גל האלימות והחיבוק המפתיע מנתניהו: ערביי ישראל בין תקווה לייאוש

"אנחנו בשנת 2021 מבחוץ, אבל לא מבפנים", אמר בעצב נזיה מסארווה, ראש המועצה לשעבר של כפר קרע, שבוואדי ערה. "את ההתקדמות המהירה שחווה העולם קיבלנו בלי ליווי ערכי ובלי ברקסים. תסתכל בעצמך, אנחנו לבושים במיטב המותגים, נוסעים במכוניות הכי חדשות, הבתים שלנו יפים, אבל תרבות לא קונים בסופרמרקט, ואנחנו כמו המתעשרים מהר, מחזיקים בסדר עדיפויות שגוי. לאנשים חשוב השופוני, המותרות. ואיך יממנו אותם? יעבדו יותר, ואם יעבדו, פחות ישימו לב איך הילדים גדלים, ואם עדיין יהיה חסר כסף, תרמה את אחיך או את השכן. אתה מאבד מהר מאוד ערכים. כשהייתי ראש המועצה, כל הזמן אמרו שצריך להעלות את אחוז הזכאים לבגרות, ואני שאלתי 'ומה עם אלה שלא יסיימו לימודים?'. אצלכם אחרי כיתה י"ב הולכים לצבא, יש מסגרת, סדר. פה 60 אלף צעירים ערבים עדיין לא הגיעו לפשע, אבל הם בדרך. אם לא נעצור אותם, יהיה פה רע מאוד".

מסארווה הוא עורך דין במקצועו, אשתו ניהלה בית ספר, בת אחת רופאת שיניים, שנייה פקידה ברשות המסים. לבן סלימאן הייתה חנות למכשירים סלולריים, בחצר הבית. ב־5 בינואר סלימאן סגר את העסק בשעת ערב וליווה הביתה עובד פלסטיני, המתגורר במרכז היישוב. בדרך נפתחה עליהם אש חסרת רחמים מרובה M16, שני הצעירים נפגעו.

113 מבני המגזר הערבי נרצחו במהלך 2020, עלייה של 20% לעומת השנה שקדמה לה, ו־2021 נפתחה בסערה בסדרת התנקשויות מזעזעת. מדברים על כמות אסטרונומית של כלי נשק הפזורים בשטח, ומנגד כל פעם מציעים פתרון אחר לחיסול המגיפה: תוכנית ארוכת טווח למיגור הפשע, הוספת תחנות משטרה ביישובים הרלוונטיים, פרויקטור מיוחד, אבל זה נראה כרגע כמו כיבוי שריפה בדלי מים.

כעת, רגע לפני הבחירות לכנסת, עולה שאלה לא פשוטה בקרב ערביי ישראל: האם הנהגת המגזר יכולה להמשיך לצעוק מספסלי האופוזיציה, או שכדי לשנות את המציאות הטרגית צריך לשנות את אופן החשיבה וכמו יו"ר מפלגת רע"ם, מנסור עבאס, לחשוב על שיתוף פעולה עם השלטון, גם אם מנהיג הימין בכבודו ובעצמו הוא האיש שלא מזמן הכריז "ביבי או טיבי".

"היה מי שאמר בעבר 'כשערבי רוצח יהודי, זה אירוע ביטחוני וכל המערכת מתגייסת להביא למעצרו. כשערבי רוצח ערבי, זה נושא אזרחי שניתן להשאיר מאחור'", אומר ח"כ לשעבר מוחמד ברכה, שמשמש כבר קדנציה שנייה כיו"ר ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל.

"קרוב ל־1,500 נרצחו מאז אוקטובר 2000. אם לא שמתם לב, מדובר במלחמה. פי שמונה ממה שנרשם בגדה המערבית ופי שמונה מירדן. אלה אותן משפחות, אותם מנהגים, אז למה יש כאן יותר, בגלל שהמשטרה הפלסטינית יותר מאורגנת? כמובן שלא. לדעתי יש מי שחושב שככל שהאוכלוסייה הערבית מתעסקת בעצמה ובראש דאגותיה נמצא הביטחון האישי, זה יסיח את דעתה מהעניינים העיקריים של הריסת בתים, אפליה, חוק לאום והעניין הפלסטיני. רוצים להוריד את תקרת השאיפות החברתיות להבטחת הקיום בלבד. נתניהו רוצה לאשר תוכנית למלחמה באלימות, לשם מה קיימת משטרה? כדי להבטיח את הדברים האלה. הפשע הגואה הוא כתב אשמה חמור למדינה ולממשלה".

