עשור לאסון הכרמל: "כשהשערות שלי נשרפו לא חשבתי לברוח, צילמתי"

לשריפה שהתחוללה לפני עשור בדיוק באזור הכרמל הגיע הצלם רוני סופר די במקרה. "נהגתי לכיוון מסיבות אחרות, ואז שמעתי שמתחילה שריפה קטנה והחלטתי לפנות לשם", הוא משחזר כעת. "זה היה ממש בהתחלה, לפני שהגיעו הכבאיות. הייתה אולי עננת עשן אחת מעל מוקד השריפה והתחלתי לצלם מהרגעים הראשונים. זה היה בסביבות השעה 12 בצהריים. האירוע של האוטובוס היה בסביבות 15:30. שריפת יער קטנה הפכה להיות קטסטרופה גדולה".

השריפה שפרצה ב־2 בדצמבר 2010 גבתה את חייהם של 44 בני אדם, וצילומיו של סופר מאסון הכרמל פורסמו מאז בכל העולם. האירוע שאליו נקלע הפך לאחד המשמעותיים בחייו. בימים אלה הוא יוצא בהרצאה בזום, "רגעים קריטיים - עשור לאסון הכרמל", (בחמישי הקרוב, 3.12, תיערך הרצאה בטוקהאוס אונליין), שבה הוא מתאר באמצעות צילומים נדירים את הרגעים שהיה עד להם, שהחלו בענני העשן הראשונים שעטפו את ההר והסתיימו כאשר חצה קיר של אש והוציא מהתופת את עצמו ושלושה סוהרים. "אני מדבר על זה במהלך כל העשור, אבל עד עכשיו הייתי בעמדה מאוד פסיבית. מי שביקש והזמין - באתי ודיברתי", הוא מספר, "רק עכשיו, עשר שנים אחרי האסון, הרגשתי שזה בסדר לקדם את ההרצאה ולהוציא זאת החוצה. זה נראה לי נכון עכשיו".

סופר, 55, המגדיר עצמו כאתנוגרף, הוא צלם המתמחה בתיעוד מלחמות וקונפליקטים ועוסק בכך משנת 1990. בין האירועים שתיעד היו המלחמה ביוגוסלביה, המהפכה בזימבבואה, ניסיון ההפיכה האחרון בטורקיה, המהפכה בהאיטי וגם כאמור אסון הכרמל - אירוע שאותו הוא מגדיר כ"אחד מחמשת הפריימים ששינו את חיי". "אנחנו חיים כיום בעידן של אנתרופולוגיה ויזואלית", הוא אומר. "השפה המדוברת ביותר כיום בעולם היא השפה הוויזואלית, לא אנגלית ולא ערבית. הצלם הוא חלק מההיסטוריונים המודרניים של העולם. יש משהו מטורף בלהיות בחזית. החזית אגב לא חייבת להיות של כדורים ומלחמות".

הכוח לפעול

כשהגיע לזירה, סופר עדיין לא דמיין שהשריפה תגיע לממדים שאליהם התפתחה בסופו של דבר. "בהתחלה הסתובבתי בין המוקדים השונים, ביניהם פינוי הכלא, וצילמתי", הוא מספר. "לאחר מכן ראיתי שמיים שחורים ואת כל המדרונות בוערים מכל הזוויות, והבנתי שזה אירוע ענק. אבל עדיין לא תיארתי לעצמי שזה יהפוך לאסון".

מה עבר לך בראש באותם רגעים?
"כבר תיעדתי שריפות הרבה יותר גדולות מזו. תיעדתי את השריפות הגדולות של קליפורניה שמתרחשות כל שנה בסביבות אוקטובר. היה לי ניסיון בלהיות תחת אש ולהתנהל. כשאני מתנהל באירועים האלה, אני מאוד קר רוח. בכל האירועים שבהם הייתי בסכנת מוות בעבודה שלי, הראש עובד קודם. אתה מתמקד בלספר לעולם מה קורה ולתעד. ברגע שאתה מספר לעולם מה קורה, אתה מחריג את עצמך מהסיטואציה למרות שאתה נוכח בה. אתה כאילו משקיף מבחוץ. מפה בא הכוח לפעול, כי אתה לא חושב על עצמך כפקטור באירוע עצמו".

מה קרה בהמשך?
"כשסיימו לפנות את הכלא, אני ועוד כמה צלמים עמדנו ליד הכלא. ראיתי קולגה מגיע לכיוון שלי ושאלתי אותו מה קורה בהמשך, בין הכלא לקיבוץ בית אורן. הוא אומר לי: 'אל תנסה אפילו לרדת לשם, הכל אש, עשן, אי אפשר לראות כלום'. זה דרבן אותי. נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע לכיוון. אז הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני באירוע גדול. היו כמה רגעים שמימיני ומשמאלי היו קירות של אש, ואני לבד בכביש".

