רמה משלהם: מדוע הסכימו חמישה ראשי ממשלה לרדת מהגולן?

"דרישותיך התקבלו. אתה תשמח מאוד". אמר נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לנשיא סוריה חאפז אל־אסד, כשהתקשר אליו במרץ 2000, וביקש לפגוש אותו בז'נבה, כדי לסיים 8 שנות מו"מ בהסכם שלום היסטורי בין סוריה לישראל. דרישותיו של אסד להסכם שלום ישראלי־סורי היו ידועות. נסיגה ישראלית לקווי 4 ביוני 1967 וריבונות הסורים על כל השטח שבו ישבו ערב מלחמת ששת הימים.

"הפיקדון בכיסי", הוסיף קלינטון, "אינני רוצה להרחיב בטלפון, אבל בטח בי. אתה תשמח". את שלא אמר בטלפון מסר קלינטון למי שזומן על ידו לבית הלבן, הנסיך בנדר - שגריר ערב הסעודית בוושינגטון ומתווך אמין בין סוריה לאמריקאים - מדובר על נסיגה לקווי 4 ביוני, שלה הסכים ראש ממשלת ישראל אהוד ברק. בנדר יצא לדמשק עם המסר לאסד, שהגיב: "קלינטון יודע מה אני רוצה. האל יודע שקלינטון יודע מה אני רוצה".

למרות מצבו הבריאותי הקשה, הגיע אסד לז'נבה בליווי משלחת גדולה כדי לפגוש למחרת, 26 במרץ 2000, את קלינטון. מאבקים אישיים בין מדליין אולברייט, מזכירת המדינה, ובין סנדי ברגר, היועץ לביטחון לאומי של הנשיא, העיבו על האווירה במשלחת האמריקאית והעסיקו אותה עד לשעות הבוקר של יום המפגש. הם גם פגעו בהכנותיהם למפגש, שנועד להיות נקודת מפנה היסטורית ושהדרך שבה יוצגו הדברים לאסד הייתה קריטית להצלחתו.

בשעה 10:30 התכנס הצוות האמריקאי מחוץ לחדר הדיונים של המלון, ומפות גדולות הועברו לחדר כשהן מוסתרות מאנשי התקשורת. לאחר צילומים משותפים הציע קלינטון לצמצם את מספר המשתתפים במפגש. נוסף לשני הנשיאים נכחו בו רק שרי החוץ אולברייט וא־שרעא והמתורגמנים. אסד הסכים להצעתו של קלינטון שגם דניס רוס, שליחו למזרח התיכון, יישאר. הוא לא דרש נוכחות של איש סורי נוסף, כמתחייב מהפרוטוקול, אבל ביקש שרוס יעזוב את החדר מיד לאחר שיציג את הרעיונות. אסד לא בטח בניטרליות של רוס.

"אני רוצה להציג את הצעת ישראל", פתח קלינטון, ולאחר שהסתיימו מילות הנימוסים, בשונה מהרגלו, התכוון לקרוא אותם כפי שהכתיב לו ברק. אסד הגיב: "בסדר, לא אתייחס עד שתסיים, אבל מה לגבי הטריטוריה?". "הישראלים מוכנים, כחלק מהסכם שלום, לנסיגה מלאה לגבול מוסכם שיתבסס על קו הארבעה ביוני", השיב קלינטון והתכוון להמשיך.

"קו הארבעה ביוני" אינו קו מוגדר. הוא מושג שכדי לתרגם אותו לקו, יש להסכים תחילה על המדדים לקביעתו. חזרת הסורים לכפרים שהיו ליד הכנרת ביוני 1967 תשאיר אותם במרחק מקו המים. לכך נוספה העובדה שבשל ירידת מפלס הכנרת, נסוג קו המים, ולכן גם אם יחזור אסד למקום שבו נהג לשכשך את רגליו, הוא לא יוכל לעשות כן. המפתח להצלחה היה בהצגת המצב  לאסד בלי לעורר את אכזבתו מנתון זה. בתחילה התכוון ברק להגיע בעצמו לז'נבה, כדי להמשיך את הפגישה הסורית־אמריקאית בשיחות שבהן קלינטון ינוע בינו ובין אסד. ברק עדכן את האמריקאים שבמידת הצורך יהיה מוכן לפשרה נוספת, שאותה יציג רק לאחר שיסוכמו הנקודות האחרות של ההסכם, כולל נוכחות ישראלים בתחנות ההתרעה בחרמון. ברק גם הגה פתרון שאמור היה ליישב לאסד את הקושי הפסיכולוגי שנובע מהפער בין זיכרונותיו לבין העובדה שהסורים לא ישובו הפעם לקו המים ממש. לבסוף נעתר ברק ללחץ האמריקאי, ונותר להמתין בישראל לזימון מז'נבה, מיד כשיתברר ששיחת קלינטון־אסד תאפשר את השלמת המו"מ.

