היא עומדת בז'קט אדום. פורשת ידיים לצדדים ושואלת: "מה אתם רואים עליי?". על הדש של שפרה סיכת מתכת עגולה: "בית התינוקות ויצו ירושלים". צמודה תמיד לבגד הזה, כדי שלא תלך לאיבוד. כמורה להיסטוריה, היא מוצאת בסיכה ובדמות אישה קטנה שענדה אותה, פרקים נבחרים בסיפור הישראלי.
בוליסה דאנה, דודתה, נולדה בדמשק לאחר מלחמת העולם הראשונה, היטלטלה על גב גמל או חמור אל ארץ ישראל, הופקדה בבית החולים שערי צדק, אומצה בידי משפחה יהודית בגרמניה, נמלטה חזרה לארץ בעקבות ליל הבדולח ונהרגה לפני 73 שנה במלחמת השחרור. זה קרה בפיגוע האימתני ברחוב בן יהודה בירושלים בדרכה לטפל בתינוקות ויצו, כשאותה סיכה על דש בגד האחיות הלבן שלה. בת 28 הייתה בוליסה דאנה במותה.
שפרה לשם הייתה אז בת 5. לכאורה הייתה אמורה לזכור את דודתה. פנים, צחוק, דיבור, משהו. זה לא קרה וזה הרגיז אותה. אבל אביה אברהם דאג לבנות בלב שלוש בנותיו את הגעגוע לאחותו. אמה יונה שיתפה אותן בכיסופיה לחברתה הנאמנה. ושניהם לא חדלו לספר, להשתוקק, להחיות.
כשהייתה בת מצווה קיבלה שפרה את שעון דודתה. מהשעון בקע צלצול שהזניק אותה למסע חייה. עם אחיותיה אסתר ויעל ניסתה לבנות את עברה של בוליסה, לרקום את זהותה. היא חרשה את הארץ, פגשה אנשים, סרקה במסרקות ברזל את ארגזי עיזבונה. פינות עזובות היו לסימני דרך, אלמונים הפכו למקור. שפרה חגגה באוזניי את ניצחונה על השכחה. "נפתח לי חלון" ו"נקרע לי צוהר" היו משפטים ששבו ועלו בשיחתנו.
הסיפור מתחיל בדמשק, עירו של משה דאנה. כרבים מיהודי העיר גם הוא סוחר בדים שמסעות עסקיו מביאים אותו לביירות ולירושלים. מנישואיו לבוליסה לבית סעיד נולדו חמישה ילדים. הגדולים - אליהו ויצחק - ברחו לבואנוס איירס לחמוק מגיוס לצבא העות'מאני בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. כעבור זמן מה הצטרפה אליהם מזל, אחותם הנשואה, ובדמשק נותרו הצעירות רחל ושרה.
עם מות אשתו, ביקש משה את יד אחותה, הצעירה ממנו ב־29 שנים. שפרה סעיד הייתה רוקעת בנחושת וב־1918 ילדה את בכורה אברהם. לכבודו הכינה כד שמן קטן וחרטה עליו: "אברהם בן פורת יוסף מ. דאנה". שנתיים אחריו נולדה אחותו. משה דאנה קרא לה בוליסה, על שם אשתו הראשונה.
כשמלאו לה חצי שנה ולאחר שהתנועה הלאומית הסורית דחקה יהודים מפרנסתם, יצאה המשפחה לירושלים. בדרך עצר משה דאנה בביירות אצל חסיבה, אחות אשתו. אבל בארוחת הפרידה הכיש נחש את שפרה והיא נקברה בבית העלמין היהודי בביירות.
אין יודעים בדיוק איך התגברה משפחת דאנה על הדרך לירושלים. שפרה לשם סבורה שרכבו על חמורים כי לא היו עשירים דיים לשכור גמלים. ואולם האחות זלמה, שנפגוש בהמשך, מספרת ב"חיי בשערי צדק": "אביה של בוליסה הגיע מסוריה רכוב על גמל". מה שברור הוא שהתינוקת סבלה מדיזנטריה והאבא הלחוץ הזדרז לאשפז אותה "ונעלם", כגרסת זלמה ביומנה. אבל בפי המשפחה גרסה אחרת. בוליסה חלתה כמה פעמים והובהלה לבית החולים שוב ושוב. אביה הבין שתשרוד רק אם ישאיר אותה בידי האנשים הטובים משערי צדק, כפי שהציע מנהל בית החולים, ד"ר משה וולך.
