ארז בר, תושב עמק יזרעאל, חזר שלשום מעבודתו בכרמיאל באותו מסלול שגרתי. אלא שהפעם ניצבו בכביש לכפר מנדא עשרות צעירים ערבים שהתגודדו סביב רכבו. "ראיתי את המוות", הוא משחזר.
"העיניים שלהם רשפו אש וברגע שהם זיהו שאני יהודי, מיד התאספו סביב הרכב המון אנשים והחלו לנדנד ולדחוף, קיללו וקראו 'איטבח אל־יהוד'. הבנתי שאני בסכנת חיים ורצו לי בראש תסריטים ואמרתי לעצמי: 'איזו טעות, איך הגעתי לפה'. במקביל ניסיתי לשלוט במצב. הם הקיפו אותי וניסו לפתוח את הדלת. לא יכולתי לנסוע קדימה או אחורה. חשבתי שעוד רגע עושים בי לינץ'".
מה עשית?
"פתחתי את החלון קצת ואמרתי בעדינות ובתקיפות: 'חבר'ה, תירגעו, מה קורה לכם? אל תעשו שטויות, שלא יהיה פה אסון. בתגובה הם החלו לצרוח ולבעוט לי ברכב וניסו לפרוץ אותו. לא ויתרתי ואמרתי להם: 'אתם עובדים איתי בשדות כל השנים. ככה לא מתנהגים בין שכנים'. כאן חלה תפנית. הגיעו שלושה אנשים ושאלו מאיפה אני. עניתי שאני מבית שערים ושיש לי פועלים מכפר מנדא שעובדים איתי ולא יכול להיות שככה שכנים מתנהגים".
הוא הוסיף: "נתתי להם כבוד אבל בשילוב של אסרטיביות. אם הייתי מתריס או מראה חולשה, זה כנראה היה נגמר אחרת. הם סימנו לתת לי לנסוע וציינו: 'תגיד לחברים שלך שעם ערבים לא מתעסקים'. ניצלתי בנס. יש פה התססה מצד גורמים דתיים בשילוב לאומנות. אבל אין לי ארץ אחרת. אני לא אעבוד איתם ולא אקנה מהם, וכבר מגיש בקשה לנשיאת נשק בעקבות החוויה הקשה".
מהומות הר הבית בירושלים וההסלמה בדרום זלגו גם ליישובים ערביים ומעורבים ברוב חלקי הארץ: עשרות ולעתים מאות מתפרעים יצאו לרחובות בחיפה, בגליל, בכפר תבור, בצומת ציפורי, בתרשיחא, בכפר מנדא, בעילוט, בנחף, בשיבלי, בנצרת, בכפר כנא, בטייבה, בטמרה, בוואדי ערה, בלוד, ברמלה, בכרמיאל ועוד. במקומות שבהם יהודים וערבים חיים יחד בשקט בימים כתיקונם, חוששים עכשיו מפגיעה מהותית במרקם היחסים המשותף.
"עברנו ליל אימה שהזכיר לי את ליל הבדולח", סיפרה הדר מילר, תושבת לוד מזה 12 שנה, "קשה לי לראות איך אנחנו עוברים הלאה לסדר היום. כולם בטראומה כרגע, מנסים להסדיר נשימה. לא יודעת אם יש עם מי לדבר ולהידבר. עכשיו אני בחוסר אמון מוחלט וזה לא היה כך. אני אוהבת מאוד את העיר ויש פה אנשים טובים וחמים, אבל זה כבר לא מה שהיה. אחרי הלילה הזה, זו שבירת אמון".
מילר מספרת על יחסי שכנות נפלאים עם תושביה הערבים של העיר, שבלילה אחד הפכו לסיוט בלהות. "היה ניסיון לפרוץ לבתים, זרקו בקבוקי תבערה לחצרות, הציתו כיכר מרכזית, יידו אבנים לעבר בתים ואנשים", היא מתארת.
"כל הלילה נשמעו יריות והיה ריח עשן. הפעלנו אזעקות וחיכינו למשטרה שלא הגיעה במשך 45 דקות של פחד מוות וסכנה לחיי אדם. אני מאוד מופתעת ומאוכזבת מהתגובה של המשטרה שלא הגיעה בזמן להציל את חיינו. אני מאוכזבת שאין הרתעה".
