הרעיון היה לבקר בערים מעורבות ולצאת מהן עם כתבה אופטימית, שתבשר על החזרה לשגרה ועל הורדת גובה הלהבות אחרי שנשפך דם ברחובות, יחסי השכנות נפגעו קשות ובתי כנסת עלו באש.
אבל כבר בשעת בוקר מוקדמת, בשכונת רמת אשכול המתוחה בלוד, פגשתי בפנינה אפרתי, אחות במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים שניידר ואם לשמונה, שבאה לגן הריק של ילדיה וקיימה שיחה קצרה עם סנ"צ שמעון דהן, מפקד התחנה בעיר.
סנ"צ דהן הסביר לאם המודאגת ששוטר הוצב בשער הגן ולמרות זאת ההורים בחרו שלא להביא את ילדיהם. אפרתי הבהירה לאיש המשטרה: "באתי לראות במו עיניי ואני עדיין חוששת שמאחר שהשמיכה שלכם קצרה, ברגע שיהיה אירוע, תזיז את השוטר מהגן. אני לא יכולה להיות בטוחה".
לאחר שסנ"צ דהן עזב, קשה היה לעצור את אפרתי, שבדיוק חזרה ממשמרת לילה בבית החולים. זו הייתה תערובת סמיכה של עייפות, תסכול וכעס. "אנחנו גרים בלוד כבר ארבע שנים, חשבנו שאפשר לחיות אחד ליד השני, וזה התרסק לנו בפנים", פתחה.
"יש לי הרבה חברים שגרים כאן, וכשהם ראו את שכניהם שורפים את רכבם, אז תגיד אתה איך אפשר להמשיך לחיות בצורה נעימה?", אמרה.
יש סיכוי שתעזבו את העיר?
"סבי יצא משואת אירופה בעור שיניו, קם מעפר ועלה לארץ ישראל. הוא בנה בה בית ולחם עליו. אין דבר בעולם שיזיז אותי לא מהארץ ולא מהעיר. כולי תקווה שדברים יחזרו לאיזה סטטוס קוו ונוכל לחזור לחיות ביחד".
כשנסענו מספר דקות משם, למשרדו של עו"ד חאלד אזברגה, חבר הוועד העממי של העיר לוד, זה שמאגד אנשי ציבור ערבים, הטון לא היה שונה - רק הפעם מהצד השני של המתרס. באזברגה נתקלתי בסרטון שהעלה העיתונאי אראל סג"ל, ובו הוא נראה עומד במתחם המסגד המרכזי כשמגפון בידו, מדבר עם קהל משולהב.
"לא השתתפתי בעימותים, ואם באת לדבר איתי בגלל אותו נאום, זה לא מעניין אותי ולא מזיז לי שערה", את הכעס בדבריו קל היה לזהות.
"בסוף יש אמת אחת. אתם כרגע מתמודדים עם תוצאת האירועים, אבל אף אחד לא שואל את השאלה 'מה קרה?'. אנחנו בעיר מיעוט אתני, לאומי, ובמקום שהשלטון המרכזי יגן עלינו, הוא הפך לכלי של התנכלות. התקשורת, הממשלה, המנגנון הביטחוני, השיטור, בתי המשפט - כולכם אימצתם את האידיאולוגיה ההרסנית של בן גביר וסמוטריץ'".
בתי כנסת נפגעו, יגאל יהושע נרצח בלינץ' אכזרי.
"ליד המסגד הגדול ישנם שני בתי כנסת שעליהם הגנו מהיום הראשון, ואני לא רוצה להתייפייף בפני מישהו, אבל יש לנו מוסר. אמרנו שאנחנו נגד תקיפת בתי תפילה והשחתת בתי קברות. איפה השכל שלכם, יהודים? יש הבדל בין מעשה ונדליזם או עברייני שמבצע בודד לבין מעשה עבריינות שמבצעת קבוצה תחת חסותן של הרשות המקומית והמשטרה. הייתה מטרה פוליטית להסית נגד ערבים. בגלל זה אני אומר שאתם לא מחפשים את האמת. היום אנחנו לא מאמינים למשטרה וגם לא לבית המשפט. אנחנו מבקשים ועדת חקירה לא תלויה, שנהיה חלק ממנה במטרה לחשוף את האמת".
