הטרגדיה המשותפת: שלושה קציני ומודיעי נפגעים ממשפחות שכולות

סג"מ צליל מושיאשוילי איבדה את אחיה בהיתקלות עם מחבלים בשנת 2012. אביו של רס"ן במיל' חגי כהן מת במהלך שירות מילואים, וסרן תומי איבדה את אביה בתאונת דרכים. הטרגדיה האישית של שלושתם השפיעה עליהם גם בדרכם הצבאית. כהן מתפקד במילואים כמודיע נפגעים, ואילו מושיאשוילי ותומי הן קצינות נפגעים.

כהן (46) מנהריה, עושה את תפקידו במילואים כבר 25 שנה. אביו, פנחס-אהרון כהן ז"ל, מצא את מותו בגיל 40 כתוצאה מאירוע לבבי שבו לקה בזמן שירות מילואים בחיל התותחנים באזור סיני. חגי היה אז ילד בן שש. "אבי נפטר כשבוע לפני פסח", הוא משחזר. "אני זוכר שאמי לא הייתה בבית. היא הייתה עסוקה בהכנות לקראת החג אצל סבתא שלי, מצד אבי. את הפנים של המודיעים איני זוכר, אבל עד היום אני זוכר שאחד מהם לבש חולצת פסים. התמונה הבאה שאני זוכר היא שכולם נמצאים אצל סבתא ובוכים. אני מבין שמשהו לא טוב קרה, אבל לא מצליח לבכות. הייתה לנו משפחה מאוד תומכת. אמא שלי, לביאה אמיתית, החזיקה את המשפחה. לא התפרקנו, ברוך השם".

בחייו האזרחיים של כהן, בעל תואר בכלכלה, הוא מנהל חנות של פיצוחים וממתקים. בשירותו הסדיר היה בפיקוד העורף. כשהחל לעשות מילואים, בחר בתפקיד הלא פשוט: מודיע נפגעים, שמשימתו היא להודיע לבני ובנות משפחה מקרבה ראשונה כשחייל נהרג, נעדר או פצוע במצב קשה. "כילד הייתי בקייטנות של צה"ל", הוא מספר, "יתומים של צה"ל זה משהו שליווה אותי גם רוב חיי הבוגרים. לאחר שהשתחררתי משירות סדיר ידעתי באיזשהו מקום שיש לי אופי שמתאים למשימה הזאת. זה לא משהו טריוויאלי שכל אחד ירצה לעשות. אבל מישהו צריך לעשות את זה".

מציאות אחרת

"הייתי אז ילדה בת 12", מספרת מושיאשוילי (20) מאשקלון, קצינת נפגעים בחיל הלוגיסטיקה. "אחי, סמל ראשון נתנאל מושיאשוילי ז"ל, חובש קרבי בגולני, נפל בהיתקלות עם מחבלים. בן 21 וחצי היה במותו. זה קרה ביום שישי. ביום שני הייתה אמורה להיות לי מסיבת בת מצווה. ביום שישי אבא שלי היה צריך לבוא לקחת אותי מבית הספר לקנות נעליים. סגנית מנהלת בית הספר קראה לי לצאת, חשבתי שזה בשביל הנעליים.

יצאתי, ראיתי את אבא עם חייל. 'את יודעת שיש לך אח בצבא? את יודעת שבצבא יכולים גם למות? היום בבוקר הייתה תקרית ירי עם מחבלים ונתי נהרג', אמר לי החייל. לא האמנתי עד אז שאח יכול למות. הסתכלתי על אבא, ראיתי שהוא לא מגיב, ואז הבנתי שאכן קרה משהו נוראי. זה חד־משמעי הולך איתי עד היום. כל סיטואציה שבה קוראים לי לצד, ישר אני חושבת שהולך לקרות משהו. גם התבגרתי מהר מהצפוי. התהליך שלי מילדות לבגרות קרה מהר. לא היה לי את גיל הטיפש־עשרה, די מהר התחלתי להתמקד במשמעות החיים".

"בגיל שמונה הלכתי לישון בלילה והתעוררתי למציאות שלא הכרתי", מספרת תומי (26) מזכרון יעקב, ראש מדור נפגעים של חטיבת הקומנדו.