בין היתר, בלוד, הפורעים שרפו בית כנסת, הרסו מכינה קדם־צבאית וחירבו מוזיאון חדש שרק הוקם. הרחובות נראו כמו זירת קרב. "אני מאוכזבת מהשכנים שלי ורוצה לקוות שמדובר בקומץ ולא בכולם", אומרת מילר. "יש צורך בענישה ביד קשה לשני המגזרים. כי כשאין הרתעה, גם המגזר הערבי סובל מהאלימות. אסור שדבר כזה יחזור על עצמו לעולם. אנשים שמסתגרים בלב המדינה באימה ובפחד בגלל קומץ פורעים - זה לא מתקבל על הדעת".
"רוצים להרוג אותנו", אומר יואל פרנקבורג, תושב לוד שמצא עצמו שלשום נמלט כשהמון פורעים רודף אחריו ברחוב. "עשרות צעירים משולהבים רצו אלינו באמוק עם סלעים, רעולי פנים, וזרקו עלינו בקבוקי תבערה. מי שמשלם את המחיר זה אנחנו, קהילה פרודוקטיבית ללא אלימות שרק ביקשה להגן על ביתה. צריך לדאוג שהפושעים ישלמו, אחרת אין רגיעה. אנחנו לא מחפשים נקמה, אלא רק לחיות את חיינו בצורה שלווה ובטוחה".
איך אתם רואים את היחסים בעתיד?
"אני לא יודע איך ייראו יחסינו בעתיד, אבל זה תלוי בעיקר בהם ובמה הם יבחרו לעשות. אם יבחרו בשקט ובשלווה או לא. מה שברור, אנחנו נחרים את כל המסחר איתם".
להפסיק את הקשרים
באזור הצפון והעמקים עדיין מלקקים את פצעי מהומות אוקטובר 2000, שרק החלו להירפא בשנים האחרונות. במשך שנים החרימו חלק מהיהודים את בתי המסחר והשירותים ביישובים הערביים הסמוכים.
לאט־לאט החיים חזרו למסלולם, ואיתם גם יחסי השכנות הטובים. אולי בגלל זה האירועים שלשום הפתיעו מאוד את תושבי האזור. “זה היה מחזה מחריד”, סיפר חן גלוברמן מכפר קיש.
“ציר תנועה מרכזי - כביש 65 – היה סגור במשך שעות. הסתובבו ילדים בני 16 עם מסיכות על הפנים והדליקו כל מה שאפשר: שדות, קוצים, תמרורים. ברכבים ישבו אנשים קפואים ומבוהלים ורק קיוו שהמשטרה כבר תגיע. לא האמנו למראה עינינו. זה יכול להיות הקצב שלך, הבחור בשטיפת רכבים. אנחנו חיים ביחד. מה הם חשבו לעצמם? ואין אף מנהיג - לא אצלם ולא אצלנו - שבא לפשר ולסלק אותם הביתה. הייתה נוכחות דלילה של המשטרה, שני טנדרים עם מתנדבים. זו סכנת חיים וזה אמצע מדינת ישראל. אנחנו חיים פה יחד שנים, אז למה? סתם לפרוק עול. אין להם מושג איפה אל־אקצא, ובטח לא אכפת להם מהעזתים. אשתי נבהלה מאוד. היינו בהלם”.
בקבוצת הוואטסאפ האזורית התעוררה סערה, וחלק מהתושבים החליטו להפסיק קשרי מסחר או עבודה עם תושבי הכפר הסמוך שיבלי, לאחר כאמור שנים של דו־ קיום. “הרחוב רותח”, אומר ערן אבן שושן, תושב כפר תבור.