אלא שמיד לאחר משפט הפתיחה של קלינטון קטע אותו אסד ושאל: "מה הכוונה גבול מוסכם? האם זה הקו של הארבעה ביוני 1967?". הדברים נראו לאסד כניסוח המסתיר טריק. לבקשתו של קלינטון, רוס פרש מפה מפורטת של הגולן, שהתבססה על תצלום אוויר משנת 1967. קו החוף שבה, זה של 1967, היה מזרחה מהקו של שנת 2000. על המפה סומן גם "קו הוף" - הפרשנות של המומחה האמריקאי פרד הוף לקו הארבעה ביוני. מזרחה לו, במרחק משתנה שהגיע באזור זה עד ל־400 מטר, סומן קו הארבעה ביוני שהציע ברק. "בידי ישראל תישמר הריבונות על האגם ועל רצועת...", התחיל קלינטון להסביר ונקטע שוב על ידי אסד. "ישראל אינה רוצה שלום! אין מקום להמשיך", אמר וסגר את המפה. קלינטון ביקש להמשיך את דבריו. אסד נענה בתחילה בחוסר סבלנות, ולאחר זמן קצר הציע א־שרעא להפסיק את המפגש ולחדשו לאחר שרוס ואולברייט יציגו לו את ההצעה.

"מה עוד ניתן לעשות?", שאל קלינטון את רוס לפני שחודש המפגש. "מעט מאוד", ענה רוס. כשחודשה הפגישה עם אסד, הוא ביקש ויתור כלשהו כדי שיוכל לדרוש זאת לכאורה גם מברק, שממנו כבר קיבל. אסד סירב.

במאי 1999, כעשרה חודשים קודם לפגישה בז'נבה, גבר ברק על נתניהו בבחירות. שלושה ימים לאחר מכן כתב זאב שיף ב"הארץ": "בבואו ללשכת ראש הממשלה, הוא (ברק) ימצא בוודאי כי נעשתה כבר עבודת תשתית מול הסורים, שתחסוך לו זמן רב אם יגלה אומץ לב מדיני. התמורה תוכל להיות לא רק נסיגה מלבנון ושלום עם סוריה, אלא גם הרחקת איראן משותפות אסטרטגית עם דמשק. נתניהו החמיץ הזדמנות כזאת". ואכן, מקיץ 1997 ועד ספטמבר 1998, נתניהו ניהל מו"מ חשאי עם אסד והשאיר בידי הנשיא הסורי טיוטת הסכם לשלום, שעל פיה, "תיסוג ישראל מאדמה סורית שנכבשה ב־1967 לגבול מוסכם שיתבסס על קו הארבעה ביוני 1967". נתניהו אף ביקש להגיע לדמשק כדי לפגוש את הנשיא אסד ולהציג לו את מפת הנסיגה. אסד ביקש לקבל את המפה מראש כתנאי להזמנת נתניהו לדמשק, וכאן נעצר המו"מ. "תביט לי בעיניים", קרא יצחק מרדכי לנתניהו, כשעלה העניין הסורי בעימות הטלוויזיוני ביניהם בבחירות 99'. נתניהו איבד את הריכוז, ושפת הגוף שלו הסגירה את שהסתיר. גם האמריקאים למדו על מהלכיו של נתניהו בערוץ הסורי רק לאחר שפינה את מקומו לברק.

פגישת קלינטון־אסד בז'נבה סיימה שמונה שנים שבהן ניהלו ארבעה ראשי ממשלה מו"מ עם הנשיא הסורי. כל אחד מארבעתם - רבין, פרס, נתניהו וברק - ראה בהסכם שלום בין ישראל וסוריה אינטרס ישראלי וחתר אליו גם במחיר החזרת הגולן לריבונות סורית. ראשי מערכת הביטחון תמכו בעמדתם. גם לאחר מותו של אסד האב, ביולי 2000, המשיכו אולמרט, ואחריו נתניהו, במו"מ חשאי עם בנו. המהלך שהוביל נתניהו בשנית נקטע כליל רק במרץ 2011, עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה. “אנשים לא יאמינו עד כמה רחוק התקדמנו", אמר לי הוף לאחר שנחשף ערוץ השיחות. הוף ורוס היו שני המתווכים האמריקאים שנעו בין בלפור וארמון הנשיאות בדמשק.

היום מרבים לדבר על הסכנות לישראל בשל נוכחות כוחות איראניים ונשק איראני בסוריה, מהתיאום בציר איראן־חיזבאללה, מהשתלטות כוחות שיעיים על המרחב שבין קוניטרה והר הדרוזים ומהסכנה בהפקרה אמריקאית של הזירה הסורית לשחקנים עוינים לישראל. סכנה זאת ניסו למנוע רבין, פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו. האם ראשי שש ממשלות טעו? האם טעו גם מרבית אנשי הביטחון שתמכו במאמץ?

בין תיאום לתהום

בתחילת 1993 התלכדו האינטרסים של סוריה, ישראל וארצות הברית להשיג הסכם שלום. גם מנהיגי שלוש המדינות נראו בשלים למו"מ, אולם בקיומם של תנאים הכרחיים אלה לא היה די. בדרך לשלום היה צורך להתגבר על שני מכשולים: האחד טקטי־מדיני והשני פסיכולוגי. בעוד אסד בחן את התהליך בעיקר מנקודת המבט של הערוץ הישראלי־סורי, התייחסו קובעי המדיניות בישראל גם אל ערוצי המו"מ האחרים ופעלו גם בערוץ הירדני, ובעיקר בישראלי־פלסטיני.