במקרה של מוסא חסונה לא מדובר בהגנה עצמית של היורה?
"ההגדרה החוקית של הגנה עצמית ידועה. שיחקרו בצורה מעמיקה ושבית המשפט יגיע למסקנה שהירי אכן היה מוצדק. המסר שיוצא כעת 'תמשיכו להרוג ערבים, נגן עליכם'".
נשמע ממך שלערבים כאילו לא היה חלק באירועים.
"בטח שהיה. חלק הניף דגלים, יצא בהפגנות, מחה, וזה לגיטימי. חובה היה עליהם. אם דוחפים אותנו ולא נמחה, אנחנו לא בני אדם. תחשוב שהסתובבו עם נשק בשכונות ערביות. הבעיה של אותם מתנחלים שהם לא רוצים לחיות כמו כולם. הם מאמצים את המשמעות של ייהוד המדינה במובן שיהודים הם העם הנבחר והגוי לא נספר. מה שהם עושים בגדה המערבית, הם מעתיקים לתוך ישראל. חיינו בגיהינום בימים האחרונים. אז אל תשלו את עצמכם, אתם עם כמו כל העמים, בני אדם כמו כולם".
מילים זועמות שמענו גם מעיסאם, שישב בחברת צעירים ליד המסגד הגדול בעיר. "אנחנו בלוד מלפני קום המדינה, לפני כיבוש היהודים. זו אדמתנו ונישאר בה, איתכם או בלעדיכם", פצח במונולוג.
"זו לא קריית ארבע, זו לוד. באו אנשי הגרעין התורני וחשבו את עצמם חכמים, 'צביון יהודי, נגור ליד שדה התעופה'. רוצים לחיות פה? תחיו בשלכם, כי יודע כמה בתי כנסת יש היום בעיר? הכי הרבה בארץ. לקחו איזו חורבה ליד המסגד, הפכו אותה לבית כנסת, וזה תקוע לנו כמו עצם בגרון. אתם לא תכתיבו את סדר היום. תחלקו סוכריות, תקבלו סוכריות. תזרקו אש, תקבלו אש, ואל תגיד 'השד יצא מהבקבוק', כי כשאתה לוחץ עכבר לפינה הוא נהיה אריה".
המיליטנטיות שאזברגה ועיסאם תיארו לא ממש מתלבשת על התדמית והמראה של מתן צור ויאיר יעקבי, קומיקאים תושבי לוד חברי ההרכב אנדרדוס. "מה זה משתלטים?", צור שאל ומיד גם ענה.
"באנו לגור כאן בגלל המיקום, המחיר, הקהילה. אנחנו לא נמצאים באיזה מאבק על צביון, ועצוב לי שהם רואים זאת כך, אבל גם אם כן, זו לא סיבה להתפרע, ובסופו של דבר תושבי לוד היהודים לא השתתפו במהומות, הם רק הגנו על ביתם. אשכרה הסתובבנו לראות שלא שורפים לנו רכבים. יש כמה חמושים מבינינו, מן הסתם מכוחות הביטחון, אבל לנו אין נשקים.
אני, למשל, קניתי גז מדמיע. אז מה הקשר בין אל־אקצא ללוד, מה רוצים מאיתנו? הם רואים אותנו כמתנחלים, אבל אנחנו חיים בתחומי המדינה ולא מאחורי הקו הירוק. אין פה שאלה פוליטית. קנינו דירה כחוק, בשכונה שנבנתה על אזור שנקרא בעבר 'עזה הקטנה', מקום שהיה מורכב מחושות שבהן סחרו בסמים. אדמה של מינהל מקרקעי ישראל שאף אחד לא רצה. הם רואים את זה כאילו גנבנו להם משהו".
צור נשוי ואב לחמישה, וביום שפרצו האירועים בנו הקטן עבר טקס ברית מילה. גם אם אתה מחזיק באידיאולוגיה, לא קל לחיות במקום שבו אין תקווה באופק.