"אמא שלי העירה אותי ואת אחי והודיעה שבמהלך הלילה אבא שלנו, אלי ז"ל, נהרג. הוא לא נהרג במהלך שירות צבאי. הוא עבד בשדה התעופה ונהרג בתאונת דרכים. כילדה בכלל לא הבנתי מה זה אומר היעדרות של אב. המשכתי ללכת לבית ספר גם במהלך השבעה, המשכתי ללכת לחוגים, לפגוש חברות, לשמור על השגרה. הדמות הזאת של אבא פשוט נעלמה. עם הגיוס לצבא זו הייתה הפעם הראשונה שהתמודדתי עם החוסר. עם תהליך היציאה לקצונה שאלו אותי אם אני רוצה להיות קצינת נפגעים. מצד אחד זה מאוד משך אותי וסקרן אותי, מצד שני הייתה לי רתיעה דווקא מהמקום האישי, איך אצליח להכיל את זה ולהתמודד עם זה".

תומי מסבירה שהתפקיד של קצינת נפגעים כולל ליווי של משפחות פצועים והרוגים. "אנחנו מתחילים ליווי מהרגע שבו חייל הגיע לבית החולים. דואגים לכל מעטפת הטיפול של החייל ומשפחתו", היא אומרת. "אנחנו מלוות את המפקדים שמגיעים למשפחה, נוכחות בהלוויה ומלוות את המשפחה גם לאחר השבעה. אנחנו פוקדות את בתי המשפחות בשנה הראשונה לפחות פעם בחודש, ונבנה קשר שבו הורה שכול, יתום או אח פותחים בפנייך את הלב. אני לא נכנסת לנעלי עובדת סוציאלית או פסיכולוגית, אבל אני הדמות מהצבא שיודעת להכיל אותם. הם רואים בנו את החיבור הכי קרוב לחלל".

עד כמה המשימה מורכבת לאור הסיפור האישי שלכם?
כהן: "ברור שזה קשה. יש לנו מערך של פסיכולוגים שתומך בנו, יש תדרוכים, ותמיד כששואלים אותנו על המשימה שלנו, המילה שבולטת היא שליחות. יש כאלה ששואלים מה אני עושה במילואים וכששומעים את התשובה נרתעים לשנייה, אבל לא מעט משפחות שהרסנו להן את החיים בהודעה שלנו עדיין אומרות לך תודה. זה נשמע מוזר שאומרים לך תודה על הודעה כזאת. אבל התודה היא על הרגישות ועל הדרך שבה מבשרים את מה שקרה".

תומי: "עם הזמן לומדים אילו מנגנוני ביטחון והגנה שמים לעצמך בסיטואציות מורכבות, כמו הלוויות למשל. קצינת נפגעים זה מקצוע לכל דבר ואת לומדת איפה את נותנת יותר מקום לרגש או לתשובות שאת צריכה לתת למשפחה, להכוונה המקצועית שהם צריכים לקבל. בתפקיד הזה יש הרבה מקום לפן האישי שכל קצינה מביאה איתה".

מושיאשוילי: "אני נמצאת בתפקיד כמעט חודשיים. כבר התחלתי ללוות משפחות. לא כאלה שאיבדו בעשר השנים האחרונות את יקיריהן, אלא משנתון 1985 ומטה. אני משתדלת לא לערב את השכול שלי עם השכול שלהן. משתדלת להגיע בלי המטען האישי שלי כדי להיות כל כולי שם. זה לא תמיד מצליח, כי פתאום את שומעת מילה אחת וזה מזכיר לך את החוויה האישית. אבל אני מאמינה שכמה שיותר אפריד בין הדברים, זה יהיה יותר טוב גם לי וגם למשפחות".

את מספרת למשפחות שאת אחות שכולה?
"זה מאוד תלוי. אם אני רואה שזה יכול לחזק את המשפחה, אגיד. אבל אני חוששת שברגע שאספר זאת, השיח יתמקד בי ולא בהן. הן יאבדו את המקום של קצינת נפגעים אצלם בבית ואהיה עוד אחות שכולה. לכן צריך להפריד בין האישי למקצועי".

איזה מקרה זכור לכם במיוחד?
כהן: "יצא לי להודיע כ־10־15 הודעות, שבהן החיילים נהרגו. באחת הפעמים הגעתי למשפחה של הרוג מאסון כפר גלעדי, שבו נהרגו 12 חיילי מילואים. אני זוכר שאשתו של החלל הייתה עם ילד. כשאני הולך למשפחות אני תמיד מסתכל על הילדים. אני הייתי בן שש כשאבי נפטר. עכשיו אני רואה את הילד שלא יודע איך החיים שלו הולכים להשתנות. אלה הן מחשבות שלי עם עצמי. אני עושה את התפקיד כל כך הרבה שנים, אבל בכל פעם הרגישות חייבת להיות כמו בפעם הראשונה. זה עדיין הפרפרים בבטן כשאתה דופק בדלת, התסריטים של מי יפתח את הדלת, האמא או הילד. זה רץ כל הזמן בראש".