המכשול השני היה פסיכולוגי. כבר בשלב מוקדם נוצרה בין ישראל וסוריה הבנה שמסגרת ההסכם תהיה זהה לחוזה השלום בין ישראל ומצרים: החזרת הריבונות על הגולן לסוריה תמורת ביטחון לישראל. אלה יעוגנו בפירוז השטח שישראל תיסוג ממנו ובערבויות אמריקאיות לקיום ההסכם ולהבטחת מקורות המים של ישראל. למעשה היה מדובר באשרור עקרונות החלטת ממשלת האחדות - שהתקבלה ב־19 ביוני 1967, מיד לאחר המלחמה - שיושמו בהסכם השלום הישראלי־מצרי ושאותן חזרה ואישרה ממשלת ישראל בנובמבר 1993. אולם כשהגיעו הצדדים לגבש את ההבנות להסכם, הם נתקלו במכשול הרגשי שנבע מאי־היכרות מספקת עם הפרטים המדויקים לגבי הגולן ויחסי ישראל וסוריה בעבר ומהפער הקיים בין הזיכרון של כל צד בנוגע לפרטי הסכסוך. לכן לא רוכך הדימוי המאיים של הצד האחד בעיני השני. כל עוד לא הושג הסכם שלום, נרתעו מנהיגי ישראל מלרכך ולהכשיר את דעת הקהל, ואילו סוריה לא רצתה לשמוט מידיה את הקלף העיקרי שבו החזיקה - התמיכה בפעילות טרור נגד ישראל - ובכך רק הגבירה את עוינות הישראלים כלפיה. ההיצמדות לנרטיב ואי־הכרת העובדות פשו גם בקרב רבים ממעצבי דעת הקהל והדרג הבכיר של מקבלי ההחלטות בישראל, בארצות הברית ובעיקר בסוריה. דוגמה לכך אפשר למצוא בפגישת וורן כריסטופר בדמשק. מזכיר המדינה הגיע לדמשק בתחושה של פריצת דרך, כשבידיו התחייבות מרבין לסגת מהגולן בהסכם שבו יעוגנו דרישותיה של ישראל, אך הופתע משאלתו של אסד: נסיגה מלאה לאיזה קו? לא רק מענה לא היה לו, אלא שהוא ורוס, שהיה עמו, כלל לא הבינו את משמעות השאלה. רק חודשים מאוחר יותר למדו שנסיגה מלאה מהגולן יכולה להתבצע למספר קווים, שגם אם המרחק הפיזי ביניהם הוא קטן, הרי שתהום רגשית פעורה ביניהם. אותה תהום רגשית שלתוכה התרסקה פגישת קלינטון־אסד במרץ 2000 בז'נבה.

אך אירוני הוא שראש הממשלה הראשון שהחל בשיחות שלום עם הסורים היה יצחק שמיר, שהתנגד נחרצות להסכם השלום בין ישראל ומצרים ולא התכוון כלל לשאת ולתת עם הסורים. אלא שהממשל הרפובליקני של הנשיא ג'ורג' בוש ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר כפו עליו את ועידת מדריד. שר החוץ בממשלת שמיר דוד לוי סירב להילוות אליו, ובמקומו הצטרף לשיחות סגנו בנימין נתניהו. כהתרסה נגד הוועידה עלו השרים אריאל שרון ורפאל איתן לגולן לקיים טקס שהוכרז בו על הקמת יישוב חדש. אך אירוני הוא שאותו אתר ממש שימש את נתניהו להכריז ערב בחירות על הקמת "רמת טראמפ", כמחווה לנשיא האמריקאי שרצה ביקרו.

ב־1992 החליף רבין את שמיר והיה לראש הממשלה הישראלי הראשון מאז 1949 שהתמודד עם מציאות המאפשרת מו"מ על הסכם שלום בין ישראל וסוריה. נאמן לגישתו מתקופת כהונתו הראשונה, שמו"מ עם סוריה יש לנהל רק בסוף התהליך המדיני, התחייב רבין להשיג בתוך זמן קצר הסכם בין ישראל לפלסטינים. אולם בהשפעת עמדותיהם של הנשיאים בוש וקלינטון, הרמטכ"ל ברק וראש אמ"ן דאז, האלוף אורי שגיא, שלפיהן אסד הגיע להחלטה לחתור להסכם שלום עם ישראל, שינה רבין את דעתו והחל לפעול גם בערוץ הסורי. מכאן ואילך הפך המעבר בין הערוץ הפלסטיני, הסורי והירדני למאפיין את התנהלותו של רבין: בכל פעם שנעצרה התקדמות באחד, הוא פנה לאחר.

שלוש אבני דרך השאיר רבין אחריו. הראשונה הייתה הצהרתית. "עומק הנסיגה כעומק השלום", הצהיר במרץ 1993, ונענה שהסורים מוכנים לשלום מלא תמורת נסיגה מלאה.

אבן הדרך השנייה, "הפיקדון", שימשה בהמשך כעוגן לתהליך המדיני בערוץ הסורי: רבין התחייב, לאמריקאים בלבד, שבמסגרת הסכם שלום בין סוריה לישראל, שיתמלאו בו ארבעה תנאים שמנה, וכן בכפוף להסכם בין ישראל לפלסטינים, תיסוג ישראל נסיגה מלאה מרמת הגולן. ארבעת התנאים היו: קיום יחסים מלאים, הכוללים הקמת שגרירויות וגבולות פתוחים; יישום ההסכם ייעשה בשלושה שלבים, במשך ארבע־חמש שנים, ופינוי היישובים יתבצע בשלב האחרון; ייענו דרישות הביטחון של ישראל, כולל איוש תחנות התרעה בגולן בכוח אמריקאי והבטחת צורכי המים של ישראל. אולם יום לאחר שקיבל מרבין את ה"פיקדון", יצא כריסטופר לדמשק, ובניגוד להתחייבותו, מסר אותו לאסד.