עדיין הצלחת להוציא את עצמך מחוץ לסיטואציה?
"כמובן, אבל אתה מרגיש את האווירה של סוף העולם. אז גם הייתה הפעם הראשונה שהפנמתי שמשהו רציני קורה. אבל זה לא מייצר אינסטינקט של בריחה, אלא יותר של מעמד הר סיני. חצי שעה אחר כך הגעתי להיכן שנמצא כיום מגרש החניה של האנדרטה. נכנסתי לבד עם הרכב שלי לצלע ההר שמשקיפה למזרח, כדי להחליט מה השלב הבא שלי. ירדתי כמה מאות מטרים מהצומת ונכנסתי לחורש כדי לעלות לנקודת תצפית ולבחון מה קורה. הנקודה הזו הייתה אז נטולת אש, אבל אחרי דקה או שתיים ראיתי שמהעמק שמתחתיי עולה אש לגבעה. פתאום האש הסתערה למעלה, הקיפה אותי, ואני לבד. נכנסתי לאוטו שלי כשבכל הזמן הזה אני מצלם, ביד אחת עם סטילס, ביד שנייה עם וידיאו. נהגתי דרך פתח שנוצר באש בשביל החוצה, ואז הבחנתי באוטובוס של הסוהרים שהיה משמאלי".

האוטובוס, שהוביל צוערים של קורס הקצינים של שירות בתי הסוהר, שנשלחו לתגבר את פינוים של אסירי כלא דמון, נקלע לסופת אש ונשרף. נהגו ו־37 מבין 40 נוסעיו, רובם צוערים, נספו, כמו גם שלושה כבאים (בהם אלעד ריבן, נער צופה אש) ושלושה קציני משטרה שניסו להצילם. "התנהל ויכוח בין השוטרים שהיו שם לבין האנשים באוטובוס לגבי מסלול הנסיעה שלו", מספר סופר. "בסופו של דבר פקדו על האוטובוס לעשות פרסה. אם האוטובוס היה ממשיך בנתיב שלו לבית אורן, כנראה לא היינו מדברים היום על אסון הכרמל. לפני שהאוטובוס עשה פרסה זיהיתי שיש בלגן, שוטרים מתווכחים. כשיש אירועים כאלה אני תופס מרחק, מוריד פרופיל. באחד מקטעי הווידיאו שצולמו - רואים אותי נכנס לרכב ומתחיל להתרחק משם. בעצם נוצרת שיירה, כשאני עומד בראשה. האש מקיפה עכשיו את הגבעה וחוסמת לנו את הציר למטה. ברגע הזה אני עוצר, אי אפשר להתקדם. ליאור בוקר (קצין אגף המבצעים של המחוז הצפוני במשטרה, שנהרג בעת מילוי תפקידו באסון: א"ש) עקף אותי וצעקתי לו שהציר חסום. הוא עשה פרסה וחבר לאזור האוטובוס. גם אני באיזשהו שלב עשיתי פרסה".

סופר מספר שכשהראה להוריו של בוקר את הצילום האחרון של בנם ברכב, "הוריו שאלו אותי למה אני יצאתי מהרכב שלי", הוא מתאר. "עניתי להם שלא יצאתי מהרכב, ואז הם אמרו לי שעל הרכב הלבן של ליאור רואים את הצל שלי עומד. כשהרכב שלי חוטף אש והשערות על הידיים שלי מתחילות להישרף, לא חשבתי לברוח, אלא יצאתי מהרכב לצלם. אבל לא זכרתי זאת, היה לי בלק־אאוט. רק שתביני כמה הפעולה הייתה אוטומטית".

מה קרה אחר כך?
"האש כבר הייתה על האוטובוס. כולם מבינים שמסוכן פה, רשתות הקשר עמוסות בצעקות, בפקודות סותרות, כאוס, בלגן, סכנה אמיתית. כשיצאתי מהלהבות, דני חייט (הכבאי שנלחם בלהבות כדי להציל את נוסעי האוטובוס הבוער, נפצע באורח קשה ומת מפצעיו: א"ש) כיבה את הרכב שלי עם מים. כל מי שיצאו מהאוטובוס רצו לשני כיוונים, אבל שלושה מאנשי השב"ס פעלו באופן שונה. במקום לרוץ לכיוונים ההגיוניים, הם רצו לכיוון אחר. כך הם עברו דרך הצינור של דני חייט, הוא הרטיב אותם, והם הצליחו להגיע לאוטו שלי. הכנסתי אותם לרכב. בסיטואציה הזו הבנתי שעכשיו חייבים לצאת, זהו, גמרנו. יש הבדל גדול בין לחשוב 'וואו, זה מסוכן, יכול לקרות לי משהו', לבין ההבנה שעכשיו מתים וחייבים ללכת. נהגתי החוצה משם בצורה לא פשוטה, כאשר מימיני, משמאלי ומלפניי יש אש".