"אנחנו מפחדים שזה יתפרץ שוב", אמר בחשש. "יש שכונות שחוששים ללכת בהן, בטח ילדים. ואגב, המצב לא הפוך. לערבים שעוברים מתחת לבית שלי לא יקרה כלום. אז יש בינינו אנשים שחוששים ורוצים לעבור, כי הם אומרים 'איזה עתיד יש פה?'. לי המחשבה עברה בראש, אבל כרגע אנחנו כאן, כי אנחנו אוהבים את העיר ואת החברים. מקווים שיחזור הרוגע. לא ציפינו שיהיה ככה".
בזמן המהומות ניסו בלוד לארגן מפגש בין ראש העיר, יאיר רביבו, הרב הראשי של היישוב, שמעון מאיר ביטון, והאימאמים של המסגדים כדי לנסות להגיע לרגיעה. רביבו והרב ביטון הגיעו לפגישה, האימאמים לא.
"ביקשנו לומר בקול ברור וצלול, כל אנשי הדת 'חדל אלימות'", מסביר הרב ביטון. "הדרך להסדרה עוברת סביב שולחן עגול ולא בשום צורה אחרת. יותר מזה, בבניין שאני גר חיות 12 משפחות חצי מהן ערביות, ואנחנו חיים בדו־קיום, שלום, כבוד והדדיות מלאה. לכן אמרתי שאברהם אבינו בצער, כי בניו יצחק וישמעאל, לא יודעים לחיות ביחד. אנחנו צריכים לכבד אחד את השני".
הרגשת חשש מצד הערבים מייהוד העיר?
"כרב העיר, מתוקף סמכותי, אני חותם על תעודת כשרות גם לבעל עסק ערבי שיש לו פלאפל או מסעדה, וכמו שאני נותן ליהודי, אני נותן לו בכדי שיתפרנס שווה בשווה, אז יש שוויוניות גדולה מזו? רב העיר, סמל היהדות, אומר ליהודים 'לכו תפרנסו אותם'. ראש העיר, יאיר רביבו, הוא אדם מקסים, נעים הליכות, שהשקיע באוכלוסייה הערבית מאות מיליוני שקלים בתשתיות, והתודה הייתה שריפת מתנ"ס במגזר שלהם, איזה בר־דעת עושה דבר כזה? אדם רוצה לחיות את חייו, אין טבעי מזה ואין דרך אחרת. אנחנו מפה לא נצא, וגם הם לא. נגזר עלינו משמיים להיות ביחד".
אם בלוד לא הבחנו באור בקצה המנהרה, דווקא כשהצפנו לעכו, שידעה ימים סוערים, שם לצד הררי הפסימיות הופיעו ניצנים של אופטימיות. בשוק העיר העתיקה פגשנו את שמעון מלכה, מוותיקי הקסבה שעוד לסבא שלו משה ולאביו יהודה היו שם חנויות וגם הוא ממשיך בשושלת עם דוכן תבלינים, בעל מוניטין.
"השוק פעם הורכב בעיקר מסוחרים יהודים", סיפר. "אני יכול למנות לך שמות, כי מגיל 8 אני מסתובב כאן וזוכר אולי שלושה ערבים. הבעיה שאין ליהודים דור ממשיך. גם כשאעזוב עוד 10־15 שנה, אין מי שיגיע במקומי".
באותו לילה, כשהעיר העתיקה געשה, היו אלה חבריו הערבים של שמעון שמיהרו להתקשר ולהזהירו שעומדים להעלות את החנות באש. שמעון הודיע למשטרה ולמכבי האש, אבל נאמר לו שעדיף שימשיך לישון. אף אחד לא מתכוון להיכנס לשוק הבוער.
בחמש בבוקר הגיע לחנות בכוחות עצמו וביחד עם חבריו, הערבים, כיבה את השריפה. זה לא עזר, המחסן הגדול והעמוס בסחורה נפרץ, נבזז, והועלה באש. בזמן ששוחחנו יהודים לא עברו במקום, אלא רק ערבים, וכל אחד נעמד והשתתף בצערו.