ומה אחריותה של ההנהגה הערבית?
"כמובן שיש אחריות. כראש ועדת המעקב, הגוף היציג של כלל האוכלוסייה הערבית, לפני שנה וחצי כינסתי 14 קבוצות מומחים כדי לענות על השאלה. מה תפקיד המפלגות, התקשורת, מערכת החינוך, אנשי הדת, רשויות הרווחה? נתנו המלצות מעשיות ואפילו הוצאנו חוברת לגבי מה אנחנו דורשים מעצמנו, אבל מספיק שבעיר שלי, שפרעם, יש 50 אלף תושבים ו־50 פושעים ואין מנגנון הרתעה ראוי. מי שיורה היום, יכול לירות מחר ויכול לרצוח מחרתיים. אותם 50 יכולים למרר בקלות חייה של חברה שלמה, ואז כל החינוך והטפות אנשי הדת לא יעזרו. מדברים על תוכנית של שנים, אני אומר: שימו מטרה לשלושה חודשים. למגר קבוצה מסוימת, ואז כל הפושעים הפחדנים יתחילו לשקשק. לפני כשנה עשו מבצע של איסוף נשק ואמרו: מי שיביא, לא ייפתח נגדו תיק פלילי. בדיחה. היה צריך להיכנס בהם ורק אחר כך להציע הצעות, שיידעו שיש עונש, אבל מרצון? מה פתאום, הפשע הוא פרה חולבת".

ג'מאל חכרוש, הניצב הערבי־ישראלי המוסלמי הראשון במשטרה, ראש אגף סי"ף (סיכול פשיעה), הוא בעצמו נפגע אלימות במגזר. אחיינו ענאן נרצח לפני כארבע שנים במרכז כפר כנא. "במשפחה, כשיש מקרה רצח, זה מעניין אותה אם יש פחות במקום אחר?", שאל בציניות. "האלימות לא מדלגת על אף חצר. היא כמו אש, כשהיא שורפת היא לא שואלת את מה אפשר לשרוף".

למה אתם לא אוספים את כלי הנשק מהרחובות?
"יש בעיית משבר אמון, ואפילו אם יהיו לנו תוצאות חיוביות, לא יספרו אותן. אמרו לך בטח שאין הרבה פענוחים של מקרי רצח במגזר הערבי, אבל אני אומר במפורש שמתחילת השנה, יש כבר שמונה כתבי אישום בעבירות רצח. מדברים על 13 מקרים מתחילת השנה. במגזר, לעומת זאת, יגידו 15־16, כי מנסים להעצים את הבעיה. אז היו 13 ומתוכם ארבעה בקטטה שהתקיימה במזרח ירושלים. כלי נשק? אין יום שאנחנו לא תופסים. רק בסוף השבוע האחרון נתפסו תשעה אקדחים, 13 רובים, מטען חבלה, ארבעה בקבוקי תבערה. אני אתן לך מה מחוז אחד תפס מתחילת השנה: 52 כלי נשק, 29 רימונים, 13 מטענים. אומרים בלעג 'מה הבעיה בלאסוף נשק?'. כאילו רק מדובר בלבוא, לדפוק על הדלת ולהגיד 'תביאו'. צריך מודיעין, צווים, לחפש ולמצוא. חושב שאותו עבריין מחזיק את הנשק מתחת למזרן? לא. תבין, לפני שאני שוטר אני אזרח ערבי, ואני אומר לך שהמצב התהפך. לא זוכרים, אבל עד לפני כמה שנים לא הייתה בחברה הערבית נוכחות משטרתית בכלל".

