חיה צ'סנר הייתה בת חמש ב־9 בספטמבר 1940, כאשר חיל האוויר האיטלקי הפציץ את תל אביב במהלך מלחמת העולם השנייה. "ההורים שלי רצו לשמח את בת דודתי שהגיעה אלינו מחיפה", היא מספרת כעת. "בעקבות הפצצות האיטלקים על חיפה, שהתרחשו זמן קצר לפני כן, היא עפה מהאופניים וקיבלה הלם. שלחו אותה אלינו כדי להתאושש".
"באותו יום ההורים החליטו לקחת את בת הדודה, אותי ואת אחי הבכור לראות סרט לילדים עם שירלי טמפל בקולנוע אסתר. בשעה ארבע אחר הצהריים, לפני שהחל הסרט, הקרינו סרטון קצר של מיקי מאוס. פתאום נכבה האור, הפסיקו את ההסרטה, כל האנשים קמו והתחילו לרוץ לכל הכיוונים, לרדת למטה. אני ישבתי ליד אבא שלי. הוא לקח אותי וירד במדרגות למטה. לא הבנתי מה קורה. הייתי בהשפעת הסרטון ולא שמעתי כלום. שאלתי את אבא: 'למה הפסיקו את הסרט וכולם רצים?'. הוא ענה: 'את לא שומעת? מפציצים אותנו'".
איטליה, שהתייצבה לצדה של גרמניה הנאצית, הכריזה ביוני 1940 מלחמה על בריטניה. בשעה 16:12 היא תקפה מן האוויר את תל אביב, כחלק ממלחמתה בבריטים, שהיו אז בעלי המנדט על ארץ ישראל. המפציצים של חיל האוויר המלכותי האיטלקי, שהפציצו את תל אביב, הפציצו באותה שנה גם ארבע פעמים את העיר חיפה וגרמו שם למותם של עשרות אנשים.
בהפצצה בתל אביב, שהתרכזה באזור הרחובות בוגרשוב וטרומפלדור, נהרגו מעל 100 איש, ורבים נפצעו. "ירדנו מהאולם למטה", חוזרת צ'סנר לרגעים ההם. "כולם עמדו ליד הפתח לפני היציאה, לא הוציאו הגה. הסתכלתי על הפנים שלהם. היה פחד בעיניים שלהם".
איך הרגשת באותו רגע?
"למרות שאז כבר שמעתי את הפיצוצים, לא כל כך פחדתי. הייתי קטנה ולא באמת תפסתי את המשמעות של חורבן ומוות, כי אף פעם לא היה דבר כזה קודם. ההפצצות נמשכו עוד די הרבה זמן. היו הרבה פיצוצים, והמבט של הפחד בעיני האנשים הפליא אותי. הפנים שלהם היו חיוורים, נראו מאובנים. הסתכלתי על אבא שלי וראיתי שהשפתיים שלו רועדות. אף אחד לא אמר מילה. היה מתח נורא".
מתי יצאתם החוצה?
"פתאום נפסקו ההפצצות, נהיה שקט. אבא שלי הסתכל למעלה דרך הפתח ואמר שהמטוסים הסתובבו. הוא הרים אותי ואמר: 'תסתכלי למעלה'. ראיתי שורה של מטוסים שטסה מעלינו ועשתה רעש גדול. נדמה לי שהיו אפילו שתי שורות של מטוסים, אבל הם לא זרקו יותר פצצות. לא נתנו לנו עדיין לצאת לרחובות. המשמר האזרחי אמר שיש המון פצועים והרוגים, ואי אפשר עדיין ללכת ברחובות, כי צריך לפנות אותם ולבדוק שאין עוד פצצות. רק אחרי שעתיים היה אות הרגעה".
באיזה מצב גיליתם את ביתכם?
"אבא שלי כל הזמן דאג מה קרה לבית שלנו, שהיה ליד רחוב דיזנגוף, קרוב לאזור המופצץ. בדרך הביתה ראינו מראות נוראים: בתים של שלוש־ארבע קומות עם גגות וקירות פגועים, בתים קטנים שנהרסו. היה הרבה הרס בדרך. כשהגענו הביתה, ראינו שהבית שלנו לא נפגע באופן ישיר, אבל משום שהיה הדף נורא והמון פצצות באזור שלנו, נגרם הרבה נזק לבית. כל החלונות והזכוכיות התנפצו, הטיח התקלף מהקירות, בלטות נעקרו מהרצפה. זה עשה רושם נורא. ההורים שלי מיהרו לנקות, לתקן. היה רק רדיו באותו זמן. בערב דיווחו על ההפצצה הנוראה, אמרו שהיו כמעט 150 הרוגים. בכמה דקות נהרגו המונים. למחרת הגיע דוד שלי לקחת את בת הדודה חזרה לחיפה. במהלך המלחמה המשכנו לגור באותו בית. היה לנו מקלט בחצר. היינו יורדים למקלט במדרגות, וזה היה מגן עלינו".
