מבצע שלמה היה עליית הצלה. פרק היסטורי שמעיד על היכולת ועל הרצון של עם ישראל לפעול למען הצלת יהודים בכל מקום בעולם. אלפי אנשים השתתפו בו, ביניהם אנשי הסוכנות היהודית - באתיופיה ובישראל - תוך שיתוף פעולה עם כל הגורמים: הג'וינט, משרד החוץ, המוסד, צה"ל ובמיוחד חיל האוויר, יהדות ארצות הברית והפדרציות היהודיות של צפון אמריקה JFNA (אז UJA)",כך אומר שליח הסוכנות היהודית לשעבר, אבי מזרחי, שהיה הממונה על הפעילות בשדה התעופה באתיופיה מטעם הסוכנות היהודית בצמוד לסגן הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין שחק ומוסיף, "המתנה של עשרות שנים נחסכה מ־14,300 יהודים מאתיופיה, שהגיעו תוך 24 שעות לישראל ברכבת אווירית".
בראיון ראשון במלאת 30 שנה למבצע, אומר מזרחי: "מבחינתי המבצע היה שיא. הדבר שייחלנו לו במשך כל שנות פעילותנו קרה. חלפו 30 שנה, ואני מתרגש ממנו כאילו קרה אתמול".
בשנת 1989, אחרי 16 שנות נתק, חודשו הקשרים הדיפלומטיים בין ישראל לאתיופיה, והממשלה האתיופית בהנהגתו של הרודן מנגיסטו היילה מריאם אישרה ליהודים לעלות ארצה במסגרת איחוד משפחות, בתדירות של כמה מאות עולים בחודש. בתחילת שנת 1991 המצב הביטחוני באתיופיה היה רעוע, והמאבקים בין השלטון המרכזי לבין מתנגדיו של מנגיסטו הלכו והחריפו.
על רקע המתיחות במדינה גדל החשש לגורלם של יהודי אתיופיה ועלה הרעיון להעלותם ארצה במבצע בזק. כ־35 מיליון דולר שולמו לממשלה המקומית בסיוע תרומות של יהדות ארצות הברית, תמורת הסכמתה להעלאת היהודים. "מבצע שלמה", כונה המהלך הדרמטי על שם שלמה המלך.
בספטמבר 1990 יצא אבי מזרחי (69) כשליח הסוכנות היהודית לאתיופיה עם אשתו אורנה וארבע בנותיהם הקטנות כנרת, רעות, מעיין ולירון, שהיו אז בנות 3־13. משפחת מזרחי הייתה המשפחה הישראלית הראשונה שיצאה בשליחות, ואחריה הגיעו משפחות נוספות, גם מטעם הג'וינט. שני הגופים יחד סייעו לבני הקהילה במציאת עבודה, בקצבת חיים, בלימודים בבית ספר ועוד.
משימת ההעלאה לישראל הופקדה בידי שליחי הסוכנות היהודית. בדצמבר 1990 החל ניסיון הפיכה באתיופיה. "היו בעבר כמה ניסיונות הפיכה, אבל הפעם הבנו שהמצב שונה. בעקבות המצב התחילו להחזיר לארץ את בני המשפחות של השליחים הישראלים, ביניהם גם אשתי וארבע בנותיי. במקביל, הג'וינט הכשיר בסיוע הסוכנות היהודית ‘רשת קריאה׳ - קבוצה של 120 פעילים מבני הקהילה שיסייעו לטפל ביהודי אתיופיה במידה והמצב יחמיר. בשנת 1991 הבנו שהמצב מסלים. שני עניינים עיקריים העסיקו אותנו: האחד היה השאלה כיצד הקהילה תתקיים במידה והמצב יתדרדר. השני היה האפשרות לחילוצם של יהודי אתיופיה לפני ההפיכה, אומר מזרחי.
מזרחי הוסיף ואמר כי "מיכה פלדמן היה הממונה על משלחת הסוכנות היהודית באתיופיה, שמנתה כמה שליחים. אורי לובראני מונה מטעם משרד החוץ לאחראי על המשא ומתן עם השלטונות כדי לבצע את המבצע. יחד עם נציגי משרד החוץ, המוסד והג'וינט וצה"ל, התחלנו לחשוב איך אנחנו מוציאים אותם תוך 48 שעות".
המורדים כבר הגיעו לפאתי אדיס אבבה. "ביום חמישי, 23 במאי בשעות הערב, קיבלנו אישור עקרוני למבצע. לא ידענו איך להודיע לכולם. כינסנו את קבוצת הפעילים והודענו להם שמחר ייצא לדרך מבצע העלייה לישראל. היה לנו חשש שברגע שהמבצע יתפרסם, יהיו הרבה גורמים שינסו לטרפד אותו, אבל החלטנו להגיד להם את האמת: יש מבצע סודי וכולם עולים לארץ. אמרנו להם להביא למחרת את כולם, בלי יוצא מן הכלל, לשגרירות. ביקשנו מהם להביא מוקדם בבוקר את בני משפחותיהם ואחר כך לצאת ולהביא את שאר בני הקהילה. הכנו את החצר הענקית של השגרירות כתחנת יציאה לעולים, והעולים עצמם הכינו את המתחם, בלי לדעת שהם מכינים אותו לקראת המבצע המתקרב".