כשניצב חכרוש מדבר על חוסר אמון בין הציבור ערבי לכחולי המדים, צריך לנסוע מרחק עשר דקות מביתו של מוחמד ברכה בשפרעם, לטמרה, שם עמדה בשבוע שעבר סוכת האבלים על מותו של אחמד חיג'אזי, בן ה־22, שהצית את הרחוב בגלל טרגדיה שבה חף מפשע קיפח את חייו.
אחמד, סטודנט לסיעוד, היה הצעיר בילדים. מספרים שטיפחו אותו בכפפות משי. בעוד אחיו היו אנשי מעמד הפועלים, אצלו האוכל היה מגיע בסיר נפרד. דייסת קוואקר בבוקר, בצהריים חזה עוף נטול שומן. בגדים ממותגים. כשאחיו ג'אבר הציג את תמונת המנוח, בבגדי אח לבנים, הוא ביקש שאשים לב איך העט, שבכיס החולצה, נמצא בדיוק במרכז, כי בניגוד אליהם, אחיו היה בעל אופי "גרמני".

אחמד לא היה קשור לירי ביישוב. הוא היה אצל חבר, שמעו יריות בחוץ, חילופי אש בין כוחות משטרה לעבריינים מקומיים, יצאו לראות מה קורה ומצרור של M16 היה זה כדור אחד בלבד שמצא את לבו.

"הייתי בדיוק בסופרמרקט שלנו, בקצה הצפוני של היישוב", ג'אבר מספר. "אמרו שיש קטטה גדולה, ואני בין היתר, ממש בקטנה, משמש ככתב חדשות מקומי, יש לי עמוד פייסבוק עם 4,000 עוקבים. התחלתי להתעניין באירוע, ופתאום מישהו אמר 'אל תגיע, אחיך נפגע, הוא פצוע קשה'. התקשרתי לעדנאן אבו רומי, פרמדיק מקצועי, ושאלתי 'מה קרה?', אמר 'סע עכשיו לרמב"ם'. הרגשתי חולשה בכל הגוף, אז ביקשתי מחבר שייקח אותי לבית החולים. אחרי שעתיים הודיעו שאחמד נפטר. בחיים לא חשבתי שדברים כאלה יגיעו אליי, כי אנחנו אנשים נקיים. אפילו לא דמיינתי שטעות כזו אפשרית. זו פשוט הייתה הזירה הלא נכונה, בשעה הלא נכונה, רק הכדור נכון. תבין, המגזר הם אחלה אנשים ואחלה חברים, אבל אם המצב ימשיך להתדרדר, הם ירגישו לא טוב. תהיה פה מלחמה".

כשישבנו בסוכת האבלים, המקום היה מלא, אנשים לא הפסיקו לזרום. טמרה היא אומנם עיר לא קטנה בגליל, אבל כזו שבה כולם מכירים את כולם. ג'אבר אומר שאין בעיה גדולה לאתר את התפוחים הרקובים, רק צריך לרצות. "העבודה שלי היא לתת שמות למשטרה?", חייך במרירות. "המשטרה שואלת אנשים 'למה אתם לא עוזרים?'. אם הייתי אומר להם שהאדון הזה בעייתי, אז אותו אחד היה בא אליי בלילה, או שהיה שולח את הסנג'ר שלו. לי הוא לא היה עושה כלום חוץ מלשים קצת רעל ולהרוג 60 פרות ברפת, כשכל פרה עולה 10,000 שקל. שלוש דקות של עבודה. אם המדינה רוצה, תוך 60 יום לא יהיה לאישה במגזר סכין יפני כדי לחתוך עגבניות לסלט. רוצים למצוא פושעים? תתחילו עם אלה שמסתובבים בעיר כשהם לובשים חולצה ב־1,000 שקל ונעליים ב־2,000 שקל. תשאלו אותם 'מאיפה הכסף?'. מאוד פשוט".

ניצב חכרוש יודע היטב למה ג'אבר התכוון. "הבעיה העיקרית אצלנו במגזר היא הפרוטקשן, 'חאווה'", הוא מסביר. "אוכלוסייה גדולה בחברה הערבית לא רוצה לעבוד, וזו מבחינתה הכנסה גדולה וקלה. התפקיד שלנו כמשטרה זה להיכנס חזק בנושא, כי זה מביא להמון צרות. עובדה, לפני 30 שנה הייתה אותה אוכלוסייה, אותה תרבות, אבל לא הייתה את התופעה, כי אז האמינו בעבודה קשה. היום רוב מקרי הירי על בתים בלילות זה בגלל פרוטקשן. אחמד חיג'אזי נהרג במהלך פעילות שהייתה מכוונת כנגד עבריינים. אותו בית, שהיה תחת מארב, במשך שבועיים ירו עליו שלוש פעמים כדי שבעל הבית ישלם".