אבן הדרך השלישית שהוצבה עוגנה במסמך של "מטרות ועקרונות להסכם הביטחון" וסיימה למעשה את המו"מ בתקופת רבין. בסוף דצמבר 1994 נועדו לפגישות חשאיות בוושינגטון שגרירי ישראל וסוריה בארצות הברית, איתמר רבינוביץ וואליד מועלם, והרמטכ"לים של שתי המדינות, אהוד ברק וחיכמת שיהבי. הישראלים, שהורגלו לראות בהסדרי ביטחון עניין ישראלי, הופתעו לגלות עד כמה חשובים סידורי הביטחון גם לסוריה.

הדימוי הדמוני של כל צד בעיני האחר היה הדדי וכמוהו גם החשש. הבירורים במהלך השיחות הדגישו את פערי העמדות והובילו להגברת החשדנות ולהקפאת שיחות המומחים הצבאיים. במרץ 1995 חידשו כריסטופר ורוס את תנופת המו"מ, וגיבשו, יחד עם רבינוביץ ומועלם, טיוטה לא חתומה ל"מטרות ועקרונות להסכם הביטחון". ההסכמה הובילה לחידוש שיחות המומחים הצבאיים. בראש המשלחת הישראלית עמד הפעם מחליפו של ברק, רא"ל אמנון ליפקין־שחק. התחושה הייתה שאסד אופטימי ביחס להצלחת המהלך. בפגישות, שהתקיימו בסוף יוני 1995 בבסיס הצבאי פורט מקנייר בוושינגטון, סוכמו 15 "נקודות הסכמה". בישראל העריכו שסבב שיחות נוסף ימשיך את הראשון, אולם ב־29 ביוני, כשהשיחות עדיין בעיצומן, פרסם ראש האופוזיציה נתניהו מסמך פנימי של צה"ל שהודלף לו ולימים קיבל את הכינוי "מסמך שטאובר". נתניהו הציגו באופן שהתאים לצרכיו, כביקורת של מערכת הביטחון על ההבנות המתגבשות. ההדלפה עוררה את חשדנות הסורים, וצוות המתווכים התקשה להתמודד איתה. אסד החליט לעצור את המשך המפגשים. למעשה, מסוף יוני 1995, הוקפא זמנית התהליך המדיני בין ישראל וסוריה.

כאמור, התהליך התנהל בערוץ הישראלי־סורי במקוטע, תוך שרבין מתמרן בינו ובין ערוצי המו"מ האחרים. זה שבין ישראל לירדן הסתיים בהסכם שלום עם ירדן. בניגוד לו, המו"מ עם הפלסטינים עורר בציבור הישראלי פעולות מחאה נגד רבין, שהפכו לגילויי שטנה חסרי תקדים. לאלה נוספה התנגדות בוטה של מתנגדי הנסיגה מהגולן, שהתיימרו לדבר בשם תושבי הגולן והעמידו בחזית מאבקם את אנשי מחנהו הפוליטי של רבין. רק לקראת סוף אוקטובר, כשקולות תומכי התהליך המדיני שהוביל החלו להישמע גם הם בדעת הקהל, הסכים רבין לשתף פעולה עם מאמציו של רוס להחזיר את השיחות בין סוריה וישראל למסלולן. ב־31 באוקטובר הם סיכמו להמשיך את התהליך לאחר שרבין יקבל מנדט לכך בבחירות שעמדו להיערך ב־1996.אלא שרבין נרצח והמציאות המדינית במזרח התיכון השתנתה.

לאחר רצח רבין המשיך פרס להיות מחויב ל"פיקדון של רבין". הוא אף הציע שייצא עם הנשיא קלינטון לדמשק או שיקיימו פגישה משולשת עם אסד בריאד כדי להשיג הסכם מהיר. על פי הצעת האמריקאים, זומנו משלחות מצומצמות לוואי פלנטיישן לשלושה סבבי שיחות, והתחושה הייתה של התקדמות מהירה. אפשר שזו הסיבה שעוררה את איראן לפעול נגד התהליך בסדרת פיגועי התאבדות בישראל שעשו אנשי החמאס. ישראל הגיבה בחיסולו של יחיא עיאש, ופעולות הטרור הוסלמו. בפברואר, בעיצומם של סבבי השיחות בוואי פלנטיישן, הודיע פרס על הקדמת הבחירות בישראל למאי. איראן המשיכה לפעול בהגבירה את פעילות החיזבאללה מדרום־לבנון נגד ישראל, ובתגובה יצאה ישראל בתחילת אפריל למבצע ענבי זעם. במציאות זו, לא רק תהליך השלום התמוטט, אלא גם בחירתו של פרס עמדה בספק, וניצחונו של נתניהו על פרס הביא לסיום השיחות בין ישראל לסוריה. אולם בניגוד לכל הציפיות, מי שחידש אותן היה דווקא נתניהו.