אחד האתגרים היה גיוס צי אוטובוסים שייקח את העולים ממתחם השגרירות למטוסים, בלי לעורר חשד. הוחלט לאלתר פתרון מקורי: "כדי להיערך בלי לספר על קיומו של המבצע, יזמנו יום לפני תחילת המבצע טיול לגן החיות לתלמידי בית הספר. כך יכולנו להזמין את האוטובוסים ולתכנן את הסעת העולים ממתחם השגרירות".
בשישי בבוקר החלו אנשי רשת הקריאה לפקוד את בתיהם של אנשי הקהילה היהודית, במטרה לבשר להם על כך שהם עומדים לעלות לישראל. "ההתרגשות הייתה עצומה. תגובות רבות היו של בכי. קשה לתאר את זה במילים. יש משפחות שניסו למכור את הרכוש לפני שיצאו למתחם השגרירות. חלקן הצליחו", מספר מזרחי.
"הצבנו במתחם השגרירות הישראלית תחנות מסודרות לכל התהליך הנדרש לפני העלייה. באחת התחנות בדקנו את תעודת הזהות המשפחתית שהוכנה מראש לכל משפחה, עם תמונות של כל בני המשפחה. בתחנה אחרת הוכנו מספרים לכל העולים, כדי לזהות אותם לפי קבוצות מאורגנות שיגיעו יחד לאוטובוסים ומשם למטוסים. הבעיה העיקרית הייתה שהמונים הגיעו כדי להיכנס לשגרירות ישראל. לא רק היהודים. הכנסנו לשגרירות רק את אלה עם התעודות. צריך להבין: באותה תקופה היה בכל ערב עוצר באתיופיה. מי שהסתובב ברחוב - נורה. יחד עם השלטונות סיכמנו שהעוצר לא יחול על האוטובוסים שלנו".
לאורך השעות מורטות העצבים צצו בעיות נוספות שדרשו אלתור פתרונות מהירים: הממשלה האתיופית ביקשה שמטוס של חברת התעופה האתיופית ישתתף במבצע. "הגענו לשדה עם 200 עולים, והקברניט הודיע לנו שיש רק 150 מקומות על המטוס. מיד התעשתי והודעתי לקברניט ש־50 מהנוסעים הם תינוקות שישבו על ברכי הוריהם".
כך יצאו לדרך למעלה מ־100 סבבים של עשרות אוטובוסים, משש בבוקר ביום שישי עד שבע בבוקר בשבת. "נהוג לומר שמבצע שלמה נמשך 36 שעות", אומר מזרחי. "אני טוען שהוא היה רק 24 שעות - מהמטוס הראשון שיצא מאתיופיה ביום שישי ועד המטוס האחרון שיצא מאתיופיה ביום שבת. אחרי שהעברנו את כולם ממתחם השגרירות למנחת המטוסים, נסעתי לדירה שלנו באדיס אבבה, לקחתי מזוודה וחזרתי כדי להצטרף למטוס האחרון במבצע שהמריא לישראל. נחתנו בישראל ביום שבת בסביבות שלוש־ארבע אחר הצהריים. היה איפול מוחלט על המבצע, ולכן דבר לא התפרסם בתקשורת. ירדתי בשדה התעופה האזרחי ונסעתי הביתה לירושלים. העולים המשיכו לקבלת הפנים שנערכה לכבודם בשדה התעופה. פתחתי את הטלוויזיה וראיתי את העולים שרק לפני רגע ליוויתי במבצע העלייה הגדול. סוף־סוף יכולתי להירגע. כל העולים נקלטו במרכזי קליטה ובבתי מלון שאנשי הסוכנות היהודית ניהלו, בהיערכות מיוחדת בתיאום עם משרדי הממשלה".
ומה באשר למשפחות שלא הספיקו להגיע בזמן למבצע? מזרחי, שהצטרף לסוכנות היהודית ב־1978 כעובד סוציאלי ובשנת 1980 החל לעבוד עם עולי אתיופיה וסייע בעלייתם ובקליטתם בארץ וניהל את קליטת עולי מבצע משה, ידע שיחזור על מנת להשלים את המשימה. אחרי מספר חודשים, עם פתיחת שדה התעופה באדיס אבבה, טס לאתיופיה וטיפל בהעלאת המשפחות שנותרו שם.