בגלל העניין הבוער לקח אותנו למקום צדדי, בסוכת האבלים, אחמד חיג'אזי, בעל אותו שם כמו המנוח, רק קרוב משפחה. חיג'אזי, 38, הוא מורה בתיכון מקומי בטמרה, נראה שרק חיפש מקום לפרוק את מה שעל לבו. "אני מחנך כיתה, ויש לי שם חבר'ה שבכל רגע יכולים להיות בנתיב הלא נכון", הזהיר תוך שהוא מצית לעצמו סיגריה. "הרי הצעירים הולכים לפשע, כי הכסף קל ואין להם ביטחון לא מהמשפחות, לא מהעירייה ולא מהמדינה. אני נשוי ואב לשתי בנות וממש מפחד עליהן. אתמול דיברתי עם חברים בגילי ואמרנו לעצמנו 'אלוהים ישמור לאיזו מציאות הן גדלות'. אנחנו חושבים פעמיים אם להביא עוד ילדים לעולם. אני היום מלמד עם מורים שלימדו אותי כנער ועדיין רוחש להם כבוד אדיר. אני מסתכל על התלמידים שלי איך מתייחסים למורים, 'מי אתה בכלל?'. זה לא עניין של תרבות. זה נובע מכעס, תסכול".

חשבת פעם לעזוב את העיר?
"זה מה שהמדינה רוצה, 'צאו כולכם'. אז תאר לך שכל הצעירים הערבים יעזבו את הכפרים וייצאו לערים יהודיות. לא פה ושם כמה משפחות בודדות, אלא שכונות ערביות, כמו הרובע הסיני בניו יורק. נראה איך אז המדינה תגיב. הרי פעם הייתה מדיניות לא למסגר את המגזר הערבי, תנו לו לעבוד, תנו לו השכלה. עכשיו חוזרים למסגור, וזה הדור הצעיר שסובל. המדינה לא חושבת עליו ואין לו שום אופק".

בטמרה מתגורר שרף חסאן, ד"ר לסוציולוגיה שמשמש כיו"ר ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי. גם הוא מורה לאזרחות וסוציולוגיה וחי עם משפחתו הצעירה בחשש. רק לפני שבועיים היה מטען חבלה בבית ליד, ואחד השכנים נפצע. "קשה. אנחנו חוששים בכל הרמות, כי יש לנו ילדים", הוא מספר. "החברה הערבית עברה משלב שבו מי שנפגע הוא כזה שמעורב באלימות לשלב שבו חפים מפשע, שאין להם קשר, נפגעים. זה מה שידחק אנשים לעשות מעשה ולשמור על ביתם, אבל גם אם אתה שומר על ביתך, זה לא אומר שאתה חסין. ככל שהתקדמנו עם השנים המבנה של החברה הערבית השתנה. היום אחד המאפיינים זה חיים בעוני. אקח אותך לסיור בטמרה, ותראה את הלחץ, העומס והבעיות ביישוב מבחינה פיזית, תכנון ובנייה, היעדר מענים לתושבים בעיקר לדור הצעיר, מקום לגור, עבודה. טמרה היא מחנה פליטים אחד גדול, בטח מול יישובי הסביבה היהודיים".

אל תוך הכאוס הזה משתחלים גורמים עברייניים. הרי לא פעם אנחנו קוראים ידיעה על ירי לכיוון ראשי מועצות, או בית עירייה שקירותיו נוקבו מאש תת־מקלע. מאחורי המעשים, משוכנעים, יש מטרה ברורה. "בעתיד הקרוב, בעקבות משבר הקורונה, האבטלה הגואה והעוני, אם לא יהיה טיפול רציני בפשע, הוא יהיה השלטון ברחוב הערבי", מוחמד ברכה קובע. "הם כבר כעת מנסים לחדור לרשויות המקומיות, למכרזים ולתקציבים. עוני מתגבר זה מקום פעולה מצוין בשבילם".

ברכה אומר שהכל החל אחרי מאורעות אוקטובר 2000, שבסיומם המוני כלי נשק הגיעו לרחובות היישובים: "עד אז אזרח ערבי שהחזיק בנשק נתפס על ידי הרשויות כעוין למדינה. אחרי אוקטובר 2000 הגיעו למסקנה שלא מספיק לאיים ולעצור פעילים פוליטיים, אלא צריך לפורר את החברה שלנו מבפנים. הנשק החל לזלוג ולזלוג, והיום אני לא יודע כמה זה מדויק, אבל מקורות במשטרה מדברים על 300־400 אלף כלי נשק בקרב הציבור הערבי. נשק של צבא. באירוע הירי בטמרה הפושעים השתמשו ב־M16 צה"לי".