הגישושים נגמרו

בתקופה שקדמה לבחירתו התמיד נתניהו להדגיש את מחויבותו להשאיר את הגולן בידי ישראל. ביום הבחירות הוא אף הגיע עם מסוק לגולן וחזר על הצהרה זו בפני תושביו ובפני התקשורת. בקווי היסוד של ממשלתו נרשם: "השמירה על ריבונות ישראל בגולן תהווה יסוד לכל הסדר עם סוריה". לכן דעת הקהל בכלל, וציבור בוחריו בפרט, לא ציפו ממנו לקדם מהלכים מדיניים בערוץ הישראלי־סורי. למרות זאת, פעל נתניהו בחשאי, ללא מעורבות האמריקאים וללא ידיעתם, לקדם הסכם בין ישראל וסוריה.

אסד, שלא הרבה לצאת למדינות המערב, הגיע ביולי 1998 לפריז, שם דיבר על הצורך להמשיך את התהליך המדיני בין ישראל וסוריה מהמקום שהופסק בעבר והזהיר שנתניהו עלול להבעיר את המזרח התיכון אם לא יחדש את התהליך. ערב ביקורו הגיע לפריז גם עוזי ארד, יועצו המדיני של נתניהו, שבידו הוא הפקיד את המו"מ עם סוריה. המסר הישראלי שהועבר לסורים היה שנתניהו מוכן לחדש אותו ומבין שהשבת האדמה נמצאת במקום חשוב בסדר העדיפות הסורי. ממש באותם ימים ניהלו נתניהו וברק סדרה של עשרה מפגשים שבהם דנו באפשרות להקים ממשלת אחדות לאומית והגיעו לסיכומים מפורטים על כינונה ועל מעמדו של ברק כממלא מקום ראש הממשלה. לא היה ספק בכוונתם להוביל מהלך להסכם שלום. אלא שבסוף יולי אישרה הכנסת שתי הצעות חוק לפיזורה, לאחר מכן חשף בן כספית ב"מעריב" את דבר הפגישות. "הגישושים לאחדות נגמרו. אנו פועלים להקדמת הבחירות", הכריז ברק.

באוגוסט ובספטמבר 1998 ניהלו נתניהו ואסד מו"מ. רון לאודר היה המוציא והמביא, והוא הסתייע בעיתונאי ג'ורג' נאדר, שמוצאו לבנוני, ששימש כמתורגמן. את התכנים הוביל נתניהו יחד עם ארד ודורי גולד, והפגישות עם לאודר התקיימו בבית ראש הממשלה. המפגשים הולידו שני מסמכים: בראשון, מ־29 באוגוסט 1998, עשרה סעיפים של הצעת נתניהו לאסד לעקרונות הסכם השלום, ובהם שהגבול יהיה קו הגבול הבינלאומי (1923). יומיים אחר כך מסרו הסורים ללאודר שהמסמך אינו מקובל עליהם. בעקבות זאת הוכן מסמך נוסף, הנושא את התאריך 12 בספטמבר 1998, וכותרתו זהה לקודמו: "חוזה שלום בין ישראל וסוריה". הפעם היו בו שמונה סעיפים, והפעם נתניהו הציע שישראל תיסוג מהאדמות הסוריות שנכבשו לגבול מוסכם שיתבסס על קו הארבעה ביוני 1967.עוד הציע נתניהו שהנסיגה תיעשה במשך 18 חודשים ובשלושה שלבים. בישראל הוכנה מפה שתאמה את המסמך הראשון, אולם לא הועברה לאסד. מפה שתבטא את המסמך השני לא הוכנה. נתניהו פנה להמשיך את יישום הסכם אוסלו ומינה את שרון כשר החוץ בממשלתו, כדי שיגבה אותו במהלכיו המדיניים עם הפלסטינים. אולם בטרם התייצבו באחוזת וואי לשיחות עם ערפאת וקלינטון, ניסה נתניהו לקדם הסכם עם סוריה. מלאודר ביקש שיפעל באמצעות מועלם, השגריר הסורי בוושינגטון, כדי שאסד יקבלו בדמשק ושם יעביר לו באופן אישי את קו הנסיגה, שיתבסס על "מסמך לאודר". אסד, כאמור, התנה זאת בקבלת המפה קודם לבואו של נתניהו, והערוץ הסורי ירד מסדר היום.

בנובמבר 1998 ישבתי בחדרו של עוזי ארד בלשכת ראש הממשלה, מול חדרו של נתניהו. הגעתי לשם על פי בקשתו. דיברנו על היבטים שונים של הסכם בין ישראל וסוריה, בלי שידעתי דבר על המו"מ שניהל נתניהו ושארד היה שותף לו. ארד אמר לי שעדיין אפשר להגיע להסכם. לא התאפקתי ושאלתי מיד על משמעות הנסיגה: "הבית שלי הוא הבית המזרחי במעלה גמלא שבצפון־מזרח הכנרת. האם אני יכול לקוות להמשיך לחיות שם?". "אין סיכוי, מדובר בלהחזיר את הכל", השיב ארד, והוסיף שברק ייזכר לעד כמי שמנע הסכם שלום היסטורי בין ישראל וסוריה. "מה עניין ברק לכאן?", תהיתי. ארד השיב שאם ברק יצטרף לנתניהו לממשלת אחדות אפשר יהיה להגיע במהירות להסכם שלום, אבל לבד נתניהו לא ילך לזה. בשלב זה כבר היה מצבו הפוליטי של נתניהו מעורער. ההסכם לנסיגה נוספת, שחתם עם ערפאת בארצות הברית, גרם לו לאבד את תמיכת הימין בישראל. נכונותו לנסיגה מהגולן, שהודלפה עוד קודם לכן בידי שרון לאנשי מפלגת הדרך השלישית, גרמה לו לאבד את תמיכתם. ברק, שחש באפשרות להקדים את הבחירות, סירב לתת לנתניהו חבל הצלה פוליטי.