ד"ר משה (מוריץ) וולך היה רופא ללא גבולות. למד בברלין ובא לירושלים בשלהי המאה ה־19. בעיר היו אז רק עשרה רופאים יהודים. שערי צדק שהקים ב־1902 היה מוסד של איש אחד, "בית חולים וולך", קראו לו הירושלמים. ד"ר וולך היה חרדי איש אגודת ישראל, ובין מטופליו היו האדמו"ר מלובביץ' ועבדאללה מלך ירדן. ליד מיטות המאושפזים התמוססה קשיחותו והייתה למסירות טוטאלית ולנדיבות בלתי נתפסת. לא פעם פיזר מכיסו על הנזקקים שבהם.
בבית חולים, שסבל מצוות חסר ומאספקה גחמנית, לא התפשר על הטיפול. למען החולים הקים, למשל, רפת, כי האמין שהם חייבים לשתות חלב הכי טרי. כאחות הראשית שלו, מעולם לא נישא ולא הביא לעולם ילדים. החולים היו להם למשפחה, ובית החולים לבית. בשערי צדק, במעין ריתוק מרצון למתחם החסד, גרו כל חייהם ד"ר וולך ושווסטער (אחות בגרמנית) זלמה.
זלמה מאיר נולדה בהנובר ובגיל 5 מתה עליה אמה, מה שוודאי גרם לה להזדהות עם יתמותה של בוליסה. לא משנת הרצל, לא מורשת דוד, לא הבישליק העות'מאני גרמו לה להגיע לארץ חמדת אבות. זלמה נענתה לד"ר וולך כי קסמו לה המהמורות. בשערי צדק לא היו אינקובטורים לפגים ולעתים גם לא מים זורמים.
שבועות לאחר בואה פרצה בירושלים מגיפת טיפוס אכזרית שהשתוללה שנה. בעת הטבח בחברון (1929) הייתה האחות היחידה בחדר הניתוח ולא יצאה ממנו 23 שעות. אבל היישוב למד להתפעל מהאישה הקטנה עם הלב הגדול. כינויים כ"פלורנס נייטינגייל היהודייה" ו"המלאך בלבן" דבקו בזלמה. עם דמויות כאמא תרזה, הופיעה ב"מלאכים החיים בינינו" - רשימת אנשי המופת של "טיים מגזין" 1975.
כשהגיעה לבית החולים, קירב אליו ד"ר וולך את בוליסה. נהג להזמין אותה לארוחות שבת וחג אך גם כפה עליה חינוך פרוסי מחמיר. "אם לא תצייתי להוראותיי", נהג לעתים לאיים עליה, "אכניס אותך למרתף חשוך מלא עכברים". אבל הקטנה מצאה את האיזון שלה, את דרכה הנינוחה בין גערה ללטיפה. "שווסטער זלמה וד"ר וולך היו לה כאב וכאם, הרופאים והאחיות היו דודים ודודות", כתבה רות שרם, שלמדה בבית הספר לאחיות, ב"מלאכים בין הסלעים". "בוליסה התפתחה לילדה פקחית ויפה, בעלת עור חום־זהוב, שיער שחור ועיניים שחורות גדולות".
שווסטער זלמה אהבה אותה אהבת נפש. על תמונותיה שהתגלו באלבומה של בוליסה חתמה תמיד Ima. היא פינקה אותה בעפרונות צבעוניים, במשחקים ובבובות. כשבאה הילדה לחדרה נהגה לנגן לה תקליטים של באך, מוצרט ושוברט. בוליסה גדלה בין הילדים המאושפזים. באחת התמונות שתישלח לה לגרמניה היא נראית סועדת ב"קינדרזל", מחלקת הילדים. "בוליסינקה", כתבה מאחור האחות חווה שמופיעה לצדה, "אין דבר אם התמונה קצת קרועה, אני בטוחה שכשתביטי בה תזכרי אותי, אני לא אשכח אותך לעולם... אני מאמינה באושרך...".
