"מה יכול לגרום לאיש צעיר ובריא לא לקום יום אחד?", צייץ בטוויטר ד"ר אורן זוסמן, רופא מתמחה בקרדיולוגיה, במרץ 2018, כשנודע דבר מותו של כדורגלן מפורסם. בציוץ עוקב הסביר: "כמעט כל האנשים הללו מתים מדום לב". פחות משנה לאחר מכן, בגיל 37, לקה ד"ר אורן זוסמן ז"ל בדום לב, כשהיה לבד בחדר הרופאים בבית החולים, ונפטר.
אומנם משתוללת מגיפה לא פשוטה בחוץ, אבל היא כאין וכאפס לעומת המגיפה השקטה האמיתית שמתחוללת לנו מתחת לאף וכמעט בלי יחסי ציבור. כ־10,000 איש חווים בממוצע בשנה דום לב מחוץ לבתי החולים. רק 3% מתוכם יזכו לחזור לחיים, אם עברו החייאה או קיבלו מכה מדפיברילטור בתוך ארבע דקות. 3% נוספים שקיבלו שוק חשמלי אחרי שבע דקות ויישארו בחיים, ייוותרו פגועי מוח בצורה כזו או אחרת. הגעה של אמבולנס לוקחת כשבע־שמונה דקות בממוצע, ובכל דקה שחולפת ישנה פגיעה של 10% בתפקוד המוחי.
את הנתונים הללו גילתה מעיין זוסמן (37), אלמנתו של אורן, בדרך הקשה. "אנשים מחפשים תמיד לדעת איפה יש משהו תורשתי שגרם לכך", היא אומרת. "אז נכון, יש רכיב גנטי, שלא תמיד יודעים עליו, אבל במקרה של אורן סבא שלו נפטר אצלו במחלקה בגיל 96, כל היתר הספיקו לגדל ילדים ולראות נכדים. את לא מצליחה לראות אופציה אחרת".
"אירוניה מחרידה"
באמצע יום עבודה בבית החולים בילינסון בפתח תקווה, שבו עבד, התמוטט זוסמן בחדר התורנים, כשמטרים בודדים ממנו היה מכשיר דפיברילטור, אבל איש לא פתח את הדלת. "זו אירוניה מחרידה. וזה אכזרי, כי הוא היה מאושפז בתוך בית החולים שלו, בבית השני שלו", מספרת זוסמן. "את ימי האשפוז עברתי כשהמנהלים שלו מטפלים בו, כשהחברים עושים פעולות. הטראומה של לקבל כמה ימים קודם לכן תמונות שלו מצנתר אחרים, ואז לראות אותו שוכב מחוסר הכרה, קשה מאוד לתיאור".
חמישה ימים שכב זוסמן ללא הכרה, כשהקולגות שלו מנסים להחזיר אותו לחיים. חמישה ימים שבהם השאירה מעיין את שני ילדיהם הקטנים עם הסבא והסבתא בבית והגיעה לבית החולים עם תינוקת יונקת, ומצאה את עצמה נודדת בין המיטה של אהוב לבה לבין ההנקה.
היו רגעים אופטימיים?
"ב־24 השעות הראשונות עוד הייתה תקווה, כי לא ידענו כמה זמן הוא שכב שם בחדר. וכיוון שהוא צעיר ובריא, הגוף תפקד לחלוטין כשהלב היה דומם. למחרת כבר היה ברור שהמצב רע מאוד. אני רציונלית, וכשאנשים סביבי אמרו 'יהיה נס', שאלתי על איזה נס אתם מדברים אם אין פעילות מוחית.
"אבל ברור שכמה שאת מבינה את זה עמוק בפנים, את מתפללת שיהיה את הנס הלא מציאותי הזה. עד עכשיו אני מתפללת שיהיה נס, שהוא יחזור, למרות שראיתי אותו נכנס לקבר. אי אפשר לקלוט את זה, המוח האנושי לא יכול לקלוט את זה. קל לנו לעכל כשזה קורה לאדם מבוגר שחולה, לא לבחור בשיא חייו, שמעולם לא לקח שאכטה מסיגריה".