אחת אמרה שלא הגיע לו, שני הודה שהוא לא מסוגל להביט בעיניו, ואיברהים טשטש, מהדוכן השכן, הסביר: "אנשים בכו על שמעון, כי בשבילנו הוא כמו אח. בעכו זה יהודי, זה מוסלמי, זה נוצרי, ואף אחד לא אמור להבדיל ביניהם".
מלכה חיבק את טשטש ואמר: "אשתי לא דואגת, כי היא יודעת כמה אוהבים אותי. לפני חודשיים באתי בשבת ובדרך כלל אני לא מגיע, כי אני שומר. היית רואה איך התקבלתי. אשתי אמרה 'אני מרגישה כמו שרה נתניהו'. יש פה מלא חנויות, ואני היהודי היחידי ועדיין קונים רק אצלי. לצערי ייקח זמן להחזיר את האמון".
רבים בעכו נזכרו החודש באירועי ערב יום כיפור 2008, אז נהג ערבי נכנס עם מכוניתו לרחוב בן־שושן. יהודים החלו ליידות אבנים, הופצה שמועה שהנהג נהרג, והידיעה הספיקה להצית אש שגרמה להשחתת כמאה רכבים ועשרות חנויות. גם אז דיברו על חרם צרכנים יהודי.
"אין מצב שהיהודים לא יחזרו להסתובב אצלנו", משוכנע ואליד חטיב, בעל חנות מזכרות בכניסה לעיר העתיקה. "אין לשני הצדדים לאן ללכת, ועובדה שאנחנו יושבים ומדברים וכל העצורים מאותו לילה הם ילדים בני 16־17, כי אין מי שישלוט עליהם. ילד יהודי מסיים בית ספר והולך למתנ"ס, ואילו הם מסתובבים ברחוב. צריך שיתוף פעולה, ומי שאומר שלא, שילך לעזאזל".
לא רחוק ממנו עמד עבדו מתא, מורה דרך מוכר בעיר העתיקה. עבדו הוא יווני אורתודוקסי, שמשפחתו הולכת כבר עשרה דורות ברחובות עכו. בבוקר, כשזיהה שהשקט מתחיל לחזור, שלח הודעת וואטסאפ למספר יזמים מקומיים.
"הגעתי קצת מוקדם והעיר חוזרת לחיים", נכתב שם. "חלק כבר פתוח, והאחרים מתחילים לפרוש מרכולתם. עכו חוזרת לתחייה, סימנים מעודדים. עוד נר ועוד נר ונגרש את החושך. סבא שלי היה אומר 'כשהגשם יורד, הוא יורד על כולם'. המשך יום נפלא ובשורות טובות. אני עכואי גאה".
"חזיר אחד נכנס לבוסתן ואוכל את הפרחים, תחשוב כמה אנשים עבדו על החלקה, אז להכליל אסור וללמוד לקח ממה שעברנו, חייבים. חבל שנרדמנו בשמירה", עבדו אמר כשהבין שגם היום לא תהיה עבודה. "אגיד לך מה האירוע הזה יעשה, הוא רק יחדד מי הם המסיתים שבינינו. עד עתה הם לא נראו לעין, פתאום הם מוכרים. זה הדור שגדל מ־2008 ועד היום. היו חייבים לטפל בהם בתוכנית של סובלנות וסבלנות, להכניס אותה למשרד החינוך. כנראה שמישהו היה מעוניין להעצים את הקוטביות".
בעכו, כמו בלוד, היה שוב מי שציין את הגרעין התורני, הדתי, כזרז להתלקחות. כאן מדובר בגרעין שהחל בפעילותו לפני 25 שנה עם שלוש משפחות והיום הוא כולל כ־200, אחת מהן היא של איש החינוך אלעד ברזילי, שמאושפז כעת במצב קשה, בבית החולים, אחרי לינץ' מחריד שעבר.
"באופן אישי לא הרגשתי בהתדרדרות", מספרת רעות גץ, מנכ"לית גרעין "אומץ" בעכו. "השתתפתי פחות משבוע לפני האירועים בארוחת אפטאר של חברות ממועצת הנשים שהקמנו ביחד. היו לפעמים עימותים בגני השעשועים, אבל פירשתי אותם כמריבות בין ילדים. מה שקרה עכשיו, הפיל אותי. הוריי גרים בעיר העתיקה בירושלים וכל פעם אמרתי שעכו אחרת וממנה תצא הבשורה".
