עשור אחרי פרוץ המחאה החברתית, הסוגיות שגרמו לציבור הישראלי לצאת בהמוניו לרחובות באופן חסר תקדים – עדיין נמצאות עמנו: מחירי הדירות לא ירדו, ובמקרים מסוימים אף עלו, ויוקר המחיה נותר בעינו. גם המלצות הוועדה שקמה בעקבות המחאה, ובראשה עמד פרופ' מנואל טרכטנברג, אשר היו אמורות לטפל ביוקר המחיה ובמחירי הדיור - לא יושמו ברובן. אלא שאף על פי שהמחאה נחלה כישלון בהשגת מטרותיה בפן החברתי־כלכלי, מה הישגים שניתן לזקוף לזכותה?
"מי שנשא את המחאה של 2011 היה 'דור הנרות', הדור הצעיר שהיה עד לרצח רבין, שגדל לתוך שיח ניאו־ליברלי, שדבק בחלום ישראלי חדש, בכלכלה חופשית, בהישגיות ובהצלחה", אומרת פרופ' חנה הרצוג מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב.
"לפני המחאה החברה הישראלית ברובה נכנסה לשיח א־פוליטי שעסק בחיי היומיום. ההנחה המשותפת הייתה כי אם תהיה לנו כלכלה מצליחה, אז כל השכבות החברתיות ייהנו ממנה. המחאה פרצה מתוך האכזבה מהרעיון הזה. ההיגיון הניאוֽ־ליברלי הפריט את האחריות החברתית, ואז, לכאורה, צמחו תופעות, כדוגמת גל הארגונים החברתיים והעמותות שהוקמו לפני המחאה, ובעיקר אחריה, ותפסו מקום שבעבר הוגדר כתפקיד המדינה".
"אומנם דרישותיה המרכזיות של המחאה, כדוגמת הדרישה שנגעה להורדת מחירי הדיור, לא מומשו, אפילו ניתן לומר כי מאז המחאה, באופן יחסי להכנסה, מחירי הדיור רק עלו, אבל ישנם כמה היבטים שבהם המחאה זכתה להצלחה מסוימת", אומר פרופ' דני פילק מהמחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון. "כך למשל בשנים 2011־2019 שכר המינימום עלה ב־38%. העלייה בשכר התרחשה לאחר שנים שבהן נאמר כי אי אפשר להגדיל את שכר המינימום מכיוון שזה יגדיל את האבטלה. אני חושב שאיום המחאה השפיע גם על המעסיקים וגם על קובעי המדיניות בממשלה, שהיו מוכנים לעשות דברים שלא היו מוכנים להם קודם".
לדברי פרופ’ פילק, תוצר נוסף שניתן לזקוף לטובת המחאה הוא הפעולות שנקט שר האוצר משה כחלון, החל ממינויו לתפקיד ב־2015, לטובת פתרון משבר הדיור, ובהן תוכנית "מחיר למשתכן", שהובילה לתקופה מסוימת להאטה בעליית מחירי הדירות. "אלו היו צעדים שנגדו את הצעדים שנתניהו מימש גם כשר אוצר וגם בסבב הראשון שלו כראש ממשלה", אומר פרופ' פילק.
שתי תפיסות
כבר במהלך המחאה החליטה הממשלה להקים את ועדת טרכטנברג, שמטרתה הייתה להציע פתרונות למצוקת יוקר המחיה בישראל. במקביל, פרופ’ יוסי יונה הוזמן אז יחד עם פרופ' אביה ספיבק, לייעץ למנהיגי המחאה. "בשעה שהממשלה החליטה להיענות, על פניו, לדרישות המוחים, התבקשנו להצטרף אליהם", מספר פרופ' יונה. "נוצר הצורך להגיב למהלך הממשלה. צריך גם לזכור שמצדם של המוחים הייתה חשדנות עמוקה, אפילו גם לאחר ההחלטה להקים את ועדת טרכטנברג. לכן פנו אלינו ושאלו אם אנו מוכנים לעמוד בראשה של ועדת מומחים".
בספטמבר 2011 הגישה ועדת טרכטנברג את המלצותיה, וזמן קצר לאחר מכן אישרה הממשלה את דוח הוועדה. אולם למרות זאת, מרבית המלצותיה נותרו כהמלצות ולא חל שינוי מהותי במדיניות הכלכלית־חברתית של הממשלה. "בזמנו היה תקציב דו־שנתי והוועדה לא קיבלה מנדט לחשוב על ניסוח חדש לתקציב", אומר פרופ' יונה. "לכן המלצותיה היו שינוי סדרי עדיפויות בתוך התקציב הקיים. אבל המחאה כן הביאה להתרופפות של הריכוזיות, ביטול מתווה הורדת מס החברות ושילוב גילי 3־4 בחוק חינוך חובה חינם”.
