דודתהּ צִילָּה לְבֵית מִינְץ, בעלה וְיַלְדֵיהֵם. דודתה מַנְיָה לְבֵית מִינְץ, בעלה וְיַלְדֵיהֵם. דודהּ דֹב מִינְץ, אשתו וְיַלְדֵיהֵם. דודהּ דניאל מִינְץ, אשתו וְיַלְדֵיהֵם. בעיירה מָרִינָה גוֹרְקָה, כיום בְּבֶּלַרוּס, נרצחו דודיהַּ של אשתי, אַחֵי אביהַּ מנחם שׁוּלְמָן, יעקב, משה, שמואל וישראל שׁוּלְמָן. יהי זכרם ברוך. תהא נשמתם של קורבנות השואה, של אהוּבינו, ואהוּביהם של אהובינו, צרורה בצרור החיים, וּבְלֵב העם".

אחריו נאם ראש הממשלה בנימין נתניהו וסיפר על משפחתו של חמו - שמואל בן ארצי ז"ל. "חמי, שמואל בן ארצי ז"ל, עלה ארצה בשנות ה-30 כנער, כחלוץ ציוני. כל משפחתו בפולין נשארה מאחור והיא כולה הושמדה. הוא כתב אחר כך את השיר הבא לזכרם, כך הוא אמר: לזכרם היקר והקדוש של אחיי – מאיר, שמעון צבי ואריה, ושל אחיותיי – יהודית ופיסלה שנקטפו באיבם בידיים טמאות. 

"חלום. 
הלילה הייתי בעירת מולדת.
בנוף שיקר ללבי בהלו - 
בבאר ילדותי בבואה עוד רועדת.
בית אבא עדיין עומד על תלו.

בעצי ערמונים משתלהב כבר האודם,
טבעו של הסתיו בפולין הוא בכך.
אני ואחי משתרכים, כמקודם,
בשביל סוכתנו נושאים אנו סכך.

הרוח רודפת ענן ברקיע, 
הערב הגשם לבוא לא יהין.
עוד רגע ואנו הביתה נגיע,
מיד נקשט סוכתנו כדין.

קרבנו לבית – גויים בקננו!
לשווא עוד חיפשתי סוכת השלום.
אחי את עמסו לי השאיר –ואיננו!
לבד שם בכיתי עד סוף החלום".

"אני מעלה כאן את שמותיהם של משפחתו של חמי, אביה של אשתי, שמואל בן ארצי ז"ל, מבילגוריי שבפולין, שכולה נספתה בשואה: אביו, משה הון. אשתו של אביו, איטה הון. אחותו התאומה, יהודית בת משה הון, בת 24. עד יומו האחרון כששמואל היה מדבר על יהודית הוא היה מתחיל לבכות. הוא נפטר בגיל 97, הוא בכה על יהודית. אחיו: מאיר דוב הון, בן 18; שמעון צבי הון, בן 16; אריה לייב הון, בן 13; ואחותו הקטנה: פיסלה הון, בת 10. דודתו, מאטל קניגשטיין, ובנה הילל בן יחזקאל ובתה הבכורה. הדוד – מנדל הון, אשתו ושני ילדיהם. הדוד אברהם טאובר, אשתו, בתו ובנו. הדודה רחל טאובר ושלושת בניה: אברהם, יעקב ושלמה, נשותיהם, כל ילדיהם. הדודה הינדה ובעלה יחזקאל. הדודה הנדל, בעלה וכל ילדיהם. הדודה פאלה ושתי בנותיה. יהי זכרם ברוך".

יו"ר כחול לבן בני גנץ נאם היום בישיבה המיוחדת של הכנסת לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה. "חברות וחברי הכנסת. אני יושב כאן היום ביראת כבוד, במקום שבו ישבו דב שילנסקי זיכרו לברכה, שיזם את מפעל ההנצחה "לכל איש יש שם"; ושבח וייס יבדל לחיים ארוכים; שניהם הגיעו מהמשרפות והתופת, וביושבם על הכיסא הזה המחישו את ניצחונה של המדינה היהודית, מדינת ישראל.  אבקש לפתוח בציטוט מנאומו הראשון של שילנסקי על הבמה הזאת, כיו"ר הכנסת: 'מרגיש אני כי אחיותיי ואחיי הקדושים הינם אתי במעמד זה, והם צופים בנו ופוקדים עלינו לשמור מכל משמר את הנכס היקר – מדינה יהודית בארץ ישראל, שהם לא זכו לה. אוי, לו הייתה לנו אז מדינה, כמה הכול היה נראה אחרת'".

"במשך עשרות שנים של שירות בצה"ל, שמרתי בגופי מכל משמר על הנכס היקר הזה. בשמו של שילנסקי ז"ל, בשמם של הנרצחים, כמו גם בהמשך שנות התקומה של השורדים ובהם הוריי נחום ומלכה זכרם לברכה, ששרדו את הנוראים שבימים ואיבדו בני משפחה וחברים, משום שלא הייתה לנו אז מדינה שתגן עלינו. אני זוכר כילד את יום השואה, במושב כפר אחים, שחלק גדול ממקימיו היו שורדי התופת. את העצב שהגיע עם מעט מאוד מילים, וכמעט ללא סיפורים".