הגרעין התורני הוא עמותה עצמאית שעוסקת בעשייה חברתית, התנדבותית. פרויקט הדגל שלה הוא מרכז החסד, שבמסגרתו מחלקים מדי שבוע 400 מנות מזון, ליהודים וערבים, רעות מדגישה. "המטרה שתהיה פה אוכלוסייה יהודית חזקה שלא פוגעת ולא מפריעה", הסבירה. "הפוך, היא חיה בשלום ומקדמת את העיר. שכניי רוצים אנשים שמעלים את רמת החינוך, שעוסקים במקצועות חופשיים. זה מה שאנחנו עושים".
טוענים שיש ביניכם קיצונים, זה נכון?
"בכל מקום יש ובדרך כלל קיצונים זה עניין אישיותי ולא השקפתי. אותו קיצון יכול גם להתנפל על אשתו, חס וחלילה. אני בת 45 ויש לי טיפה ניסיון ואני אומרת שיהדות היא דת של חסד וחיבור והיא לא אלימה, היא מקדשת את החיים ולשם אנחנו מכוונים".
גץ ומשפחתה מתגוררים בבניין שבו חיות 20 משפחות ערביות ושש יהודיות. היא אומרת שעד עכשיו היו להן יחסים מצוינים. "חברות", היא מדגישה. "אם שכן נפטר, אני מגיעה לניחום אבלים, תומכת באשתו. אתן לך דוגמה. אנחנו מגדלים שני ילדי אומנה והקטן הוא הפייבוריט של בעל חנות המכולת, לא יוצא משם מבלי שנותנים לו משהו. מקבל חיבוק חם מכל השכנים, לא מאמינה שאני מאיימת עליהם".
גם כעת, אחרי המהומות?
"ההפגנה שבה אלעד הותקף עברה ממש מתחת לביתי וחיכו להם שם ערבים עם אלות ואבנים. ראיתי כמעט הכל עד שסגרתי את התריס כדי שילדיי יירגעו, וגם עכשיו כשמגיעה החשיכה הילדים רוצים שכולם יהיו נעולים בבית, דברים שלא היינו רגילים אליהם. זוכרת שבעלי חזר באותו לילה, אחרי ערב קשה, ישבנו על הספה, הסדרנו נשימה, הסתכלתי בטלפון על סטטוסים וראיתי סטטוס של אחד השכנים הערבים בבניין, כזה שהחשבנו כחבר".
הוא הוסיף כי "הוא העלה סטטוס על הלינץ' ורשם משפט בסגנון 'שבאב, סיימו את המלאכה'. לא הערב שבר את בעלי, כמו המשפט הזה. ההבנה שהערבי הוא לא חבר. בעלי רצה לכתוב לו הודעה, אבל אמרתי 'אל תהיה אימפולסיבי'. לא פגשתי את אותו שכן מאז, אבל בעלי עלה איתו במעלית. אמר לו 'שלום' רפה, ולא נכנס לנושא. זה היה לינץ' שחבר עבר, ובאותה מידה זו הייתי יכולה להיות אני".
נתתם הנחיות לאנשי הגרעין לקראת העתיד?
"ביום רביעי אלעד עבר לינץ', ולמחרת הייתה חלוקת מנות ואמרתי שגם המשפחות הערביות יקבלו. ילד רעב זה ילד רעב, ולא אשנה את האסטרטגיה. אנחנו פה בשביל להרבות אור. אנחנו מקיימים פעילות רגילה. בית הספר שלנו נמצא במקום מורכב. גם לפני המהומות זרקו עליו אבנים, ואנחנו ממשיכים לשלוח אליו את הילדים, כי אנחנו מאמינים בחיים פה. אמרתי לאנשים 'תסתובבו ברחוב, תמשיכו, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתייאש'. לאן נלך, לטילים בתל אביב, לגטו לודז'? אין לאן. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
ביציאה ממשרד המנכ"לית מיהר אחריי חבר הגרעין אביעד הרבסט, בן ה־22, תלמיד ישיבה, נשוי, שהגיע לעכו מאפרת שבגוש עציון. ביום המהומות הוא היה שם עם אשתו, וכעת יש לו מסקנות ברורות, רק שהבהיר שהוא מדבר בשם עצמו.