במאי 1999, עוד לפני שהחל ברק לכהן בתפקידו, הגיע לאודר לביתו בכוכב יאיר, נפגש איתו בחשאי מספר פעמים ויידע אותו על מהלכיו של נתניהו בערוץ הסורי. אלא שלאודר הטעה את ברק ולא דייק בפרטים, כשדיווח שאסד הסכים שקו הנסיגה יתבסס על הגבול הבינלאומי. האם ייתכן שלאודר הגיע לברק על דעת עצמו כדי לספר על שליחות מדינית חשאית שמילא עבור נתניהו? סביר להניח שדיווחו לברק היה מתואם עם נתניהו וכך גם המידע המוטעה שמסר.

טרם שהרכיב את ממשלתו ניהל ברק בחשאי שיחות עם שרון על הצטרפות הליכוד לממשלתו ולמינויו של שרון לשר החוץ, בהסכמה שיתנהל מו"מ לשלום עם סוריה. שרון תמך במהלך, אולם נתקל בהתנגדות  מצד חבריו בליכוד. בד בבד קיבל ברק מסרים מאסד ובהם פנייה לחדש את התהליך מהמקום שבו הופסק. הסד של לוח הזמנים שקצב ליציאה מלבנון, קיץ 2000, ומצב בריאותו של אסד חייבו את ברק לפעול במהירות.

הערוץ החשאי

ברק הבהיר לנשיא קלינטון שנסיגת ישראל לא תהיה עד קו המים. ברק רצה לנצל את נסיגת קו החוף כמה מאות מטרים מערבה כדי לחזק את תביעתו להשאיר סביבו שטח בריבונות ישראל. ברק העריך שבעניין הגבול אפשר יהיה להגיע להסכם שייתן מענה לציפיות שני הצדדים, אולם קבע לעצמו כלל שעניין זה יידון ויסוכם רק לאחר שיסוכמו הנושאים האחרים - מים, סידורי הביטחון ומהות יחסי השלום. פטריק סיל, המקורב לאסד, הגיע לישראל וסייר באזור הגבול בליווי אורי שגיא, שמונה בידי ברק לראש צוות המו"מ עם סוריה. ברק נפגש עמו והעביר באמצעותו מסר לנשיא הסורי, שבפגישה אישית ביניהם אפשר יהיה להגיע לסיכומים שקשה להצהיר עליהם מראש.

באוגוסט כבר החל לפעול הערוץ החשאי. רוס, שגיא וריאד דאודי, היועץ המשפטי של נשיא סוריה, נועדו בברן. באווירה הנינוחה והאינטימית של המפגש אישר שגיא שישראל מקבלת את העיקרון לנסיגה לקווי הארבעה ביוני בידיעה שקווים אלה אינם ברורים ונדרש בירור לשם הגדרתם. שבועיים אחר כך הם חזרו להיוועד במלון "היאט" במרילנד. לשגיא הצטרף היועץ המשפטי יואל זינגר ולדאודי - הגנרל איברהים עומר. שגיא הפתיע וביקש לדון בפרטנות ובעזרת מפות סוריות על "קווי הארבעה ביוני", אבן הנגף העיקרית להסכם. עבודת ההכנה היסודית של שגיא ו"צוות הגבולות" הובילה לכך שתמונת הנוכחות הסורית ממזרח לכינרת הייתה נהירה לאנשי המקצוע משני הצדדים.

בשיחות במרילנד בספטמבר, העלה שגיא לראשונה באוזני האמריקאים את ההצעה להתגבר על העובדה שנסיגת ישראל לא תביא את הסורים לקו המים, הצעה שכונתה בהמשך "הפתרון היצירתי". עיקרה - הגדרת שטח מזרחית לכנרת כפארק של אזורים מוגבלים שבו תותר גישה חופשית לאזרחים משני הצדדים. כך תהיה לסורים גישה חופשית אל המים, שלא יהיו בריבונותם, ולישראלים - גישה חופשית לאזור שסביב לכינרת, שיהיה בריבונות סורית.

נראה שמצב בריאותו של אסד דחף אותו להחיש את המהלכים. "ההסכם נראה קרוב מאוד", הפתיע אסד את מזכירת המדינה אולברייט, רוס ואינדיק, שהגיעו לדמשק ב־7 בדצמבר 1999, והוסיף: "ברק רציני, הוא רוצה להשיג הסכם במהירות, וכך גם אני". הם גם הופתעו לשמוע ממנו בקשה לקיים לאלתר ולראשונה מפגש ישיר בין בכירי הדרג הפוליטי של ישראל וסוריה. "דומני שהורדנו את הסף", אמר אסד, והבהיר שלא יתעקש על "קווי הארבעה ביוני" שעליהם עמד בעבר.