מאז האסון הפכה זוסמן למוקד קליטת סיפורים של אנשים שאיבדו ברגע את היקר להם מכל. "לא כולם צעירים כמו אורן, אבל יש רבים בני 50 ו־60, שיכלו לזכות לעוד שנות חיים. מוות מהתקפי לב הוא מוות שלא עושה רעש. הסיפור שלנו עלה לכותרות כי זה אחרת כשרופא עובר את זה או ספורטאי. אבל בפועל 30 איש עוברים את זה בכל יום, בין אם זה נהג המונית או עובד ההייטק שנפל בחניה".
לחלוק תהליכי אבל
השיח בין בני הזוג על דפיברילטורים החל חודש וקצת לפני האסון. מעיין, מעצבת פנים במקצועה, הייתה לפני סיום שיפוצים של משרד בנמל תל אביב שבו היה תלוי דפיברילטור, והיא תהתה איך משלבים אותו בעיצוב. "אורן כתב לי שמדובר במכשיר מציל חיים ושיש חוק שמחייב להציב אותו, ובמקביל הוא החל להעלות בחשבון הטוויטר שלו צילומים של דפיברילטורים שראה במהלך רכיבה בפארק, ריצה או כשהיה בדרך לעבודה, וכתב - 'שימו לב, אתם יכולים להציל חיים'. כעבור חודש זה יכול היה להציל אותו".
כמה חודשים אחרי האסון יצאה זוסמן בשיתוף עם מד"א לגיוס המונים של מיליון שקל, שנועדו להצבת 100 עמדות דפיברילטורים ברחבי הארץ. הגיוס הוכתר בהצלחה, אך מאז עלות העמדות והתחזוקה שלהן עלתה והוכפלה, ובימים אלה גיוס הכספים מתחדש.
"100 עמדות זה נשמע הרבה, אבל זה עדיין מעט ביחס למה שאנחנו צריכים במדינה", היא אומרת. "אנחנו זקוקים לכמה מיליוני דולרים כדי להבטיח שיהיה כיסוי רחב, ואני מנסה בימים אלה לפעול בכל הכוח מול הרשויות המקומיות וחברות פרטיות שיתרמו, כיוון שכל מכשיר הוא פוטנציאל להצלה. הוחלט שברגע שרשות מקומית מציבה עמדת דפיברילטור במרחב הציבורי, מד"א יעשו התאמה ויציבו עמדה נוספת".
למה צריך כל כך הרבה מכשירים במרחב הציבורי?
"מבחינת המיפוי האמיתי של מד"א, הפיזור האופטימלי הוא עמדה בכל 300־400 מטר. ברגע שדפיברילטור נמצא מתחת לבית ומשרת שלושה־ארבעה בניינים, זה הרבה יותר זול מאשר להחזיק מכשיר פרטי שדורש תחזוקה. בישראל קיימת בעיית מודעות להתקפי לב.
"זכור לי מקרה שישבנו בבית קפה, אורן ואני, ומישהו התעלף. כשמישהו מתעלף, מיד מגישים לו מים ולעתים לוקח זמן עד שמתקשרים למד"א. אחרי שאורן ביצע בו החייאה אמרתי לו, 'מזל שהיית שם'. הוא ענה לי שלא בטוח שהאדם יחיה, משום שלא היה לו איך לתת שוק חשמלי. רק אז הבנתי עד כמה אנחנו מפספסים ולא מודעים. מהצד שלי ראיתי בסך הכל מישהו מתעלף וזה נראה תמים". ביום שאורן התמוטט, אחד הקרדיולוגים הבכירים עמד מול מעיין ואמר לה בפשטות: "מכת חשמל אחת והוא היה חוזר הביתה הערב, אלייך ולילדים".
משפט נורא.