“זה ברור שזה לא כולם, ואני מניח שראש המועצה לא מרוצה מזה ולא מסכים לזה, אבל אני החלטתי לא לדרוך שם יותר. כזה דבר לא היה מעולם. היו לנו יחסי שכנות ומסחר טובים, הייתי מטפל שם ברכב, מבקר בחנויות, הולך למוסכניק, למשתלה, אבל מעכשיו אין סיכוי שנדרוך שם. זה מכעיס. זה לא מקובל. הם לא מסכנים ומדוכאים. לא ברור מה הדליק אותם, אבל זה בלתי נסלח. אני לא מבין למה הם בחרו בקיצוניות. דגלי פלסטין זה לא משהו שתלו פה אי פעם”.
פתרון מהשורש
גם בעיר נצרת התקיימו הפגנות סוערות ורוויות יצרים של ערביי ישראל. אתמול, במשרדי עמותה הפועלת לעידוד דו־קיום בין העמים, מצאתי קולות מיואשים אבל לא מתנצלים. “עם כל הדו־קיום והפעילות החברתית שלי, הפעם זה כבר חונק”, אומרת סועאד, פעילה בעמותה למען נשים יהודיות וערביות.
“אי אפשר לשתוק ולהגיד: בסדר. צריך פתרון. ההיסטוריה חוזרת שוב, ונמאס לצעירים מהאפליה שבה אנחנו חיים. אני לא בעד אלימות בכלל, אבל הפעם רואה את הדברים אחרת. מרוב שאני כועסת אני לא מסוגלת להגיב בקבוצה של נשים יהודיות וערביות שאני חברה בה ולא מסוגלת להידבר. צריך פתרון מהשורש - שיצאו המתנחלים ויחזירו את הבתים לערבים”.
לדברי סועאד, לכוונה לפנות תושבים ערבים מבתיהם בשכונת שייח’ ג’ראח בירושלים לטובת מתנחלים - יש חלק בזעם המתפרץ ברחובות: “גם אם באום אל־פחם יגידו לנו לצאת מהבתים, זה יהיה אותו דבר. אנחנו אותו עם, אז אנחנו איתם. זה לא הם ואנחנו. זה ביחד”.
“אני תמיד אומרת שכולנו רוצים קיום לכולנו בשלום, באהבה ובבריאות, אבל הדיכוי נמצא בהכל”, מוסיפה סעידה זועבי יזבק, פעילה חברתית למען דו־קיום בין העמים ומתנדבת בארגון וראייטי הכולל נשים יהודיות וערביות. “דורשים מאיתנו להיות בשקט כל הזמן, ומה שקורה פוגע בכולנו".
היא הוסיפה: "אני מגנה אלימות משני הצדדים, אבל מה שקורה בשייח’ ג’ראח זה נורא. כולנו ערבים ויש בינינו הזדהות ואנו שומרים על אל־אקצא כי זה מקום קדוש. יורים במתפללים, ולכן יש הקצנה. שמעתי שילדים נהרגו בעזה וכאב לי מאוד. איפה החוק? איפה השוויון בינינו? אנחנו רוצים שלום, אבל גם שוויון זכויות. אנחנו צריכים שכל העולם ישמע את קולנו שאסור לירות במקום קדוש. יש פה גבול שנחצה. אלימות היא לא הדרך, אבל זה נכון לשני העמים. תנו לכולם לחיות את חייהם. שיתפללו ויגורו בבתים שלהם. ואמן שנחזור לשגרת החיים הטובים. גם בנו יש כאב גדול”.
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "בעניין לוד, עם קבלת הדיווח במוקד 100 של המשטרה אודות יידויי אבנים, הגיעו כוחות משטרה למקום והחלו בטיפול באירוע. נציין כי כוחות משטרה רבים פעלו בעיר לוד ב־80 אירועים במקביל שכללו יידוי אבנים ובקבוקי תבערה, הצתת עשרות פחים, פגיעה ברמזורים ובתשתיות וניסיונות חוזרים לפגוע בסמלי שלטון לרבות נקודת משטרה ובניין עירייה. במסגרת פעילות זו, נעצרו 22 חשודים בהפרות הסדר ובהתפרעויות. משטרת ישראל תמשיך לפעול לשמירת הסדר תוך שימוש בכל האמצעים והיכולות העומדים לרשותה, ולמעצרם של המעורבים ומיצוי הדין עמם".