האמריקאים המשיכו לישראל ושמעו מברק את הצעתו לזמן בתוך שבוע מפגש היסטורי של ראש ממשלת ישראל ושר החוץ הסורי, לצרף לשיחות את הנשיא קלינטון ולא להפסיקן עד הגעה להסכם. ברק היה מודע לעיתוי - ערב חג המולד ולקראת סיום חודש הרמדאן - וראה באילוץ הזמנים אמצעי לחץ לחתירה להסכם מהיר ולמניעת הדלפות מהשיחות.

האמריקאים סירבו ללוח הזמנים. הם הובילו לקיים ב־15 בדצמבר מפגש בין ברק, א־שארע וקלינטון בבית הלבן, ואת המשך השיחות לקיים בוועידה שתתחיל רק בינואר. לאור שינוי זה, ברק דרש מהצוות האמריקאי ליצור תנאים של בידוד מוחלט לוועידה. הסכם בעניין לבנון עתיד היה להשפיע על דעת הקהל הישראלית, שתידרש לאשר הסכם שלום עם סוריה. ברק קבע לעצמו, והבהיר זאת לאמריקאים, שיש לדון ולהגיע להסכם בעניין לבנון קודם לסיכום עם סוריה בעניין הגבול.

את סימון קו הגבול רצה ברק, ממש כמו נתניהו לפניו, להשאיר לסוף השיחות. ברק היה מוכן להסכים לכל קו ובלבד שישאיר את האגם בריבונות ישראלית ושלסורים יינתנו זכויות שימוש במימיו. את ציפיות הסורים לחזור לחוף האגם חשב לפתור באמצעות לגונה שתיכרה לתוך השטח הסורי בצפון־מזרח האגם, האזור שנמצא בו הכפר הסורי מסעודיה, שהיה קרוב לקו המים. את הדיון בנקודות שבהן יידרש ויתור ישראלי ניסה ברק להשאיר לפגישה בינו ובין אסד.

ב־2 בינואר 2000 נחת מטוסו של ברק בוושינגטון, בדרכו לשפרדסטאון. עוד בהיותו באוויר דווח לו שהעיירה הומה אנשי תקשורת והתנאים למפגש מבודד ומוגן מהדלפות אינם מתקיימים. "אינני יכול לעשות זאת", אמר ברק לאינדיק, שהוזמן על ידו לעלות לתא הנוסעים עם עצירת המטוס. ברק התכוון שבתנאים אלו לא יוכל לנהל שיחות כפי שהתחייב. אינדיק הבין זאת אחרת. את סירובו של ברק לקיים את הדיונים בתנאים שבהם אנשי התקשורת יכולים לאסוף מידע על השיחות, פירש אינדיק כהחלטה של ברק לעצור את התהליך. בכך יצר אינדיק את הבסיס לנרטיב שברק חזר בו מכוונתו להגיע להסכם מכיוון שחשש מתוצאותיו.

ברק נקלע למציאות שבה לא יכול היה לסגת מקיום הוועידה ונאלץ לקיימה תחת כיסוי תקשורתי הדוק ובשונה מהתנאים שראה כהכרחיים. ברק אף פעל לעכב את התקדמות השיחות בוועידה, גם כשהתברר שדווקא הסורים גילו גמישות, כולל קבלת דרישתה של ישראל לאי־סימטריה בפירוז משני צדי הגבול, כך שהפירוז בצד הסורי יהיה גדול בהרבה מזה שבצד הישראלי. התנהלותו והודעתו שייאלץ לשוב לישראל חיזקו את הרושם שהקשיים שהערים מנעו הגעה להסכם. נוסף לכך פורסם בעיתון "אל־חיאת" בלונדון מידע שהדליפו אנשי ברק, שסוריה מכירה בכך שקו הארבעה ביוני אינו גבול ושמעולם לא סומן ולכן היא מוכנה להשתתף בדיון על עיצובו של קו זה. הסורים חשו שהולכו שולל והגיבו בחריפות. סבב נוסף לא התקיים. טיוטת ההסכם האמריקאית הובאה לידיעת עקיבא אלדר, הפרשן המדיני של עיתון "הארץ", הפעם לא בידי אנשי ברק. המסמך, שכלל את ויתורי הסורים, אבל לא את קו הגבול שאליו תיסוג ישראל, פורסם ב־13 בינואר וגרם לאובדן אמונם של הסורים במהלך ובאמריקאים כמתווכים בו. אסד החליט לא לחדש עוד את השיחות.

ברק, שהתחייב להוציא את צה"ל מלבנון עד ליולי, העדיף לעשות זאת בהסכם ישראלי־סורי שינטרל את כוחו הצבאי של החיזבאללה ולא כנסיגה חד־צדדית. לכן החליט להציג לסורים את "קו הארבעה ביוני", מהלך שיאפשר להשלים את הסעיפים האחרים של ההסכם. ברק העריך שהציבור יאשר במשאל העם הסכם שלום בין ישראל וסוריה, הכולל גם הסכם הנוגע ללבנון. ההכנות לצעד האחרון נעשו בסודיות מלאה.