איך צלחת את האש?
"לא יודע, פשוט נהגתי במהירות לא נורמלית בחושך כשאש מקיפה אותי והצלחתי לצאת. בתוך האוטו שלי ישבו קצינה אחת, סיגל דואק, ושני סוהרים מהשב"ס, דודו דרעי ומאור פרץ. הייתה פאניקה, היו צעקות: 'תציל אותנו, תציל אותנו'. עם סיגל אני נמצא בקשר עד היום. מיד אחרי שחילצתי אותנו משם והגענו לחניון בית אורן, התחלנו להסביר לכולם מה קורה, איזה אסון מתרחש למטה. השארתי שם את האוטו שלי, שהיה חצי שרוף, לקחתי את המצלמות וחזרתי למטה ברגל. אז גם הקלטתי את עצמי, דיברתי אל עצמי. אתה מבין מה קרה, אבל לא יודע אם מתו 20, 30 או 10. חזרתי למטה וראיתי את כל הגופות".

המראות הללו רדפו אותך אחר כך?
"לא, באף אחד מהמקרים שתיעדתי בחיים שלי לא היו לי פלשבקים מהסיטואציות. מה שכן חוזר אליך זה מחשבות בדיעבד, המון מחשבות. אתה פשוט חוזר ומנתח את האירוע מפרספקטיבות שונות: האם יכולתי להוציא עוד אנשים? אתה חושב על המשמעות של מה שעשית. בעצם חציתי גבול. אנחנו, הצלמים, אוהבים להתייחס לעצמנו כאל שקופים. פתאום לא רק שאני לא שקוף, אלא קרה משהו שהוא ברמה יותר עמוקה. אני שיניתי את ההיסטוריה שם, את הסיטואציה, בכך שהצלתי שלושה אנשים. זה קונספט פסיכי. הפכתי להיות חלק מהאירוע במקום צופה באירוע. זה מטורף, זה שינוי מהותי באופן שבו הגדרתי את עצמי כל החיים".

"מי גיבור?"

סופר קיבל צל"ש מטעם הכנסת על פעולותיו מצילות החיים באסון. עד היום הוא נמצא בקשר הדוק עם רבות ממשפחות הנספים באסון. לאורך השנים לא הייתה לו באמת אפשרות לנתק את עצמו מהסיטואציה שתיעד. "נפלה עליי אחריות מאוד כבדה על הכתפיים", הוא מתאר, "כל המשפחות פנו אליי כדי לשאול מה קרה ליקיריהן, כל גורמי הביטחון וההצלה פנו אליי כי מבחינתם אני העד המרכזי של האירוע. כל החקירות, כולל זו של מבקר המדינה, באיזשהו שלב הגיעו אליי. ואז אתה הולך ברחוב במשך שנה או שנתיים לאחר מכן וקוראים לך 'גיבור'. מי גיבור? מה פתאום גיבור? דני חייט הוא גיבור. הוא היה שם, עשה את התפקיד שלו, ידע הרבה לפני כולם שהמשחק נגמר, אבל החליט להישאר. דני עבד עד הרגע האחרון, עד שלא נשארו לו מים, ואז הוא קרס. העשור הזה היה תקופה שבה ניתחתי דברים. זו הייתה תקופה מלאת שאלות ותהיות. לפני כמה שנים הייתה שריפה גדולה נוספת בכרמל שהגיעה עד מבואות חיפה. כולם פנו אליי לשאול: 'מה צילמת?'. כולם ציפו שהצלם של הכרמל יגיע לשריפה הזאת, אבל אני לא נסעתי לשם כי לא יכולתי לשאת את המחשבה על הקרקס התקשורתי שעלול להיווצר מזה".
חווית פוסט־טראומה בעקבות אסון הכרמל?

"שואלים אותי על פוסט־טראומה, ואני אומר שלא הייתה ההפוגה הנדרשת לפוסט. כדי שתהיה פוסט־טראומה, האירוע צריך להיגמר. להבדיל מאירועים אחרים שתיעדתי, מבחינתי האירוע הזה לא נגמר. אני עדיין בקשר הדוק עם המשפחות, עדיין מדבר על זה. יכול להיות שברגע שאפסיק לדבר על הכרמל, אז תהיה פוסט־טראומה".

להזמנת ההרצאה:
 rafiagiv.co.il (ניהול מרצים); או בפייסבוק: Roni.sofer