אחת לשלוש שנים הייתה זלמה זכאית לחופשה של שלושה חודשים. ב־1925־1926 החליטה לבקר את משפחתה בפרנקפורט וצירפה אליה את האסופית שאהבה. הן נסעו דרך קהיר ואלכסנדריה, עלו על אונייה לנאפולי ומשם ברכבת לגרמניה. כשהיא מבקרת בבית החולים אייצינג בלייפציג, מוצע לזלמה לנהל את המוסד. "אבל דחיתי את ההצעה הקוסמת, כי לא יכולתי להפקיר את בתי המאומצת".
במסע עושה זלמה מאמץ כן לנטוע את אירופה הקלאסית בלבה של בוליסה. לאחר גרמניה הן מסיירות בהרי סיירה בספרד, קופצות ל"פראדו" במדריד ומעריצות את מכחולם של ולאסקז, ואן דייק ורובנס. לא ברור אם גם למלחמת השוורים לקחה איתה זלמה את הילדה, אבל היא עצמה שבה מהקורידה "מזועזעת נורא".
לאחר ששכשכה בה את קצות אצבעותיה, שולחת זלמה את בוליסה לטבול בקולטור הגרמני. היא יוצאת לברסלאו (אז בגרמניה) חמושה בדרכון מטעם ממשלת המנדט הבריטי שישריין את חייה. הוריה המאמצים, צסי וד"ר לודוויג שאול, גרים בבית יפה על גדת נהר אודר. היא בת לסוחר אמיד מלנדסברג ומורה בתיכון שבצעירותה התנדבה בבתי ספר בארץ. הוא מהנדס מכונות ומרצה באוניברסיטת ברסלאו. הם חשוכי ילדים ואת מיטב אהבתם הם מרעיפים על בתם המאומצת.
בוליסה לומדת להתפנק בחופשות עם האחייניות של צסי, בשיעורי פסנתר ובתרגולי ציור לאחר שעות הלימודים. בכיתה ב' בבית הספר האורתודוקסי "רדיגר שולה" היא פוגשת את מי שתהיה חברת חייה. "יום אחד הגיעה לכיתתנו ילדה מיוחדת בעלת עור כהה", סיפרה בת שבע רונת (אז יעקובסון) לשפרה לשם, "הילדים הציקו לה אך אני התייצבתי לצדה".
"שבע" היא בתו של מקס נחום יעקובסון, יו"ר ההסתדרות הציונית בברסלאו. אין היא שכנה של בוליסה, וכדי להיפגש הן נוסעות זו אל זו. שבע נסחפת לאווירה המחבקת בבית ד"ר שאול. לעתים היא אף נשארת ללון. את חלומותיהן המתוקים טווות אז הבנות עוד לפני שיצנחו עפעפיהן: הן יעמידו משפחות, הן יביאו לעולם ילדים, הן ילבישו אותם בוורוד ובתכלת. אבל החברות הצמודה ניתקת באחת. עם עליית היטלר אביה של שבע מריח סכנה ועולה עם משפחתו לארץ. בוליסה ושבע עוברות להתכתבות ענפה.
קשר מכתבים צפוף נשמר גם בין בוליסה לשווסטער זלמה. כשהאחיות מתכנסות אצלה לרגל יום הולדתה, היא שולפת בגאווה את הערימה התופחת. באחת התמונות ששלחה לגרמניה נראית זלמה מתפללת ומאחור כתבה: "לבוליסה מיינה ליבן (יקירתי) מאמא שלך". דפדוף בפנקס הכתובות של בוליסה מדגים את עוצמת געגועיה. באחד הדפים שורות של רבינדרנת טאגור: "בשנתי חלמתי שהחיים הם שמחה/ הקיצותי והנה הם חובה/ כשפעלתי גיליתי שגם בחובה יש חדווה". אותן שורות בדיוק מתנוססות גם בחדר של האחות זלמה בשערי צדק.
אבל באפריל 1933 מתרחקת החדווה מברסלאו. בעקבות "חוק הפקידות" הנאצי מפוטרים היהודים ממשרות ציבוריות. ד"ר שאול נאנס לפרישה מוקדמת, והמשפחה עוקרת לפרנקפורט. לפני צאתה מעניקות החברות לבוליסה ספר זיכרונות גדוש ציטוטי אהבת אדם: "עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות", ו"רבי אלעזר אומר: 'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך".