"אבל זו האמת. אני אחת שצריכה את האמת, וזה משהו שביקשתי לאורך כל ימי האשפוז. המציאות כואבת מעל הכל, ואף משפט לא ישנה את זה. הרגע שבו קלטתי את חומרת המצב היה כשראיתי את אחד הקרדיולוגים, חבר שלו מהצוות, מתייפח".
כשאת שומעת על מקרים כאלה, כמו הכלה שהתמוטטה בחתונתה למשל, מה זה עושה לך?
"זה שובר אותי ומרסק אותי. אני שומעת על זה הרבה יותר ממה שומעים בתקשורת, אני רואה את זה על בסיס יומיומי. יש לי הזדהות עצומה עם בני המשפחה, עם מה שהם עוברים, וזה עינוי. אז כן, יש המון עצב והמון קושי".
את כותבת בעמוד הפייסבוק שלך, באומץ לב, בכנות וללא כל ניסיון להעביר נחמה, פוסטים, שאחרי האגרוף בבטן מכניסים לפרופורציות גם את כל מי שמתלונן בימים אלה על בידוד.
"לפני שאורן נפטר לא כתבתי כלום. הוא היה איש הרשתות. אני לא כל כך יודעת להסביר את הדחף הפנימי, אבל הרבה מזה זה לחלוק את אורן, לחלוק תהליכי אבל. יש פערים עצומים בידע שלנו כחברה על התמודדות עם אבל, וזה משהו שמאוד הפתיע אותי כשחוויתי את זה בעצמי.
"בתפיסה שלי אנחנו מדינה שחווה אובדנים ואסונות, וחשבתי שאנחנו מצוידים בדברים יותר חזקים מ'תהיי חזקה'. אנחנו מכחישי מוות ורוצים לראות את המעבר החד הזה, כמו המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, גם באבל הפרטי. אנחנו רוצים לראות אנשים עומדים מיד אחרי שהם נופלים - וזה לא עובד ככה".
יש איזושהי תחושת הקלה בעבודה שלך על הפרויקט?
"הקלה אין. אני יכולה לומר שמחפשים הקלה ואני מתה לומר לאנשים שבטח שיש נחמה בפרויקט. אבל אין נחמה. גם אם אנשים יינצלו, אין בזה נחמה. יש תחושה מקבילה טובה, שמשהו טוב קרה, אבל אין נחמה על המוות של אורן. וגם הזמן לא עושה את שלו. הוא לא עושה כלום לכאב, הוא רק משפר את היכולת שלנו להתרגל לסיטואציה.
"אני לא חושבת שאי פעם יכאב לי פחות שאיבדתי את מי שהיה החבר, בן הזוג שלי, ושלילדים שלי לא יהיה אבא. הזמן מלמד אותנו לחיות עם סיטואציה בזמן נתון. אם בהתחלה, בכל פעם כששמעתי אופניים למטה קפצתי וחשבתי שזה הוא, היום אני לא קופצת. אבל כשאני שומעת את האופניים ויודעת שזה לא הוא - אני נורא כואבת. זה ההבדל".
התחושה לעתים היא שאנשים אבלים מנסים לנחם את המנחמים, ובעיקר להיות חזקים ליד הילדים, במקרה שלך שלושה - כיום בני שמונה, חמש ושנתיים וחצי.
"גם כשאומרים לי תתנחמי בילדים, זה לא עובד ככה. כי בעצם הם עומדים בזכות עצמם, הם לא כאן כדי להיות כלי מנחם. ופתאום, מלהיות אמא שמסתכלת עליהם רק מתוך אושר ושמחה, את הופכת לאמא שמסתכלת עליהם באושר ושמחה, אבל גם בעצב בו זמנית. ואנחנו מעבדים את זה ביחד.
"אם אני מזילה דמעה, אחד מהם יקלוט את זה מהחדר ויגיד, 'אמא מתגעגעת לאבא עכשיו' ושלושתם מחבקים אותי, כולל תינוקת קטנטונת. וגם הגדול, שרואה סביבו אבות רוכבים על אופניים ולו אין אבא כזה, יודע שמותר לו להישבר. אני לא מאחלת לאנשים הכי רעים בעולם לבשר לילד שאבא שלו לא יחזור".