"התפוצצה בועה בפניה של המדינה", התחיל. "אני מגוש עציון, רגיל לפיגועים ואבנים, אבל שם כביכול אלה ערבים אחרים, וכעת כולם הבינו שאין דבר כזה דו־קיום. אמרתי לאשתי לפני חודש 'הכל על גל שקט עד שיקרה משהו קטן'. אין לי בעיה עם אף שכן, וגם כשאני אומר 'ערבים' זה לא בהכללה, אבל אני יודע שהיחסים יכולים להיות היום מצוינים ומחר ינסו לרצוח אותי. אי אפשר לסמוך עליהם והמציאות מראה זאת".
לא כולם התפרעו.
"גם אם תגיד שמדובר בקומץ, צריך לפגוע בכל החברה. צריך להיות פה משהו קולקטיבי כדי שיבינו. אם נער בן 17 פצע את אלעד באורח אנוש, אז שהוריו ישלמו. איך? חרם כלכלי כמו ב־2008 אחרי מהומות יום כיפור. זה יפגע בהם. אני לא עולה היום למונית שהנהג שלה ערבי, כי אני לא מעוניין לשלם לו. הפירוד קיים, ואנחנו יודעים שבסוף הם יירדו על ברכיהם כדי שנחזור ונקנה אצלם. אי אפשר לרדת יותר".
זה בא מתוך תחושת נקם?
"תמיד יש רגשות נקם, והשאלה איך מנווטים ולאן לוקחים אותם. היום אני יכול לנווט בעובדה שאני יושב ולומד תורה, לא מפסיק לפעול ואם זה אומר להביא ילדים, אז נביא עוד ילדים למקומות האלה".
אלעד ברזילי מאושפז כעת במרכז הרפואי לגליל שבנהריה, אחרי שרופאיו עמלו במשך שעות וימים ארוכים כדי להציל את חייו. רק כדי להדגיש את המורכבות, באותו בית החולים למעלה מ־30% מהצוות הם ערבים. מוסלמים, נוצרים, דרוזים, בדואים.
"חד־משמעית יש תקווה לחיים משותפים", משוכנע פרופ' מסעד ברהום, מנהל המרכז הרפואי לגליל. "אני חי במערכת שהתקווה נובעת ממנה. מערכת נקייה, שלא התעסקה אף פעם בכעס, בריב ולא בוויכוח שלא מעניינה. יותר מזה, אני לא אאפשר ציוץ בטוויטר ולא פוסט בפייסבוק שיכול להרוס את מה שבנינו במשך השנים. מבחינתנו, כל אדם שעובר את שער בית החולים הוא או מטפל או מטופל. לא נכניס גם בעתיד מרכיבים שיש בהם הבדל בין גזע, דת, מין, מגדר ולאום, כאלה שעלולים לקלקל את האווירה. תחשוב שאני מדבר בססמאות, אבל אני חי פה".
הפתיע אותך מה שקרה?
"הפתיעה אותי העוצמה ושהכעס והתסכול יצאו בצורה של אלימות. צורת המחאה הזו לא משקפת את רוב רובם של ערביי ישראל ובטח לא את רוב היהודים במדינה. זו לא השיטה. אני חי במדינה יהודית כערבי, כנוצרי, עם כל המורכבות ומחפש איך לגדל את ילדיי ונכדיי בשקט. לכן אני אומר שרוב האנשים שורשיהם הם של שלום, פיוס וביחד ולא של חוליגניות. הבן אדם שזרקו עליו אבן בכלל לא השתתף בהפגנה, לא היה חלק ממנה. אני מכיר את סיפורו, וכעת חייו התהפכו לחלוטין. הוא יחיה, אבל ייקח המון זמן עד שיתאושש. מי רוצה דבר כזה, תגיד? 98% מהערבים והיהודים לא מעוניינים".