פרנקפורט שעל נהר מיין מתגלה כעיר שאיבתה נסבלת. עדיין. כמרצה לשעבר, זוכה ד"ר שאול לפנסיה ומשתלב בתיכון היהודי של עדת "ישורון" - הקהילה האורתודוקסית הפורשת. על פי שיטת הרש"ר (רבי שמשון־רפאל הירש) לומדים שם תורה עם דרך ארץ: לימודי קודש אך גם היסטוריה, דקדוק עברי, גרמנית תקנית ומלאכת יד. התלמידה בוליסה נחשפת לכל אלה, אך אין היא מוותרת על הפסנתר ועל פעילויות הספורט.
לאחר עשר שנים בגרמניה היא מחדשת את דרכונה בקונסוליה הבריטית בפרנקפורט. לצד צלב קרס שמוטבע בו, גם חותמת יציאה לבאדן־באדן. כדי לחסוך כנראה כמה מרקים יוצאת בוליסה לעיירת הנופש לעבוד בבית מרגוע לנשים יהודיות. תעודת הגמר בתום שירותה מוכיחה שעשתה שם חיל:
העלמה בוליסה דאנה הועסקה במשק הבית של מעוננו... בוליסה עבדה לשביעות רצוננו המלאה בחריצות ובהתמדה בעבודות שהוטלו עליה במטבח ובבית וגם עזרה בטיפול ובשירות למבריאות. באישיותה האוהבת והמנומסת זכתה בחיבתן של כל הנשים. היא עוזבת אותנו כי המעון נסגר (עקב חוקי ה"אריזציה" מאוקטובר 1938, שכללו החרמת רכוש יהודי - מ"ח). שיהיה עתידה כפי שאנו מאחלים לה מקרב לבנו, טקלה (מנדל) אייזקסון, מנהלת המעון (נספתה באושוויץ ב־3 במאי 1941 - מ"ח).
בשובה לפרנקפורט מוצאת בוליסה עתיד שמתקדר. גל מעצרים שוטף את היהודים והוא רק הקדמה לליל הבדולח. ב־9 בנובמבר 1938 נשרפים בתי כנסת, ישיבות ובתי עסק יהודיים. רב העיר יוסף הורוביץ נעצר, כרטסת החברים מוחרמת, פעילים מרכזיים מושלכים אל הסורגים, וקהילת "ישורון" מתרסקת. בירושלים זלמה קולטת אסון בהתהוות ומאיצה בבתה לשוב הביתה.
שעון הרוע מאיץ עתה את מחוגיו, ובוליסה נדחפת לפעולת בזק. כאזרחים גרמנים נאסר על הוריה המאמצים לעזוב, אבל בידיה דרכון מנדטורי המונע מהרייך לקרקע אותה בגרמניה. לפני פרידה מציידת אותה צסי בסידור ושמו "תפילה ותחנונים". בוליסה עוד מספיקה לדחוס לכליה מילון כיס עברי־גרמני שעליו ציינה את תחנות חייה: "דמשק־ירושלים־ברסלאו־פרנקפורט־ירושלים".
ב־27 בנובמבר 1938 היא עוזבת את פרנקפורט, כעבור יומיים היא עולה על רכבת בתחנת ברנרו (המעבר העיקרי באלפים בגבול אוסטריה־איטליה - מ"ח), למחרת היא מפליגה מנאפולי לארץ. את השיר "אונייה" כתבה כנראה כדי לתרגל את העברית. ואולם משורותיו עולה עדות על ההווי באונייה ובעיקר תקווה בהירה לקראת החיים החדשים בארץ ישראל:
"סליחה, אדוני, אתה עולה?
כן, אני עולה
מאיזו ארץ אתה?
עולה מגרמניה אני
ואתה, אדוני, גם אתה עולה?
לא, אני לא עולה, תייר אני
פה יושב איש, הוא עולה
מאיזו ארץ אתה?
שואל העולה מגרמניה את התייר
אני תייר מאמריקה
שם בפינה יושבת אישה
התייר מאמריקה שואל את האישה
ואת, גברת, את עולה או תיירה?
אני לא עולה ולא תיירה, ארץ ישראלית אני
מאיזו עיר את?
מירושלים אני
הו ירושלים, ירושלים עיר הקודש
אורי הקטן, בן העולה מגרמניה שואל את האב:
ומי אני? אני עולה או תייר?
אתה חלוץ, אומר האב, חלוץ קטן אתה
לא, אומר אורי, אני לא חלוץ קטן, אני חלוץ גדול".