הכרת אנשים שנפגעו בהפצצה?
"מגרש הכדורגל שבו אחי נהג לשחק עם חבריו הופצץ, וחבריו נפצעו. הוא לא היה שם, כי הלך איתנו לקולנוע. אחי סיפר שבכיתה שלו הייתה ילדה שאמא שלה שלחה אותה לקנות סיגריות בקיוסק באזור שבו שוכן כיום דיזנגוף סנטר. ברגע שהגיעה לקיוסק, נפלה פצצה והיא נהרגה במקום".
בתור לקנות נפט
"ההפצצה הזאת הייתה השוק הכי גדול של תושבי תל אביב. זה בא להם בהפתעה גדולה מאוד", אומר אילן שחורי, היסטוריון של תל אביב. "כשפרצה מלחמת העולם השנייה, איש לא ציפה שההדים שלה יגיעו כל כך מהר לארץ ישראל. תל אביב חיה ושמחה, ופתאום הגיעו מטוסים מכיוון הים אחר הצהריים. זה היה האסון הגדול שידעה תל אביב מאז הקמתה. אפשר לומר שזה היה האסון הגדול ביותר בתל אביב מאז ומעולם, משום שביום אחד נהרגו בה מעל 120 איש. מבחינת מספר הרוגים ביום אחד, לא היה דבר כזה גם במלחמת השחרור בהפצצות המצרים על תל אביב".
שחורי מציין שלהבדיל מהפצצות האיטלקים על חיפה, "שבה הם הפציצו אתרי שלטון כמו בתי זיקוק ונמל, בתל אביב זו הייתה הפצצה נגד אזרחים כדי להרוג", הוא אומר. "האסון הכי גדול היה ברחוב קינג ג'ורג' פינת שדרות בן ציון, שם עמדו אנשים בתור לקנות נפט. נחתה עליהם פצצה וכולם נהרגו. היו שם 40 הרוגים בבת אחת. זה היה נורא ואיום. ברחוב פינסקר היה בית שנפגע פגיעה ישירה, נהרגו אנשים, הייתה שריפה מאוד גדולה, עלה עשן מכל מקום. מכבי אש, שהוקמו בשנת 1925, עדיין לא היו גדולים אז, אבל זכו להרבה שבחים על עבודתם באותה עת".
"אני צריך לצאת"
"גרנו בקומה השלישית בבניין ברחוב סמטה אלמונית בתל אביב", נזכר אריה דילנברגר, שהיה אז גם הוא בן חמש. "את רעשי ההפצצה אני זוכר במעורפל. אני כן זוכר שירדנו מיד עם ההורים למטה, לקומת הקרקע. שאלתי למה יורדים, וההורים אמרו שיש הפצצה של האיטלקים על תל אביב. למחרת הלכנו לראות בניין מופצץ בפינת הרחובות פינסקר־טרומפלדור. אני זוכר שראיתי בית שנפגע".
מה עלה בגורל הבית שבו התגוררתם?
"הבית שלנו לא נפגע, אבל מיד אחרי ההפצצה ההורים החליטו שהם עוזבים את תל אביב. הם פחדו שתל אביב תהפוך למטרה. כחודש לאחר ההפצצה כבר עברנו לגור בשכונת בורוכוב, היום גבעתיים".
"גרנו בשכונה שקראו לה אז שכונות פועלים", נזכרת פרופ' רנה שפירא, כלת פרס ישראל לחקר החינוך (שנת 1995) ויקירת העיר תל אביב (2015), שהייתה בת שמונה בעת ההפצצה. "אלה היו בתים קטנים ונמוכים באזור הרחובות דיזנגוף וארלוזורוב. הייתה בין הבתים חורשה אחת, ושם היה המקלט. כשנשמעה האזעקה הזאת, רצנו אני וההורים למקלט ושמענו את הפיצוצים. יחד איתנו נכנסו למקלט אנשים מכל רחבי השכונה, התאספו כל השכנים ביחד. אבא שלי, שרגא נצר ז"ל, היה פעיל חברתי וגם עבד בעיריית תל אביב. אחרי הבום הראשון אבא אמר: 'שלום, אני צריך לצאת'. אמרתי לו: 'מה זאת אומרת אתה צריך לצאת?'. אבא ענה שהוא צריך לצאת כי יכול להיות שהפצצה פגעה באנשים וצריך לעזור להם. אנחנו היינו עדיין חרדים ולא ידענו מה קורה איתנו, ואילו הוא הלך לעזור".
בית משפחתה של שפירא אומנם לא נהרס בהפצצות ("הפצצות היו באזור יותר רחוק, יותר דרומה"), אבל עד היום היא זוכרת את ההפצצה ההיא. "ההתנהלות של אבא בהפצצה הייתה אחד השיעורים של חיי: כשקורה משהו, אתה חושב לא רק על עצמך, אלא על הסביבה ועל כך שאולי מישהו צריך אותך", היא אומרת.