פרט לוועדת טרכטנברג, המחאה הובילה להקמתן של כמה ועדות ממשלתיות וציבוריות שקמו בעקבותיה או הושפעו ממנה, בהן הוועדה להגברת התחרותיות במשק, ועדת ששינסקי 2 להטלת מס על רווחים מאוצרות טבע, ועדת זקן לבחינת הגברת התחרותיות בענף הבנקאות וועדת קדמי לבחינת התחרותיות בענף המזון. חלק ממסקנות הוועדות עוגנו בחקיקה ובתקנות. כמו כן, כמה ארגונים חברתיים חדשים קמו בעקבות המחאה, והוקמו שלל קואופרטיבים ברחבי הארץ מתוך כוונה לייצר מודל כלכלי חלופי ולהפחית את יוקר המחיה.
יש הטוענים שהמחאה הובילה לעלייה במודעות הצרכנית הציבורית. האם זה נכון?
פרופ' פילק: "ייתכן שיש יותר מודעות צרכנית, אבל בעוד שבמחאה הייתה קריאת תיגר על המודל הניאו־ליברלי, לפחות על היבטים מסוימים שלו, מודעות צרכנית בהחלט הולכת יחד עם השקפת העולם הניאו־ליברלית, כי מודעות צרכנית אינה מערערת על השוק כמוסד מרכזי לחלוקת משאבים".
פרופ' יונה: "אני לא חושב שהתפתחה מודעות צרכנית משמעותית שיש בידה כדי לרסן את עליית המחירים המטורפת של מוצרי צריכה רבים ושל העלויות הגבוהות של תרבות הפנאי ושל תיירות הפנים".
אחת הזירות החשובות שבהן ניכרו השפעותיה של המחאה היא כמובן הזירה הפוליטית. לפי מחקרם של פרופ' אורי רם ופרופ' דני פילק, בבחירות הראשונות שנערכו לאחר המחאה, הבחירות לכנסת ה־19 בינואר 2013, שיעורי ההצבעה ביישובים של המעמד הבינוני והבינוני־גבוה היו גבוהים בהרבה מהממוצע הארצי.
כמו כן, מפלגות חדשות שהביאו את קולו של מעמד הביניים צצו בזירה, כשהבולטת בהן הייתה מפלגת "יש עתיד", בראשותו של יאיר לפיד, שרצה תחת הסלוגן "איפה הכסף" וזכתה באותן בחירות להישג אדיר של 19 מנדטים בפעם הראשונה להתמודדותה. סדר היום באותן בחירות כלל לא רק את הסכסוך היהודי־ערבי או האיום האיראני, אלא פתרונות לבעיות הדיור ויוקר המחיה. באותן בחירות גם נבחרו לכנסת שני נציגים בולטים של תנועת המחאה, סתיו שפיר ואיציק שמולי. במרץ 2015 נבחרו גם פרופ' מנואל טרכטנברג ופרופ' יוסי יונה לכנסת ה־20 מטעם "המחנה הציוני".
מי שעוד נישאה על כנפי המחאה היא מפלגת הימין הכלכלית־חברתית "כולנו", בראשותו של משה כחלון, שנוסדה בדצמבר 2014 והתמודדה בבחירות לכנסת ה־20 והכנסת ה־21. בין היתר, המפלגה חרתה על דגלה את פתרון משבר הדיור, הוזלת יוקר המחיה ומחירי המזון, עידוד תעסוקה, הורדת מחירי השירותים הבנקאיים ועוד.
"המחאה, באופן סכמטי, התחלקה לשתי תפיסות מרכזיות", מתאר פרופ' יונה. "תפיסה אחת הייתה שיש להגדיל תקציבים חברתיים ולשוב למדיניות הרווחה ולשקם אותה, ואילו התפיסה השנייה הייתה שהמדינה הפרה חוזה לא כתוב בינה לבינינו. טיבו של החוזה היה: שקדו על לימודיכם, רכשו מקצוע, היכנסו לשוק העבודה ותבטיחו את העתיד שלכם. אלא שהציבור קיים את חלקו בחוזה ועדיין לא הצליח לסיים את החודש. למעשה מעמד הביניים אמר: אנחנו עובדים ותורמים, אבל לא מקבלים תגמול. זאת תפיסה אינדיבידואליסטית־ליברלית־קפיטליסטית. לכן מי שנהנה מגלי המחאה הגדולים היו יאיר לפיד ומפלגתו 'יש עתיד', שדיברה על שוויון בנטל. במובן זה אני חושב שלפיד ומפלגתו הבינו טוב יותר את נפשם של המוחים בהצגתם את הסיסמה הזאת".
