"המחשבות לא מרפות, האסון במירון ילווה אותנו"

אבי אייזיקוביץ, תלמיד ישיבת מיר ברכפלד, שאחד מתלמידיה, חיים ראק ז”ל בן ה־18, הוא בין 45 הנספים באסון מירון, לא ישכח את השעות שחלפו מאז שנודע לו ולחבריו על האירוע הקשה בהר מירון ועד שגילו שגם חברם לספסל הלימודים נהרג באסון. “אלה היו שעות של לחץ מטורף”, הוא מספר. “אני אישית הייתי בלחץ בגלל שהיו שם באותה עת עשרות בחורים מהשיעור שלי, שמאוחר יותר התברר שחלקם היו בתוך המערבולת האנושית. מיד כשמנהל הישיבה שמע על כך, הוא התיישב עם רשימות של תלמידי הישיבה במטרה לאתר את כולם. אני עצמי ניסיתי להתקשר לחברים שנכחו בהדלקת המדורה, אך כל הניסיונות עלו בתוהו. לא הייתה שם קליטה באותה עת. אלה היו רגעים של אימה. פשוט מפחיד”.

אייזיקוביץ עצמו נכח גם הוא בהילולה במירון, אך עזב את המקום כשעה לפני שהחל האסון. הוא שב לישיבה כשההמונים עוד הצטופפו על הטריבונות ושרו בהתלהבות. “לפנות בוקר הבינו שהוא חסר, ושהוא ככל הנראה כבר לא איתנו”, מתאר אייזיקוביץ. “בערך בשש בבוקר השמועה כבר פשטה ברחבי הישיבה. הוא היה בחור שקט, אבל גם בחורים שלא נמנו עם חבריו הקרובים בכו כשזה נודע להם. זה פער חור גדול בלב לכולם”.

איך קיבלו את האסון בישיבה?
“לא ידעו איך לקבל את זה. ביום שישי בבוקר, כשלכולם כבר נודעו ממדי האסון, שרר הלם מוחלט. אין איך להגיב לבשורה כזאת. היה בחור שהתעלף, ויתר הבחורים התכנסו לתוך עצמם. דיכאון שקשה לתאר”.

רשימת הנספים באסון כללה גם בני נוער וצעירים שמצאו בו את מותם. לצדם נכחו נערים רבים בזירת ההתרחשות והיו עדים למראות הקשים. בנוסף להם, ישנם גם נערים בציבור החרדי שחוו אובדן של נספים בני גילם, שאותם הכירו, וגם כאלה שנחשפו לאסון דרך כלי התקשורת בלבד. בימים האחרונים נערכו בעולם הישיבות, בחיידרים ובבתי הספר “עצרות התעוררות”, שבהן עוסקים במשמעות האמונה ובהכלה של הטרגדיה בראי היהדות, והתלמידים מקבלים על עצמם להתחזק בקיום המצוות. כמו כן, אנשי מקצוע הובאו במטרה לסייע לצעירים להתמודד עם האסון. “הייתה לנו עצרת התעוררות בישיבה”, מספר אייזיקוביץ. “ראש הישיבה נשא דברים, ובמוצאי שבת כל בחורי הישיבה הלכו להלוויה. זה היה קשה לכולם”.

כמו בפיגוע

חיים כהן, בחור ישיבה צעיר ממרכז הארץ, נכח בסמוך לזירת ההתרחשות במירון באותם רגעים שעשרות אנשים נמחצו למוות תחת רגלי ההמון. “כשהתחלנו לשמוע את הצעקות, עדיין הייתה המולה ושירים”, הוא מספר. “מתוך סקרנות עלינו למקום גבוה יותר כדי לראות, ומשם ראינו שוטרים וצוותי חירום מתחילים לפלס את דרכם בתוך הבליל המוזר הזה של מוזיקה וצרחות. ראיתי שוטר בכיר שהרים את ידיו כשגילה את ממדי האירוע, ושוטרת אחרת שפשוט עמדה שם ובכתה. רמת ההיסטריה בדקות שלאחר מכן הייתה כמו של פיגוע. זה היה נורא”.