ניצב חכרוש שומע את המספרים וממהר לבטל אותם: "אני מתפלא על אנשים שקוראים לעצמם מנהיגים ומפיצים מספרים כמו 200 אלף, 300 אלף, חצי מיליון כלי נשק. מי ספר? אני יכול ביני לבין עצמי להעריך, אבל כשאנחנו מדברים, חובתנו לדווח אמת ולא הערכה. אני יכול לומר בבטחה שיש הרבה כלי נשק שלא צריכים להיות אצל אנשים לא אחראיים. יש הרבה, כי אנחנו תופסים הרבה ועדיין מסתובבים".

חזרנו לנזיה מסארווה, לשעבר ראש מועצת כפר קרע שאיבד את בנו סלימאן לפני כחודש. ניצב חכרוש בא לנחמו על האובדן הכבד, אבל ההסברים של איש המשטרה הבכיר לא משכנעים אותו. "המשטרה לא קיימת במגזר הערבי, ואם היא קיימת, אז בנקודות שליליות כמו הריסת בתים, או דוחות על אי־עטיית מסיכות", הוא מסביר.

"כל עוד זה לא זולג למגזר היהודי, שיהרגו אחד את השני. למה במגזר שלנו צריכים להסתובב מאות אלפי נשקים? אם נער ביישוב היה שומע שמישהו נעצר על החזקת נשק ושלחו אותו לשנתיים מאסר, הוא היה מתחיל לחשוב. כראש מועצה אמרתי לשוטרים 'תעשו מחסום וכל בחור עד גיל 35, תחפשו אצלו, אפילו רבע שעה, אפילו שאין כלום, רק שיידעו'. יש פה 4,000 בתי אב ביישוב, היו תופסים עשרה. באלימות תפקידה של החברה לטפל, בפשע יש אצלנו פתגם שאומר 'מה שאתה לא יכול לעשות בעזרת הקוראן, תעשה עם הסולטן', הממשל, ופה אין. לראש רשות יש סמכות לעצור, לחקור, לחפש? זה באחריות המשטרה, וגם לא תחנות משטרה רגילות, אלא יחידות מיוחדות לטיפול בפשיעה. תבדוק בעצמך. קח נשק, צא לרחוב, תירה ותישאר במקום, חכה. שום דבר לא יקרה".

דיאב, חתנו של נזיה, רופא במקצועו, ביקש להתערב: "מדברים על להגדיל את כמות תחנות המשטרה במגזר, אבל זה לא הפתרון. מה שקיים צריך לתגבר וצריך להיות אכפת לאנשים. כשיש יריות באוויר, צאו למקום ותאכפו. לפני כמה ימים העלו סרטון של שלושה בחורים יורדים מרכב ויורים. אני מכיר את המקום, הוא נמצא 500 מטרים מתחנת משטרה. לא הייתה ניידת".

"אני מבין את האזרחים שרוצים תוצאות מעכשיו לעכשיו, אבל אי אפשר", ניצב חכרוש ביקש לענות. "אני מכיר את התוכניות שיש לנו במשטרה, את מה שנעשה בשטח. הבאנו כוחות שקרובים יותר מתמיד לאזרח, במטרה להגיב מהר, אבל זה תהליך שלוקח זמן, ואני מקווה שנתחיל בקרוב לספק תוצאות. השנה הקמנו אגף חדש. אני יכול להבטיח שנעבוד קשה".

מותו של אחמד חיג'אזי הוציא אלפים לרחובות, בדיוק המראות שמהם חששו. כבישים סגורים, רמזורים בוערים, זעם שמאיים להישאר באוויר עד לקבלת תשובות. "הרי מחר או מחרתיים יהיה עוד אחמד שיירצח", אומר אחיו ג'אבר. "אם לא בטמרה, אז בנצרת, ואם לא שם אז באום אל־פחם. 150 איש יירצחו ב־2021, וזה יימשך עד שתהיה החלטה מלמעלה. איך מפסיקים? ילד קטן שלא נותנים לו הוא בוכה ובוכה עד שהוא מקבל. כל יום שישי נצא לכבישים ונסגור אותם. הערבים לא חיות, או אנשים אלימים, הם עמוד השדרה והעוגן של המדינה. תאר לך שבלחיצת כפתור אין ערבים. מי ינקה, מאיפה תביאו רופאים, שוטרים? כשהרופאים שלנו לא יגיעו לבתי החולים, תתחילו לדאוג. זו העבודה של הפוליטיקאים שלנו לאחד, אבל גם הם לא מאוחדים".