רחלי טדסה מלכאי (38), מייסדת ומנהלת קהילת נשים אתיופיות מעצימות, הייתה בת 8 כאשר עלתה ארצה במבצע שלמה עם הוריה ושלושת אחיה הקטנים. "כשנה לפני העלייה ארצה פשטה השמועה שעוד מעט נוכל לעלות לישראל. תוך כדי שיחה אנחנו מגלות כי אביה, וובו טדסה, היה כנראה מאנשי רשת הקריאה. "אבא היה מאוד חדור מטרה. אני הייתי מאוד לחוצה. הרי עזבנו בן לילה למקום שאני לא מכירה, שונה לחלוטין ממה שאני מכירה" היא מספרת.
מלכאי הוסיפה ואמרה כי "האם באמת לוקחים אותנו למקום בטוח? עברנו להתגורר באדיס אבבה מעיר שהייתה סמוכה לגונדר, כדי להיות קרובים לשגרירות. יום אחד התבשרנו על כך שהמטוסים בדרך. הכל נעשה בסודי סודות. הגענו אל חצר השגרירות. היו שם אלפי אנשי עם מזוודות קטנות ושקיות של מזכרות. לכל אחד מאיתנו רשמו מספר על המצח, כדי שנדע לאיזו קבוצה אנחנו משתייכים ולאיזה מטוס. בשדה התעופה חיכו לנו מטוסים מונעים כדי לטוס במהירות. את דברי הערך והמזכרות שההורים שלי הביאו איתם הם נאלצו להשאיר מאחור. אמרו להם: 'המקום במטוס מיועד לבני אדם. לא לחפצים'. כשנכנסתי למטוס, הרגשתי שאני נכנסת לתוך ציפור גדולה. על הרצפה הייתה פרושה יריעת ניילון שחורה נוצצת. לא היו כיסאות במטוס. הוציאו את כולם, על מנת שיהיה כמה שיותר מקום לאנשים".
לדבריה "אחרי שכולם נכנסו, אמרו לנו: אתם יכולים להתיישב. היום אני יודעת שאלה היו חיילי צה"ל בלבוש אזרחי. ישבתי קרובה לחלון, כי רציתי לראות מה קורה. אני זוכרת את החששות. אמרתי לאמא שלי: אנחנו באמת עולים למעלה עם הציפור הזאת? מעולם לא ראיתי מטוסים לפני כן. הטיסה המריאה, ובאמצע הטיסה היו צעקות של אישה שכרעה ללדת. אמרו לנו לפנות לה מקום ורצו לעזור לה ללדת. הייתה צפיפות מטורפת ושמעתי התלחשויות. אלה היו רגעים מתוחים מאוד"
מלכאי נזכרה כי "אחד הבחורים זרק בדיחה בשביל להפיג את המתח. לא האמנתי למראה עיניי. לקח כמה שניות מהרגע שהתינוק יצא מהרחם ועד שהוא בכה. כולם צחקו ומחאו כפיים. לקחו את האישה לצד, עטפו את התינוק בשמיכה והגענו לארץ. ההורים שלי אמרו: 'הנה, נולד דבר חדש. אנחנו בדרך לארץ הקודש'. כשהמטוס נחת, אף אחד לא האמין שזו מציאות. כולנו חלמנו מהיום שבאנו לעולם על ארץ זבת חלב ודבש. זה מה ששמענו על ארץ הקודש. הייתי סקרנית: האם באמת המים הזורמים בה הם חלב, וכולם מלקקים דבש?"
"ירדנו במדרגות המטוס, וראיתי תמונה שלעולם לא אשכח: מגדול ועד קטן משתטחים על הרצפה ומנשקים את אדמת הארץ. עד היום אני אומרת לעצמי: יש הרבה עליות, אבל העלייה של יוצאי אתיופיה מרגשת במיוחד. עלייה ששמרה על היהדות שלה אלפיים שנה בלי קשר לעולם שבחוץ. לקח זמן והיום אני יכולה לומר: אכן ארץ זבת חלב ודבש, עם הרבה עוקץ מסביב, אבל אנחנו לא צריכים לתת לאף אחד לערער אותנו. זו המדינה שלי כמו של כל אחד אחר, והעשייה החברתית שלי מתרכזת בלקבל את עצמנו כפי שאנחנו. להיות גאים במי שאנחנו ולא להסתתר מאחורי זהות אחרת", אמרה מלכאי.
"מבצע שלמה מסמל עבור ישראל ועבור יהדות העולם את ערך הערבות ההדדית המיוחד בעם היהודי. המבצע הזה מוכיח שדבר אינו בלתי אפשרי כאשר מדינת ישראל ויהדות התפוצות פועלות יחד למען מטרה משותפת", אמר יו"ר הסוכנות היהודית יצחק הרצוג. "שותפות זו באה לביטוי גם בשנת הקורונה, שבמהלכה עלו ארצה למעלה מאלפיים עולים מאתיופיה, במאמץ משותף של הסוכנות היהודית ומשרד העלייה והקליטה, בשיתוף עם יהדות התפוצות ובהן הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה וקרן היסוד ותורמים נוספים מרחבי העולם״.