"לא הבנו אז, כילדים, את עומק האסון האנושי, והאישי, שפקד כמעט כל אחת משבעים המשפחות במושב.  רק לימים, הרשו לעצמם הורינו לספר. אני זוכר רגע אחד, כשאמי מספרת לבתי נגה על השעות והימים האחרונים בברגן-בלזן, לפני השחרור. היא הייתה אז בת 16-17. צל של נערה, במשקל 28 קילוגרמים. וכשבתי שאלה אותה: "איך החזקת מעמד?" היא ענתה: "רציתי לראות את הסוף".  והיא ראתה את הסוף, וזכתה להיות חלק מבניין תקומת המדינה.

"מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אבל היא נושאת  ב-DNA שלה מחויבות ללקחי השואה, ומחויבות לשורדי השואה. בימים כאלה, כשאזרחי ישראל נושאים אלינו את עיניהם, האחריות המוטלת עלינו כנבחרי ציבור גדולה שבעתיים. עלינו לשמור על המדינה הזאת ועל שתי העוצמות המרכזיות שלה: עוצמתה הצבאית כלפי חוץ: להבטיח שישראל תהיה המקום הבטוח ביותר ליהודים ולכלל אזרחיה. ושלעולם לא עוד.

"לא פחות מכך, חשובה עוצמתנו המוסרית, להיות טובים יותר. אור לגויים, במלוא מובן משמעות הביטוי. לדרוש מאיתנו, יותר ממה שאנחנו מצפים מאחרים.  מתוך התפיסה הזאת, אנחנו חייבים לשמור על החוטים המחברים בינינו בתור חברה: בלי אנחנו והם, בלי מחנות שיותר משהם מקווים להצלחתם, הם מייחלים לכישלון האחר".

"זו השליחות שאיתה נכנסתי למערכת הפוליטית, שליחות שמלווה אותי גם בעצם הימים הללו.  לקחתי על עצמי את המשימה לשמור על הדמוקרטיה, משום שאני מאמין שהיא מקור הכוח המשמעותי שלנו כחברה. היא העוצמה הפנימית, שמאפשרת להפוך את האצבעות המרכיבות אותה לאגרוף. כיום, בהנהגת המדינה, אני נושא עמי את הלקח הזה: עלינו להוות דוגמא לאזרחי ישראל, ודוגמא לכל העמים. ובימים כאלה, כשמגיפה מסוכנת משתוללת, המחויבות הזאת נדרשת יותר. לשמור על המדינה, וגם לשמור על בני הדור ההוא, ההולך ונעלם".

"הם זקוקים לנו, זקוקים לגב שלנו. בימים מאתגרים אלה, כשהבדידות נדרשת מהם על מנת להגן על בריאותם, חשוב שיידעו ניצולי השואה בפרט, וכל אזרחי ישראל המבוגרים שבינינו בכלל, שהם לא לבדם. אנחנו מחויבים לשמור על בריאותם ואנחנו מחויבים לדאוג לרווחתם, הפיזית והנפשית. זה קודם לכל שיקול כלכלי או עסקי. זהו צו מוסרי וקיומי. חברות וחברי הכנסת, ביום הזה ובכל יום – נזכור ונזכיר לעצמנו למה אנחנו כאן, ואיזו מחויבות אדירה אנחנו נושאים על כתפינו. מחויבות שלעולם לא עוד, ומחויבות לשמור על מורשתם של ששת המיליונים שדמם זועק מהאדמה". 

ח"כ עבאס: "מרכין ראש לזכר מורדי גטו ורשה"

ח"כים מהרשימה המשותפת בהם אחמד טיבי, מנסור עבאס ועאידה תומא סלימאן עמדו דם בעת הצפירה. עבאס נאם כנציג הרשימה: "אני נושא תפילה מהקוראן לעילוי נשמת ששת המיליונים שנספו בשואה. יש בי אמפתיה לכאבם וסבלם לאורך השנים של ניצולי השואה ומשפחות הנספים. אני עומד כאן ומביע סולידריות עם העם היהודי כאן ובעולם. העם שנבחר ע"י הנאצים כמטרה להשמדה המונית ורצח עם. אני מרכין ראש לזכר מורדי גטו ורשה".

"זכר השואה מכריח אותנו להשאיר לרגע את המחלוקות ולהתייחד עם הקורבן ולהרגיש את הכאב. יש יהודים שאומרים לעולם לא בהקשר האוניברסלי. שניהם צודקים. כמוסלמי מאמין וכבן לעם הפלסטינית שסבל וממשיך לסבול כאב במשך עשרות שנים אני מתפלל שכל יושבי הארץ, יהודים וערבים, ידעו להפנים את הלקח ההומני והאנושי של השואה ולהכיר בסבלו של האחר ולזכויותיו לחיות בחרות וכבוד ונזכה לחיות בשלום שותפות, סובלנות לשני עמים בשתי מדינות".