אלא שכאמור, הפגישה בז'נבה, שנועדה להשיג זאת, הסתיימה בכישלון. ברק התבשר בשיחת טלפון מז'נבה על כישלון המפגש. את נסיגת ישראל מלבנון הורה ברק לבצע בסוף מאי, והיא הייתה חד־צדדית וללא הסכם. ביוני נפטר חאפז אל־אסד.

באוקטובר פרצה האינתיפאדה השנייה. שרון, שהחליף את ברק, העסיק את עצמו במיגורה ובנסיגה מרצועת עזה ומצפון השומרון. הוא סירב לפניות של בשאר אל־אסד לחדש את המו"מ, פניות שהביא בפניו אדוארד ג'רג'יאן, לשעבר השגריר האמריקאי בישראל ובסוריה. אולם האינטרס הישראלי והסורי להגיע להסכם שלום הוביל לשתי תקופות נוספות של מו"מ במאמץ להשיגו.

מלחמת לבנון השנייה וירי הטילים מלבנון לישראל במהלכה המחישו לישראל את החשיבות בניתוק הקשר שבין חיזבאללה לסוריה. במאמץ להגיע להסכם שלום עם הסורים, ניהל אולמרט, החל ממאי 2008, באמצעות נציגיו יורם טורבוביץ ושלום תורג'מן, שיחות בלתי־ישירות עם הסורים באנקרה, בחסות התורכים. בשלב המתקדם שאליו הגיעו דנו הצדדים בפירוט גם בשרטוט הגבול. התפטרותו של אולמרט בספטמבר ויציאת ישראל בסוף דצמבר למבצע עופרת יצוקה הביאה לסיומן.

ניתוק של סוריה מאיראן ומחיזבאללה המשיך להיות יעד אסטרטגי של ישראל. גם נתניהו, בכהונתו השנייה, ניסה להשיגו. המחיר לכך כבר היה ידוע - נסיגה ישראלית מלאה לקווי הארבעה ביוני ולמעשה עד הכנרת - ולא הוא שעמד לדיון. המגעים התמקדו בתמורה שתקבל ישראל ובעיגונה. ברק, הפעם כשר הביטחון, היה שותף הסוד היחיד מבין השרים לקיום השיחות, שאותן ניהל נתניהו בעזרת יצחק מולכו, עוזי ארד ויעקב עמידרור, מחליפו של ארד, ותא"ל מייק הרצוג. מלחמת האזרחים שפרצה בסוריה עצרה את המהלך.

אחרי 20 שנה

היום הסכם שלום בין ישראל וסוריה נראה מנותק מהמציאות. הגולן הוא חבל ארץ נפלא, ואפשר להמשיך ולשמור עליו בשליטה ישראלית לאורך שנים. אבל ללא הסכם שלום.

האם טעו מנהיגי ישראל, מימין ומשמאל, כשהיו מוכנים להחזיר את הגולן לריבונות סורית במסגרת הסכם שלום עם סוריה, הסכם שאותו ראו כמחזק את ביטחון ישראל? פונקציית המטרה המדינית־ביטחונית של ישראל הייתה ונותרה: מקסימום ביטחון ומקסימום יציבות. יעדים אלו יכולים להיות מושגים בעזרת שני כלים: עליונות צבאית והסכם מדיני. ישראל לא תסתכן בהסכם מדיני ללא עליונות צבאית, אולם עליונות צבאית לבדה אינה מבטיחה ביטחון ויציבות. הסכם שלום בין ישראל וסוריה, שאליו חתרו ראשי שש ממשלות בישראל, נועד להוציא את סוריה ממעגלי הטרור והעימות, לקטוע את הציר השיעי איראן־חיזבאללה, להרחיק את איראן מהשפעה על הגבול הצפוני של ישראל ולשלב את סוריה בציר שפועל בהשפעת ארצות הברית.

לאיש אין יכולת להשיב לשאלה "מה היה קורה אם?". מול מי שמתרפקים על האמירה "מזל שלא נחתם הסכם שלום עם סוריה", אפשר להציב שאלות כגון איך היו מתפתחים הדברים אם היה נחתם ומיושם הסכם כשבסוריה מתקיים שלטון יציב בהשפעת ארצות הברית והמערב? מהי התועלת הביטחונית מהצטרפות סוריה למצרים, לערב הסעודית ולירדן, להשלמת חגורת ביטחון של מדינות הפועלות בתיאום עם ישראל? האם במציאות שבה סוריה הייתה מפסיקה את התמיכה בחיזבאללה ומנתקת אותו מהקשר היבשתי עם איראן הייתה פורצת מלחמת לבנון השנייה? האם באקלים המדיני של אחרי הסכם שלום הייתה מלחמת האזרחים בסוריה מתפתחת ומגיעה לממדים שאליהם הגיעה?

בישראל מודאגים כיום מהסיכון הביטחוני כתוצאה מהתבססות כוחות איראניים בסוריה ומהרחבת איום חיזבאללה אל החזית הסורית, מההשפעה המכרעת של הרוסים והאיראנים על השלטון בסוריה ומההתנתקות האמריקאית מהזירה. ראשי הממשלה שחתרו להסכם שלום בין ישראל וסוריה, ניסו למנוע סכנות אלה. הם פעלו לפי הגישה שלפיה חשוב מה העם רוצה, אבל חשוב יותר להוביל אותו למה שהוא צריך.