תופעות לוואי
בין היתר, המחאה החברתית גרמה כנראה להמונים להבין את כוחם ועוררה גל של מחאות שידע העשור האחרון. המחאה עצמה פרצה בתקופה שהייתה גדושת מאבקים חברתיים בעולם, בהם גל מחאות האביב הערבי, מחאת וול סטריט ומחאת הקוטג’ הישראלית. כשבועיים אחרי פרוץ המחאה החברתית פרצה מחאת העגלות, שבמסגרתה מחו הורים על יוקר המחיה של גידול ילדים בישראל. גם בשנים שחלפו מאז פרצו עוד שלל מחאות בולטות, בהן ההפגנות של יוצאי אתיופיה נגד גזענות ואלימות משטרתית נגדם; מאבק הנכים על גובה הקצבאות; מחאת קהילת הלהט"בים בדרישה לשוויון; מחאות הנשים נגד אלימות בתוך המשפחה; המחאה נגד האלימות בחברה הערבית; שורה של מחאות הורים כגון "מחאת הסרדינים" על הצפיפות בכיתות, המחאות נגד התעללות בפעוטות בגנים; וכמובן, מחאת הגשרים ומחאת בלפור, שהגיעה לסיומה לאחרונה עם חילופי השלטון.
פרופ’ יונה מותח קו ישר בין המחאה החברתית שהחלה בשדרות רוטשילד ועד למחאת בלפור, אולם מבהיר: "בדרך קרה דבר מעניין. הציבור הבין והפך להיות מודע לכוחו, אבל הדרישות לצדק חברתי נזנחו והתייתמו, ובמקומן באה לעולם אג'נדה אחרת, לא פחות חשובה: הגנה על ערכי הדמוקרטיה, או מחאה נגד שחיתות שלטונית. ברמה הסימבולית התפתחה התודעה הפוליטית. הציבור יצא לרחוב ותבע שיספרו אותו, ולכן הוא הפך להיות בעל כוח סימבולי ופוליטי".
לדברי פרופ' פילק, ב־2011 התברר כי המבנה של דמוקרטיה ייצוגית הוא בעייתי. "בהרבה מובנים המחאה ביטאה משבר ייצוג", הוא אומר. "עבור רבים התחושה הייתה שהנציגים לא מייצגים אותם. הנוכחות הקולקטיבית של האנשים ברחוב הייתה לאמירה שנגעה בצורך להפוך את המערכת המדינית למערכת שמגיבה לדרישות האזרחים. אומנם במחאה ההמון צעק 'העם דורש צדק חברתי', והיום בישראל אין צדק חברתי, אבל בשנים האחרונות הורגש יותר התפקיד המעצים של המחאה, הורגשה העוצמה שיש ביציאה לרחוב ולנוכחות הקולקטיבית של אזרחיות ואזרחים".
לדברי פרופ’ הרצוג, ברשימת ההשפעות שבכל זאת היו למחאה נמצאת גם תביעתן של נשים לשוויון, שניזונה מעמידתן של מנהיגות המחאה, דפני ליף וסתיו שפיר, בחזית: "במחאה נשים הבינו שלא תמיד חייבים להיכנס או יכולים להיכנס לזירה הפוליטית באופן פורמלי, ולכן היו נשים שבחרו לפנות לייסוד ארגוני נשים אזרחיים. ואכן, העשור האחרון בהחלט היה עשור של התרחבות של שיח ועשייה פמיניסטית. הנשים שהובילו את המחאה תבעו כי נסתכל על ההיבטים הפוליטיים גם לנוכח צורכי היומיום או לאור ניסיונן של נשים, וזאת תביעה מאוד חזקה. זאת תביעה שאומרת: אל תסתכלו רק על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אלא גם על חיי היומיום של האזרחים והאזרחיות, תסתכלו על ההיבטים הפמיניסטיים. נכון, זה לא קרה רק בגלל המחאה, כי תהליכים חברתיים הם תהליכי עומק, אבל המחאה האירה באור חזק יותר את אותן תופעות עמוקות".
"בעקבות המחאה יש בשנים האחרונות יותר מקום לנשים מובילות בפוליטיקה", מוסיף פרופ' פילק. "זה לא מקרי שהמפלגות שצצו לאחר המחאה, שניסו לנכס לעצמן את האנרגיה של המחאה כמו 'יש עתיד', היו מפלגות שהיה בהן שיעור גבוה יותר של נשים מאשר היינו רגילים במפלגות מרכזיות אחרות. נכון, אנחנו רחוקים מאוד משוויון מגדרי בייצוג הפוליטי בישראל, אבל אני טוען שהמחאה כן האיצה תהליכים של דרישה לשוויון מגדרי".
האם המחאה החברתית הגשימה את מטרתה? אני שואלת לבסוף את פרופ' יונה, והוא עונה: "מספרים ששאלו את מנהיג סין, מאו דזה־דונג, אם המהפכה הצרפתית הצליחה או נכשלה, אז הוא ענה שאין לנו עדיין פרספקטיבה היסטורית. נכון, המחאה החברתית לא הצליחה לקדם את מטרותיה המרכזיות, אבל היא הצליחה לייצר תופעות לוואי מבורכות".