פרופ' ברהום הוא הערבי הראשון במדינה שנבחר לתפקיד מנהל בית חולים ממשלתי. אמרתי לו שנדמה שבתקופת הקורונה הובלטה העובדה שאנשי רפואה ערבים רבים עמדו בחזית המאבק במגיפה. "כשאני אומר 'אח טיפל' אני לא אומר 'אח דרוזי טיפל בחולה מוסלמי', זה לא עובר אצלי", הוא אומר.
"אני אומר אדם לאדם, אדם. אני לא יכול לשמוע 'טיפל בי רופא ערבי'. ביג דיל. 'טיפל בי רופא טוב'. אנחנו בני אדם ואנחנו רוצים לחיות ביחד".
עלינו שתי קומות במעלית בית החולים והגענו למור ג'נאשווילי, בן ה־25, שביום רביעי לפני כשבועיים נסע לבקר את אמו המתגוררת בשכונה מעורבת בעכו. לא הרחק מביתה הותקף על ידי המון שהיה מצויד באבנים ואלות וכשהוא פצוע ומאבד שליטה ברכבו, הצליח לנווט עד שפאדי קאסם, אח במחלקה הפנימית בבית החולים בנהריה, הציל אותו.
"זה קרה בזכות שכניה הערבים של אמי ובגלל זה רציתי לפחות להגיע לשם", ג'נאשווילי, שאושפז במצב בינוני, משחזר. "פאדי שמר עליי, נתן טיפול ראשוני ודיווח לכוחות שאני סובל מפגיעת ראש וצריך לחלץ אותי. זוכר שאיך שהתעוררתי שאלתי 'מה קרה לי?', והוא ענה 'הכל בסדר, עשית תאונת דרכים'. ביקש להרגיע אותי".
על גופו של ג'נאשווילי עדיין נראים אותות הערב הקשה. הוא מספר שפעם, כשחזר מהצבא, צעירים ערבים הקניטו אותו, אבל זה אף פעם לא גלש לאלימות פיזית. "ידעתי שיש הפגנות בעיר והמצב מתוח, אבל לא חשבתי שזה יגיע לשכונה שלנו, לכן לא הייתי מוכן", הוא מודה.
"אמי כעת לא רוצה לגור שם יותר. יש לנו שכנה יהודייה, היחידה בבניין שכולו משפחות ערביות. באותו ערב צעקו בחדר המדרגות 'אף יהודי לא יגור פה' והיא ברחה. רק אם החברה הערבית תוקיע את הפורעים, נצליח".
אי אפשר לסיים יומיים עמוסים כאלה בלי מעט אופטימיות, כמו שחיפשנו בתחילת הדרך. ביום שהיינו בעכו הקונסרבטוריון העירוני, שקיים למעלה מ־60 שנה, חזר לפעילות אחרי המהומות. 30% מ־900 בני הנוער המגיעים אליו הם ערבים.
"במקהלה שרות איתי שתי בנות ערביות, אחת נוצרייה ואחת מוסלמית", סיפר רון זאיקה, בן ה־18. "היחסים בינינו ימשיכו להיות טובים. נבוא ונחבק כמו פעם, כי אנחנו מקשה אחת, גוף שפועל למען מטרה משותפת".
דני ירון, מקיבוץ כברי, המנהל את הקונסרבטוריון בשבע השנים האחרונות, הגיע אליו בעיקר בגלל המורכבות היהודית־ערבית, מחקר שעבד עליו עוד בתקופת לימודיו.
"הורים ימשיכו לשלוח את ילדיהם, כי במשך השנים זרענו את הזרעים", הוא משוכנע. "בקונסרבטוריון, בעיר מעורבת, אתה חייב לתת ביטוי לכל המגזרים, ואם מישהו בעבר רצה לדעת איך עושים זאת נכון, הוא היה בא אלינו ורואה איך מנגנים ושרים ביחד. מה יהיה בעתיד, אחרי המשבר הנוכחי? זו כבר שאלת מיליון הדולר".