מה עשית?
“ראיתי הרבה פצועים ואלונקות וניגשתי לאחד הפצועים כדי לשוחח איתו. האנדרלמוסיה הייתה כה גדולה, שבחור צעיר שעמד לידי ופרכס מחרדה כמעט לא זכה להתייחסות של כוחות החירום. אנשים קראו לכוחות ההצלה, שהניחו לו בקבוק מים ביד והלכו לטפל במקרים הקשים. אלה היו מראות קשים שלא אשכח. מאחוריי היו אנשים שכבר איבדו את חייהם, אבל בחרתי שלא להסתכל כי ידעתי שאתחרט על כך. גם בלי לראות את זה הייתי שרוי בחרדה רצינית וגמעתי בקבוקי מים בזה אחר זה”.

כיצד הגיבו לאסון בישיבה שלך?
“אמרו לתלמידים שמי שחווה קשיים לאחר האירוע במירון - שלא יהסס לפנות ולדבר עם אנשי הצוות”.

אתה מצליח לעכל את מה שחווית?
“עכשיו כשאני רואה את התמונות משם אני מנסה לסנכרן עם הזיכרונות. הרגעים האלה עולים אצלי מדי פעם. יש לי חברים שלא מצליחים להירדם בלילה. אחד מחבריי היה שם ולא חזר לעצמו. זו חוויה לא פשוטה לאף אחד, ובוודאי לא לצעירים שהיו חלק ממנה. אני חושב שזו חובה שהישיבות יביאו אנשי מקצוע כדי לעזור לבחורים להתמודד”.

“בזמן אמת הייתי באותו מקום עם כמה חברים”, משחזר גם דוד שם טוב, צעיר המתגורר בצפת. “לא ידענו שחסום למטה, וממש נמחצנו במקום הצר הזה. היינו לגמרי בתוך הסיטואציה, רק שלמזלנו זה היה בתחילת האירוע והספקנו לצאת משם לפני שהעניינים יצאו משליטה. כשהבנו שיש אנשים בפנים שלא מצליחים לצאת, עשינו סיבוב כדי להגיע לשם ולנסות לעזור. לאחר כמה דקות כבר נשאנו אלונקות עם פצועים”.
שם טוב עדיין מתקשה לעכל את גודל הטרגדיה. “אני כמעט לא ישן בלילות מאז”, הוא אומר. “זה כל הזמן נמצא בראש. המחשבות לא מרפות. אין לי ספק שזה משהו שילווה אותנו. ראיתי שם צעירים רבים בין הפצועים, והמראות שספגתי מהדהדים כל הזמן”.

לתת דרור לשאלות

אחד האנשים שמאז האסון הטלפון שלו אינו חדל מלצלצל הוא הסופר וזוכה פרס “מגן הילד” חיים ולדר, שמנהל את המרכז לילד ולמשפחה. אחרי האסון ערך שיחות זום על האסון עם ילדים בציבור החרדי. “ההתמודדות עם מוות בקרב אנשים מאמינים מסייעת בתהליך ההכלה וההטמעה”, הוא אומר. “אנשים מרגישים שיש להם במה להיאחז. ההסברה שלנו לילדים כמובן שונה מזו למבוגרים, אך בני הנוער מבחינתנו הם כמו מבוגרים ביכולת שלהם לעבד את המידע ולהכיל אותו. כמובן שאנו לא מסתפקים רק בדקלום של פסוקים ופרקי אמונה, אלא פועלים לפי השיטות הפסיכולוגיות המקובלות. האמונה עוזרת ברקע ומהווה תמיכה מאוד חזקה בתהליך כולו. אי אפשר להבין את תהומות העצב של אדם שאיבד קרוב משפחה, אבל כשאתה נשען על משהו שהוא חזק ממך - זה מעניק כוחות. אנחנו מבינים שיש דברים שהם למעלה מאיתנו, שהם נשגבים מבינתנו, וזה מה שאנחנו מעבירים גם לנערים שחווים עכשיו תקופה קשה לאחר האסון במירון”.