עמרי גורגה הוא פראמדיק מד"א אשר ביצע את השיחה הראשונית בה דיווח על האסון הכבד במירון לקצינת המשמרת התורנית, וקולו נשמע בהקלטה שפורסמה אמש. הבוקר (ראשון) שוחח גורגה עם גולן יוכפז וענת דוידוב ב-103FM, ושחזר את רגעי האימה.
"בכל פרמדיק יש את הצד שיודע להיות אגרסיבי כשצריך לנהל אירוע מורכב. מה שלא שומעים בהקלטה זה את המוזיקה החזקה, את ההמון שדורס אותנו. אבל הייתי חייב להיות תקיף ולהעביר את המסר, שקורה כאן אירוע חריג. השיחה הספציפית הזאת היא הראשונה, במקביל אני פורץ ברשת פנימית של מד"א, משדר במקביל גם בקשר וגם בפלאפון. הכל קורה תוך כדי ניסיון להבין תמונת מצב האם מדובר בקריסה, באירוע של דחיקה, למה יש ילדים שנמצאים בהחייאה", שחזר גורגה.
"לקח לי בצעם דקה-שתיים מהרגע שהגעתי לזירה, והבנתי שמדובר בארבע החייאות, להבין שיש לי עוד 20 מחוסרי הכרה בחלק העליון של מתחם 40. אני הגעתי לשם על מנת לעזור לחבר צוות שלנו, הגעתי לשם ונחרדתי לגלות שמדובר בהחייאה בילד בגיל 12. כשהגעתי לשם היו שם ילדים שנמצאים בהחייאה. האירוע קרה כשאני הגעתי, הייתי עד לשניות הראשונות של האירוע", הוסיף.
כשנשאל כיצד מחליטים באירוע עם כל כך נפגעים במי מטפלים קודם, השיב גורגה: "זו הייתה החלטה קשה ביותר, מי שמגלה סימני חיים אנחנו נלחמים על חייו, ומי שלא מגלה סימני חיים אנחנו נצטרך להשקיע את כוחותינו בפצועים וחולים אחרים שישרדו".
"בדקות הראשונות הייתי שם, ותוך דקות הייתי צבירה כוחות מדהימה, בחלומות הכי טובים שלי לא דמיינתי שאוכל לצבור כזאת כמות של כוח בשניות במקום כל כך הומה אדם, אלפים שרומסים אותך והצוות שלי צריך לפלס את דרכו אליי, אני מרים כפפה כחולה למעלה כדי שיזהו אותי, אני נבלע בתוך המון ומזהים את האפודה הזוהרת ומגיעים אליי לקבל הוראות. אני מעביר את המסר שמדובר באירוע רב נפגעים, מחלקים גזרות ומתחילים למיין", המשיך גורגה.
כשנשאל איך הצליח לנתק את הרגשות הקשים בעקבות המראות ולתפקד באופן מקצועי, השיב: "אפשר לעשות את הניתוק הזה, קשה לעשות את הניתוק אבל אנחנו ממשיכים בשגרה, הספקתי לעשות עוד שתי משמרות, לנהל אירוע שהיה בהר בלילה. כל הצוות ידע להמשיך בשגרתו, מד"א יודע לתת מענה ברגעים כאלה חריגים, מענה של חוסן. יש קבוצה שתומכת, חברים לעבודה שתומכים, מנהלים. מד"א יודע לתת עזרה מקצועית באירועים כאלה למי שזקוק לכך באופן מידי ולטווח הרחוק. זה לא האירוע הראשון ומאמין שזה לא יהיה האירוע האחרון. כל תאונה קשה היא אסון מבחינתנו".
לאחר מכן נשאל גורגה מה היה הרגע הכי קשה, והשיב: "היו לי שני רגעים משמעותיים. אחד, הפילו אותי על הרצפה ומצאתי את עצמי שוכב ליד ילד בן 12 אחד מהאקסים (מתים), מנסה לקום וההמון פשוט דורס אותי ואני שוכב לידו. והשני, אני מדבר עם חבר שקוראים לו מאור, פראמדיק מתנדב, רצה החייאה על עוד ילד ואני אומר 'אני צריך אותך שתעזור לי להציל אנשים שאפשר להציל'. הוא אומר לי 'זה ילד, אני לא יכול', ואני אומר לו 'תנתק את זה, אנחנו חייבים להציל אנשים שאפשר להציל'. קשה להפסיק לטפל בילדים. הדילמה היא מתי לשחרר, מתי להגיד אני חייב להציל מישהו אחר".
"לא הרגשתי שאני לא יכול לעזור, הרגשתי שאני יכול לעזור עם ניתוב כוח האדם שלי למקומות הנכונים, להסביר לציבור לאן לגשת, מי ששוכב עם סימני חיים ויכול להרים את היד שאני אזהה אותו, מי שלא יכול להרים יד שיצעק או ישתעל. הרגשתי שאני יכול לתת את כוח האדם ולעשות את זה בצורה המיטבית ביותר. המוזיקה לא הפסיקה, כל הקהל לא הבין במה מדובר בכלל, לא הבינו שמדובר באירוע רב נפגעים משמעותי מאוד", סיים גורגה את דבריו.