וכמה דפים אחר כך:
"מה שמך?
בוליסה דאנה
מאין את?
מפרנקפורט...
יש לך איש? ילדים?
אין לי איש וילדים
את בעלת מקצוע?
כן, אני אחות אבל בארץ ישראל רוצה לעבוד כל עבודה פשוטה...".
ב־5 בדצמבר 1938 יורדת בוליסה דאנה בנמל הנוסעים בתל אביב. בין מקבלי פניה גם שבע הנאמנה, חברתה מברסלאו. לאכזבתה, אין בוליסה ממשיכה איתה למשפחתה בפרדס חנה אלא עולה לירושלים. אבל החברות בין השתיים לא תגווע, והן עוד יישנו זו אצל זו כמו באותם ימי תמימים בברסלאו.
ובפרנקפורט מופקרים צסי ולודוויג שאול למר גורלם. כעשרה ימים לאחר ליל הבדולח גורש ד"ר שאול לבוכנוולד. ממסמכי המוזיאון היהודי בעיר מתברר שהיה כלוא שם חודש. הוא שב כתוש בגופו ובנפשו ונפטר כעבור שנה. "מסיבוך בתריסריון", נאמר בדוח בית החולים היהודי בפרנקפורט.
לאחר ליל הבדולח גורשה צסי מביתה המרווח לכוך באותו רחוב. על היהודים נגזר לשלם על הוונדליזם של אותו לילה, והיא חויבה במס כפול בסך 3,583 מרק, כ־15% מהונה. חשבון הבנק שלה נחסם. על פי חוק חדש הותר לה למשוך רק 350 מרק לחודש. אחרי מסכת טלטולים שוגרה עם אחותה ללודז'. מתחנת הרכבת עוד הצליחה לשגר גלויה לאחות אחרת ולהודיע שהיא בדרך ל"ליצמנשטאט", כפי שקראו הגרמנים ללודז'. ומאז לא שמעו ממנה.
בשובה לירושלים חנתה בוליסה בבית ד"ר משה מיכאל, רופא עור משערי צדק. ד"ר מיכאל נענה להצעת זלמה לאכסן את בתה השבה מגרמניה תמורת עזרה בעבודות הבית. "תוך זמן קצר ידעה לשיר את 'דודה, הגידי לנו כן' של 'המטאטא'", התפעלה בתו של ד"ר מיכאל באוזני שפרה לשם, "אבל בעבודות הבית לא בדיוק הצטיינה".
אחר כך, שוב בתיווכה של זלמה, עברה לבית שטרן שבו התארח הרצל בבואו לירושלים. ידידות מופלאה נרקמת שם בינה לבין יונה ארואסטי, שמטפלת בילדים. ארואסטי נשבית במזגה הנוח, בעדינות הליכותיה של עובדת הבית החדשה. "לו היית גבר, הייתי מתאהבת בך", היא מחייכת אליה. "אכיר לך את אחי אברהם", משיבה בוליסה. יונה ואברהם דאנה מתחתנים באפריל 1942 בירושלים. כעבור שנה נולדת בתם שפרה (לשם כיום) שנושאת את שם סבתה, אם אביה.
אבל זלמה המסורה עדיין מוטרדת. בוליסה שלה מתגלגלת בין מברשות הקרצוף במשקי הבתים ללא מקצוע. היא מציעה לה את קורס האחיות של ויצו, הקצר מזה של שערי צדק. לאחר שנה סיימה בוליסה את הכשרתה. תוך חודשים התחילה לאמן פליטות מאירופה הבוערת לטפל בתינוקות. "מי שהייתה אסופית בילדותה הופכת למטפלת באסופים", נרגשת אחייניתה שפרה.
האחות הראשית בוויצו, רוזה וונשטיין מברלין, התירה רק לה לטפל בפגים. "נולד במשקל 900 גרם ולאחר שישה שבועות שוקל 2 קילו", כותבת בוליסה הגאה על גב צילום עם הקטנטן בזרועותיה. על האמון שנתנה בה, גמלה בוליסה לשווסטער רוזה בעוגה שהביאה לה מדי בוקר מקפה "זיכל".