תומי: "כל חלל או פצוע זה בן אדם עם סיפור, ומאחורי כל סיפור כזה יש עולם ומלואו. הבנתי שאני נמצאת במקום הנכון כשביקרתי אלמנה ממלחמת יום הכיפורים. היא סיפרה לי על הבנות שלה, שהיו בערך בגיל שלי ושל אחי כשאביהן נהרג. היו הרבה נקודות השקה. פתאום כשיצאתי החוצה נפלו לי המון אסימונים שגרמו לי לשאול את אמא שלי כל מיני שאלות. לשאול איך אני הייתי באותו זמן, והרבה סימני שאלה אצלי הפכו לסימני קריאה. חרות לי מאוד גם המקרה של לוחם דובדבן, סמ"ר רונן לוברסקי ז"ל, שנהרג בפעילות מבצעית. רונן השאיר אחריו הרבה כתבים שאפשר ללמוד מהם. הייתה לו הסתכלות מאוד בוגרת על החיים בגיל צעיר. זה משהו שמאוד התחברתי אליו. אבל כאמור, בכל חלל יש משהו שאת יכולה ללמוד ממנו".

אתם מרגישים סוג של סגירת מעגל?
כהן: "אני חוויתי את זה, הייתי בצד השני של הדלת, ולכן מרגיש שליחות במה שאני עושה. אני אומנם מביא בשורת איוב, אבל משתדל כמה שיותר להקל על המשפחה. את 'הבום' המשפחה קיבלה בכל מקרה, אבל אתה צריך לעשות זאת ברגישות רבה. בכל פעם זה קשה מחדש. התפילה של כולנו שזו תהיה ההודעה האחרונה".

תומי: "אני בטוחה שזה סוגר לי מעגל, כי כל בן משפחה שאת פוגשת, כל סבל או אזכרה, תמיד יש לי לאן להשליך. השכול האישי שלי נותן לי אולי קצת אומץ לשאול את המשפחות שאלות שנוגעות בבטן הרכה שלהן, שאלות שיוצאות מהלב ואולי מישהו אחר לא היה שואל".

מושיאשוילי: "הקשר הוא לאו דווקא מהמקום של לרפא את עצמי. אני קיבלתי מקצינת נפגעים יחס מדהים, היא הייתה דמות מאוד מוערצת בבית שלי. ראיתי איך היא משפיעה על המשפחה שלי ורציתי גם להשפיע בצורה כזו על אחרים ולעזור במסגרת הצבא לאנשים שחווים את הכאב. אני באה מהשכול ויכולה יותר להבין מה הם חווים. יש בי את ההזדהות עם הכאב. אני מאוד מעריכה את האנשים שיכולים להיפתח אליי, לספר לי את הסיפור שלהם, וזה מחזק אותי. אני יודעת שמתוך המקום הכואב שלי אני עושה משהו חשוב".

החלטה מורכבת

העובדה כי לא יוכלו לפקוד את קבר יקיריהם ביום הזיכרון בשל הנחיות הממשלה לנוכח מגיפת הקורונה, לא פשוטה להם. "הייתי מעדיף שימצאו איזשהו פתרון ביניים, של למשל נציג אחד מהמשפחה שיגיע בשעה מסוימת לקבר, אבל אני מבין את ההחלטה שהתקבלה", אומר כהן. "כמשפחה שכולה אני משלם מחיר מאוד כבד על לא להגיע לקבר של אבא שלי. מעולם לא פספסתי זאת. אבל אני מקווה שזה לפחות יצדיק את עצמו וימנע הדבקה המונית".

"זה משהו שהוא נורא מוזר עבורי, מאוד מורכב", אומרת מושיאשוילי. "אבל אני מאוד מבינה למה אסור לעלות לקבר וגם מכבדת את ההחלטה. זה יהיה מוזר, שונה, אפילו קצת מפחיד, כי את רגילה להיות ביום הזה עטופה באנשים. אבל אני מנסה לקחת את זה למקום החיובי, שאולי עכשיו בסיטואציה הזאת יהיה לי יותר זמן לעצמי. אוכל לחוות זאת רק עם עצמי ועם המשפחה המצומצמת".

"הקורונה תפסה את כולנו לפני ימים מורכבים", אומרת תומי. "יום הזיכרון הוא יום מורכב בכל שנה למשפחות. השנה על אחת כמה וכמה והבטן מתהפכת. אנחנו עושים הכל כדי לחבק את המשפחות בדרך אחרת. לא אשקר, הבטן מתהפכת, גם שלנו וגם של המשפחות. אנחנו כל הזמן חושבים איך הופכים את היום הזה ללא פחות משמעותי למרות שאנחנו לא נמצאים שם פיזית".