חוסר האונים במגזר הצית את השאלה האם הנהגת החברה הערבית עושה מספיק ומפעילה לחץ מתאים, או שהגיע הזמן לשנות כיוון. מספר חברי כנסת ערבים שהגיעו לטמרה שמעו גם קולות לא נעימים, כאלה שאמרו להם לעזוב. "אין לנו כוח פוליטי", אמר אחמד חיג'אזי, קרוב משפחתו של המנוח, שהשתתף בהפגנות. "הייתי מצפה מחברי הכנסת הערבים שיתפטרו או שיישבו מול בית ראש הממשלה וישבתו רעב. צריך לשנות את ההנהגה במגזר. מאז שאני מכיר את עצמי ומאז שאני מצביע למפלגות הערביות, אלה אותם מנהיגים".

אז מי עדיף?
"אפילו נתניהו. אם הם לא מתאחדים ואין מנהיגים חדשים, שיתחברו למפלגות יהודיות וישפיעו מבפנים. הרי מבחינתנו כל המנהיגים היהודים הם אותו הדבר, כולם גזענים, אבל אם יש לך אינטרס ותוכל לממשו אצלם, קח אותו. רבין לא היה יותר טוב, אבל הוא היה צריך אותנו. למה כל ההפגנות כעת חסרות מיקוד? כי אין מנהיג. כשביבי אמר שהערבים נוהרים לקלפי, היהודים יצאו בהמוניהם להצביע, כי הוא מנהיג".

לנתניהו אין אולי כמה מנדטים במגזר הערבי, אבל יש יותר ויותר קולות שלא מפחדים מלהגיד את השם המפורש, אפילו פעילים פוליטיים כמו איש החינוך, נאיל זועבי, ששוריין במקום ה־39 ברשימת הליכוד לכנסת, או חוסאם מסרי, מכפר קרע, שכבר שנים תומך במפלגה.

מסרי, מנכ"ל חברת ההובלות מומה, המתמחה בעבודות עפר ובטון, היא גם היה היועץ הבכיר של ח"כ מוטי יוגב ומקורב לליכוד משנת 96', עד אז הצביע חד"ש. "דוד שלי בנה לרפול בית בתל עדשים", סיפר. "יום אחד אמר 'אני רוצה להכיר לך את גדעון עזרא', שהיה סגן ראש השב"כ. כשגדעון התמנה לשר במשרד ראש הממשלה הוא התקשר אליי בשש בבוקר. בהתחלה חשבתי שמדובר בלקוח שרוצה לקנות חול או חצץ, בסוף אמר 'תגיע לירושלים', הציע לי להיות היועץ שלו לענייני ערבים. במשך עשר שנים הייתי איתו".

ובסוף נשארת עם נתניהו?
"ביבי גאון, אני מוריד את הכובע בפניו. פשוט קוסם ואני גאה שיש לי ראש ממשלה כזה. אז אמר 'הערבים נוהרים', זה פוגע? אז אמר 'ביבי או טיבי'. זאת אומרת תאמינו למשותפת, או תאמינו בי. המשותפת אלה אנשים שמקבלים משכורת ולא עובדים. הרי מבחינתם זה טוב להיות באופוזיציה. אם הם ילכו לקואליציה, אף אחד לא יבחר בהם. הרי מה הם אמרו לד"ר מנסור עבאס - שהוא תת־רמה, משתף פעולה. עם מי הוא צריך לשתף, עם אבו מאזן? היו צריכים לתת לו דחיפה, לחבק אותו. יש פתגם אצל הערבים שאומר 'תן מכות בדלת עד שתיפתח'. לא יכול ללכת נגד? תהיה בקואליציה. אל תהיה בממשלה, אבל תנצל אותה. הרי הימין ימשיך לשלוט במדינה. ביבי לא יוחלף, אין לו אלטרנטיבה. לא לפיד ולא סער".