"זיכל" בבן יהודה 6 היה יעד מחויב מציאות בירושלים המנדטורית. בין ענני העשן שם חווה הקייזר פראנץ יוזף תחייה מפוארת. מלצרים קלילים כמלאכים ריחפו בין השולחנות והגישו שטרודל וינאי ליוצאי הקיסרות האוסטרו־הונגרית וגרמניה. אבל לא רק הם ולא רק ש"י עגנון. גם בוליסה וחברותיה האחיות בסופי שבוע, גם קציני הוד מלכותו (ג'ורג' השישי) התענגו ב"זיכל". אחד מהם, כך ייתכן, היה גבר חייה החטופים של בוליסה דאנה. אבל עשן "זיכל" העלים את עקבותיו. רק שתי תמונות פספורט קטנות בשחור־לבן, על גב האחת: "במדים, חשון תש"ב", ועל האחרת: "ללא מדים", מצאה שפרה לשם באלבום דודתה.
אין אף פרט על האיש?
"אנחנו אפילו לא יודעים את שמו. אמא רק זכרה שלבוליסה היה קשר רציני לפני מותה, שאפילו היו דיבורים על חתונה".
22 בפברואר 1948, שש בבוקר יום ראשון. לאחר עוד סוף שבוע שבוליסה עושה כהרגלה בשערי צדק, היא יוצאת לוויצו. מעיל גשם על מדי אחות לבנים עם אותה סיכה מעל. האחות מרגיט ליהמן, סגניתה של האחות זלמה, עוברת לידה כשהיא מצחצחת שיניים. אומרות: "בוקר טוב", אך לא מעבר לזה. בוליסה ממהרת. מסלולה הרגיל עובר משערי צדק שברחוב יפו, דרך רחוב אגריפס, פנייה למלך ג'ורג' עד לרחוב הלל בואך סמטת המתמיד היוצאת ממנו, ושם מאחורי בית החולים ליולדות סדובסקי למעון התינוקות של ויצו. אבל הפעם היא סוטה מדרכה. עליה לעבור בסנדלריית שטרנפלד, אז בבן יהודה 11, למסור לתיקון נעליים של שווסטער זלמה.
ובאותה שעה, שישה עריקים בריטים בשלוש משאיות תופת שגנבו מהצבא עוברים את המחסומים בכניסה לירושלים. הם מציבים אותן בבן יהודה פינת בן הלל בשליחות ראש הכנופיות, עבד אל־קאדר חוסייני. לפי ד"ר אורי מילשטיין, זממו לקטול את מלווי השיירות לירושלים אך אלה עזבו את מלונותיהם לילה קודם. לאחר שהפעילו את המטענים, זינקו הטרוריסטים מהמשאיות, פתחו באש על עוברים ושבים ונמלטו אל שריונית שליוותה אותם.
ואז רעש עז החריד את העיר. ארבע הקומות של מלון "אטלנטיק" נהרסו כליל ונזק נגרם למלון "אמדורסקי". בית בנק "קופת העם" נפגע אף הוא וחובל בית וילנצ'וק ליד. הדי ההתפוצצות מעכו את גג קולנוע "אוריון" וטחנו את חלונות הראווה. המחוגים בחזית בניין טליתא קומי קפאו על ל־6:29. 58 איש נהרגו, וכ־40 נפצעו בפיגוע הגדול של מלחמת השחרור. בוליסה הועפה אל הקיר ונחבטה קשות בראשה. בנשימה כלה והולכת עוד הספיקה לבקש מהמפנים: "קחו אותי לשערי צדק, מכירים אותי שם".
העורבים מנחיתים את הבשורה בשערי צדק ושווסטער זלמה זועקת: "בוליסה". מאיצה באחיות המתלמדות: "בנות, הביאו לי את בוליסה, לא אהיה שקטה עד שאראה אותה". הבנות חשות לבן יהודה, עפות לבתי החולים, אינן פוסחות על חדרי המתים. ואינן מוצאות זכר. לאחר ששבו לשערי צדק, כך מספרת רות שרם בספרה, נכנסה אחת לחדר המתים של בית החולים. עברה בין הגוויות, בדקה תחת הסדינים הלבנים והבחינה בדמות אחת קטנה. הרימה את הסדין והתאבנה. דקה ארוכה נעלה מבט על פני הרוך של בוליסה חברתה. לאחר ששבה וכיסתה אותה, פרצה בבכי ורצה לחדרה.