באותה דירה
זוסמן והילדים גרים עדיין באותה דירה, אף שאחרי האסון סביבתה הקרובה ניסתה לשכנע אותה לעזוב. "אחרי שזה קרה, נורא בער לסביבה שנעזוב את הדירה, אבל לא רציתי. לא יכולתי. הטראומה הייתה כל כך כבדה, את עוד לא מצליחה להבין בשום צורה שהבנאדם לא חוזר, גם אם הוא גסס לך בידיים. זו הייתה היציבות היחידה שיש לי, ואת צריכה שמשהו יישאר יציב.
"גם העולם של הילדים התהפך ולא רציתי להוציא אותם מהחדרים שלהם. זה גם הבית הראשון האמיתי שלי. נדדתי בין מדינות, עברתי כילדה בין המון בתים, וזה הבית שגרתי בו הכי הרבה זמן בחיים שלי. הדירה הראשונה שעברתי אליה בגיל 20 הייתה עם אורן". "גם המקצוע שלי נקבר יחד איתו", היא אומרת. "זה קשה עד בלתי אפשרי לשבת מול זוגות ולעצב להם חלומות, כשהבית שלך נחרב. הייתי סוג של פסיכולוגית. אני מודה שאין לי את הכוחות להכיל לצערי".
לדבריה, את מסלול ההכשרה הלא שגרתי של אורן חוותה יחד איתו. "זה היה המסלול שלנו", היא מספרת. "היו לי קריירות משלי, אבל אלה חיים שמגדירים כמה שבתות יש ביחד, כמה לילות יש ביחד, אם תעברי לחו"ל לצורך הכשרות שלו. מסלול הקרדיולוגיה הוא מאתגר במיוחד. אבל הוא לא הפסיד שום יום הולדת בגן, הוא היה האבא שלוקח לחוגים. עשה שמיניות באוויר כדי שהמקצוע לא יבוא על חשבוננו.
"ההחמצות המקצועיות שלו הורגות אותי. הוא היה במרחק חצי שנה מלהגיד אחרי שמונה שנים 'עשיתי את התורנות האחרונה שלי'. הוא לא הגיע לפרופסורה שהוא עבד כל כך קשה בשבילה. אנשים מדברים היום על החמצות, שלא הספיקו לטוס לחופשה. איזו חופשה? הוא לא הספיק לראות את הבת שלו הולכת".
אחד הדברים שכל הזמן חוזרים בהספדים על אורן הוא שזה קרה לטוב ביותר. "והוא באמת היה הטוב ביותר", אומרת אלמנתו. "לפעמים זה נשמע לא מציאותי, אבל הוא היה כזה - אדם מבריק, צנוע, מצחיק ואבא מופלא". במדינות מסוימות באירופה כבר יישמו את המודל הצפוף של התקנת דפיברילטורים במרחב הציבורי. ובעקבות כך השתפר נתון הצלת החיים מ־%3 ל־60%. "מדובר ב־6,000 איש בשנה, שיכולים לחיות, וכשעוצרים לחשוב על המספרים זה בלתי נתפס", היא מציינת.
למעשה, לא צריך להיות מתנדב במד"א או לעבור קורס החייאה כדי להשתמש בדפיברילטור. אם זה קורה למישהו בבית, כל מה שנחוץ הוא לחייג למד"א להפעלה מרחוק. העמדה תשמיע אזעקה ותיפתח מרחוק על ידי מוקדנית, והמכשיר ייפתח ויספק הוראות קוליות מוקלטות להפעלה קלה - ללא צורך בניסיון קודם.
ניתן להיכנס לעמוד הפרויקטים המיוחדים באתר מד"א ולתרום כפי יכולתכם:
www.ifmda.org.il/he/plans-and-projects/crowdfunding/oren-zusman-defibrillator