גם על ביתו של מסרי נזרק רימון, אבל הוא פחות מייחס את זה לעסקים ויותר לעובדה שהוא לא חשש לתלות את דגל המדינה על גג הבית. "אני סוג ב'? בכלל לא", הוא התפלא על השאלה. "רק עכשיו ישבתי אצל נתניהו על הגג בבלפור יותר משעה. אני יכול לשבת אצל אבו מאזן, אסד, אצל מלך ירדן? יודע מה הבעיה שלנו במגזר? אנחנו מצביעים לא לפי השכל, אלא לפי הרגש. אם היה לפי השכל, אף אחד לא היה מצביע למשותפת. היו מצביעים לביבי".

הוא יטפל בבעיית האלימות?
"אמרתי לראש הממשלה וגם לשר המודיעין אלי כהן, שהוא חבר, 'על מנת לפתור את בעיית האלימות במגזר, צריך לערב את השב"כ, כי למשטרה אין כלים'. נרצחה מישהי על יד חריש (רצח אסתר הורגן - א"ל), לקח לשב"כ בדיוק כמה ימים לעצור את הבן אדם. לראשי כפר קרע הצעתי הצעה מצוינת. אני מכיר את האנשים האלימים ביישוב וכולם מכירים. מדובר בעשרה, 15 איש. אמרתי לראש המועצה ואנשיו שנביא אותם לאיזה בית מלון, נשב איתם ונאמר 'אנחנו רוצים להתייעץ איתכם, תעזרו לנו'. עבריין רוצה תשומת לב. התחילו לצחוק ואמרו 'עוד לא תסתיים הישיבה והם יהרגו אותנו'".

מסרי ומצביעי ימין במגזר הם עדיין בשוליים, בשביל רבים, נתניהו הוא עדיין סדין אדום. "חיבוק החברה הערבית הוא מהלך כל כך ציני ונמוך מצד ראש הממשלה", משוכנע ברכה. "הוא לא רצה מפלגה ערבית שתתמוך בו, הוא רצה לסכסך בתוך הרשימה המשותפת ובמידה מסוימת הצליח. רצה לגרום לתסכול אצל האנשים ולהוריד את אחוז ההצבעה. אם בבחירות האחרונות הצביעו 64% מהערבים, עכשיו אני לא חושב שנגיע ל־55%. זה בגלל ההרגשה של חוסר תוחלת, שאתה נמצא בשוליים וגם אם יהיו לך 10 או 20 מנדטים, תהיה מוקצה. יצירת אנדרלמוסיה בתוך הפוליטיקה הערבית משרתת אותו".

"לזכותו של נתניהו, הוא היחיד שיכול לתת הכשר", אומר מסארווה. "הוא נתן הכשר למנסור עבאס, כשהאחרים לא העזו, בני גנץ אפילו התבייש. ביבי אמר זאת בגלוי לתומכיו ולאלה ששנאתם כלפי הערבים היא תהומית, זה עושה משהו. הדברים של ראש הממשלה יכולים לקרב בשיח, באמפתיה. אולי זו תחילתו של תהליך".

לערביי ישראל נותר רק לקוות לשינוי. אי אפשר להתעלם מהעובדה שרוב הרציחות במגזר לא מגיעות לראש הכותרות. כפר קרע נמצאת בין חדרה לעפולה, אנחנו עוברים לידה בדרך לכנרת, אבל לא מקשיבים לכדורים ששורקים ברחובותיה. "מה שמרגיז עוד יותר שיש הרבה טוקבקיסטים שאחרי רצח ישר מפגיזים, 'זו התרבות שלהם'", אומר מסארווה, האב השכול. "לא מספיק שאנחנו הקורבנות, אנחנו גם פראי אדם בעיניהם, ואיך יכירו אותנו, הרי מתי כפר קרע בחדשות? אם נחסום את כביש 65. אם לא נחסום, לא תדעו על המקום והבעיה העיקרית נמצאת אצל היהודים. הערבים רוצים לחיות חיים רגילים, פשוטים. עזבו אותנו מפוליטיקה. היהודים הם הסגורים. במקסימום יספרו 'יש לי עובד ערבי', 'אני מכיר אחד כזה'. חיים זה לצד זה, אבל כשני עמים נפרדים".