לאחר שהתאוששה, יצאה לחפש את האחות הבכירה מרגיט ליהמן. "עזבי הכל ובואי רגע", לחשה לה כשמצאה אותה למראשותיו של פצוע. מרגיט זיהתה מיד את בוליסה. היא נראתה בדיוק כמו בפגישתן כשעה קודם: מעיל גשם, בגד שרד לבן וסיכה. "תמיד היו לי ייסורי מצפון שלא עצרתי אותה לפטפט", סיפרה לשפרה לשם, "אולי כך הייתי מצילה את חייה". ב־7:30 חתם ד"ר שבתאי, מנהל המחלקה הפנימית, על הדוח הרפואי של בוליסה: "סיבת המוות פגיעה בראש ושטפי דם פנימיים בבטן".
עם האחות מרגיט לצדו, פנה ד"ר שבתאי לחדר של האחות זלמה. הם מוצאים אותה בולעת כדור נגד כאב ראש כדי להפיג את הלחץ. אין סיפק בידם לומר "בוליסה", כי מפניהם קוראת זלמה את אסונה. אין היא מזילה דמעה, רק מבקשת שישאירו אותה לבד. מות בתה האהובה שבר את לבה של שווסטער זלמה. ימים רבים הסתגרה בחדרה. יצאה רק למקלחת ולשירותים. את ארוחותיה הביאו לה האחיות.
כשלושה חודשים לא הייתה מסוגלת לתפקד, והניהול עבר בהדרגה לסגניותיה. היא המעיטה בדיבורים ורק במשפט מאופק אחד ביומנה מיצתה את יגון חייה: "בוליסה הטובה שלי מצאה את מותה בפיצוץ ברחוב בן יהודה". וד"ר וולך ספד לזאת שהכיר מחיתוליה: "ילדה מסכנה, מה עשית לעולם שזה היה גורלך?".
עקב קשריו של ד"ר וולך, שלו עצמו היה שם קבר, טומנים את בוליסה בהר הזיתים ולא בסנהדריה כרוב ההרוגים. במלחמת העצמאות עלו לקבור בהר רק פעמיים בשבוע ולכן בוליסה הובאה למנוחות שלושה ימים לאחר הפיגוע. מסעה האחרון משוחזר לפי יומן של זכריה אלחנתי מגדוד "מוריה" שאבטח את השיירה.
ב־5:30, עם דמדומי השחר, יצאה השיירה מ"ביקור חולים", שם הונחו גופות המיועדים לקבורה בהר. בידי כל לוחם מ"מוריה" היו סטן ומחסנית. בידי כל לוחמת עוד מחסנית וסטן ללא קת שפורק והוסתר מתחת לבגדים. הם התמקמו ליד אשנבי המשוריין לתצפת על הדרך, אנשי חברה קדישא העלו בדממה את הגופות למשאית, והשיירה נעה לכיוון הר הזיתים.
ליד משטרת מאה שערים הצטרף משמר של הצבא הבריטי. מלמולי תהילים מפי הקברנים ליוו את הדומייה הנוסעת. אחרי שחלפו על פני הר הצופים שכך מעט המתח "מתקדמים לעבר הכפר א־טור הידוע באיבתו ליהודים", מדווח אלחנתי, "המשוריין זוחל בדרך לא דרך. מוקפים מכל עבר על ידי ערבים. דומייה מסביב. הדריכות גוברת והשיירה מתקדמת לאטה לעבר היעד ולבסוף מגיעה בשלום למקום הקבורה".
ראשונים מזנקים מהמשוריין אנשי "מוריה". תופסים עמדות מגן. השוטרים הבריטים אדישים. "מרחוק נראים ערבים מזוינים והתחושה היא שהחיים תלויים מנגד". לכל אחת מחוליות הקבורה של החברה קדישא מצטרף זוג שומרים, בחור ובחורה. במשך שעה, קבר ליד קבר, שוקדים הקברנים על מלאכתם. "המתח מורגש באוויר, יש חשש פן תתלקח אש".
כשתם הטקס כל אחד שב למקומו. דלת המשוריין נסגרת וניתן האות לשוב העירה. בדרך איש חברה קדישא, "בעל זקן מידות", מחלק סוכרייה לכל אחד. כשהשיירה עוזבת את שייח' ג'ראח מכריז אחד הצעירים שהסכנה חלפה. "הרגשנו גאווה", מסכם זכריה אלחנתי, "חלקנו כבוד אחרון לנפטרים".
אחרי הדברים האלה גברה האש, השיירות חדלו ויהודים שוב לא נקברו בהר. בתום המלחמה עבר הר הזיתים לידי ירדן. בוליסה נותרה ללא מצבה, ומקום קבורתה לא נודע.
לאחר ששת הימים ניסה אברהם, אבי שפרה, לאתר את קבר אחותו. הוא פנה אל שכנו חיים ישראלי, סמנכ"ל משרד הביטחון, ישראלי פנה לגד נבון, הרב הראשי של צה"ל, שהשיב לאחר בדיקה: "אני נאלץ להודיעך כי לא הצלחתי לאתר את מקום קבורתה של המנוחה". אברהם דאנה הלך לעולמו ב־1983 בלי למצוא את קבר אחותו האהובה.
ב־2009 יצאה שפרה לשם לפנסיה והתגייסה להשלים את שהתחיל אביה. היא ביקרה בחברה קדישא של הספרדים עלתה להר אך לא גילתה דבר. באחד הימים קראה כתבה על חללי הפיגוע שהוטמנו בהר ופנתה שוב לחברה קדישא. הפעם נאמר לה כי מקום קבורת דודתה מוזכר ב"ספר פרנס".
בנימין פרנס, קברן העדה הספרדית, כתב על מועדי הקבורה של מי שהוטמנו בהר הזיתים וכך ציין על בוליסה: "ביום 15 בחודש אדר א' תש"ח, בוליסה דאנה, קרוב גדר האשכנזים, לשמאל ג'מילה בוזו, 2 קברים הפרש". לפי הנתונים שנשלחו ניסתה שפרה לשרטט מפה אבל לא כל כך הצליחה. ואז קראה עוד כתבה, הפעם על שומר מוסלמי בחלקת היהודים. בסיפור הוזכרה עמותת אלע"ד, שמטפחת את בית הקברות היהודי בהר. היא התקשרה למטה העמותה ואיש ושמו מוטי השיב לה: "אני יודע על מה את מדברת".
כעבור יומיים בישר "מצאתי על פי הנתונים שבספר פרנס". שפרה הזעיקה את אחותה יעל וליד גדר האשכנזים, במרחק שני קברים משמאל לילדה ג'מילה בוזו עלו על קבר דודתן. הן סימנו את המקום, אלע"ד התקינה מסגרת למצבה, וכעבור שנה המשפחה שילבה בה את לוח השיש: "בוליסה דאנה, בת משה ושפרה ז"ל, חייה נקטפו ביום י"ב באדר א' תש"ח, 22.2.1948, בפיצוץ ברחוב בן יהודה בירושלים והיא בת 28. 62 שנה אחרי מצאנו את מקום קבורתה. יהיה זכרה ברוך".
30 שנה לאחר שמשרד הביטחון סירב לבקשת אחיה של בוליסה להכיר בה כחלל מלחמה, קיבלה המשפחה את המסמך הזה: "תעודת אזרחות כבוד לחלל מלחמת הקוממיות מוענקת בזאת לבוליסה דאנה, מס. אזרחות כבוד 42182, לאות גבורתו/להנצחת שמו/לעדי עד. על החתום: ח"כ אליהו ישי, סגן ראש הממשלה ושר הפנים".
במבט לאחור את מסוגלת לנתח מה הוציא אותך למסע בעקבות דודתך?
"השילוב בין ההיסטוריה האישית שלה להיסטוריה היהודית היה לחלק מנשמתי. הכנתי עליה מצגת עוד לפני שמצאתי את הקבר שלה".
את מגלה בעצמך דברים שירשת ממנה?
"לא יכולה לומר לך דבר כזה".
ובכל זאת אימצת אותה.
"לא היו לה ילדים והרגשתי שאם לא אנציח אותה איש לא ינציח אותה. אנחנו, שלוש הבנות של אברהם ויונה דאנה, חיינו אותה".
אחרי השיחה הראשונה בינינו חלמת עליה.
"באותו לילה התעוררתי בבהלה ושאלתי: 'איפה השעון של בוליסה?', זה שקיבלתי לבת מצווה".
איפה באמת השעון של בוליסה?
"פורצים גנבו אותו משולחן הטואלט שלי".