שטח האספלט של בסיס תל נוף בחצרים הפך ביום רביעי האחרון לרחבת טקס שבה התכנסו עשרות בוגרי קורסי הטיס מספר 62 ו־63 של שנת 1970 על מנת לקבל, בחלוף 50 שנה, כנפי זהב.
אחד מהם היה אבי ברבר, בוגר קורס 62, תא"ל בדימוס, שבין תפקידיו היה מב"ס חצרים ומב"ס נבטים, נספח אוויר בוושינגטון ומנכ"ל וסגן נשיא חברת בואינג ישראל. בדברים שנשא במהלך הטקס אמר: "אנחנו התוצרים של עולות ועולים חדשים, פליטים שאך זה הגיעו לארץ, של חלוצות וחלוצים, שהתיישבו בארץ ממטולה, דן ודפנה בצפון ועד יד מרדכי ונגבה בדרום. אנחנו הילדים של פלמ"חניקים, אצ"לניקים, לח"ינקים וגיוסי חוץ לארץ. המשותף להורינו היה הרצון להקים מדינה שלהם, בית לאומי שיקנה זהות ויהווה מגן".
מסיימי קורסי הטיס של 1970 גויסו ב־1968, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים. "קיבצו את כל מי שהתמיינו לקורס בשדה דב והעלו אותנו על משאיות 'ליילנד'", נזכר ברבר. "לאחר נסיעה של שעתיים, שפכו את ה'מטען הטרי' למסדר הקבלה המסורתי, ברחבה מול בית הספר לטיסה, וכך התחלנו את דרכנו בחיל האוויר. בימים ההם לא שיערנו כמה עמוקה וכמה משפיעה על חיינו תהיה ההצטרפות לחיל האוויר".
בין האירועים המכוננים שחווה ברבר על בשרו הייתה נפילתו בשבי הסורי במהלך מלחמת יום הכיפורים. "בהתחלה לא ידעו אם אני חי", הוא מספר. "לאבא שלי, שאיבד את משפחתו באושוויץ, הייתה מאוד קשה המחשבה שנפלתי. המלחמה הזאת לקחה מאיתנו חברים לקורס וחברים לטייסות.
אין אחד פה שלא חווה כמה פעמים ידיעות על 'מיתר שפקע' (מונח המשמש בחיל האוויר לתיאור חייל שנהרג או נפצע או טייס שנאלץ לנטוש את המטוס). המלחמה ההיא סחטה מכל אחד את המקסימום, ובשנים האלה נבנתה בינינו, לוחמי חיל האוויר, הרעות. הדור שלנו לא ממש הבין את עומקה של הרעות עד מלחמת יום הכיפורים. הרעות הייתה בעצם מכפיל הכוח של כל המטוסים, הפצצות והטילים. הרעות גם מורגשת כאן ועכשיו, פה מעלינו, מייצרת את הביחד הלא נראה שכולנו מרגישים בינינו".
בחודשים הארוכים שעברו על ברבר בשבי הסורי, בתא קטן וחשוך, נהג לשיר שני שירים: "שיר הרעות" ו"אנחנו שנינו מאותו הכפר". "אלה היו שני השירים שאיתם הייתי מתפלל", הוא מספר. "כשחזרנו, כתבתי מכתב לחיים גורי שבו תיארתי כמה שיר הרעות ומושג הרעות בכלל עזרו לי לשרוד במצב שהייתי בו".
איך גורי הגיב למכתב?
"לא קיבלתי תשובה, ואמרתי לעצמי: 'טוב, הוא משורר גדול, הוא לא יכול לענות לכל אחד'. אבל אז אחרי 27 שנים פתאום התקבל טלפון במשרד שלי, וזה היה חיים גורי על הקו. הוא פצח בסדרת התנצלויות ואמר: 'תשמע, אליקה (רעייתו עליזה גורי – מ"ב) ואני עושים סדר בכל הניירות, ופתאום נופל אלינו מכתב מ־1974 מאבי ברבר מרחוב יל"ג 6 בנתניה שלא פתחנו'. הוא ציין באותה שיחה שהוא לא שיער לעצמו שהשיר יגיע למרתפי החקירות בדמשק ויהווה כוח לשבויים. לכן הרעות מבחינתי היא הרבה יותר מסתם מילה, ואפילו הרבה יותר מהמשמעות הקיימת בשיר של גורי".
למה בחרת דווקא בשירים האלה?
"הם ביטאו עבורי תקווה. קיוויתי לחזור לרעייתי. התחתנו שבועיים לפני שפרצה המלחמה. השיר 'אנחנו שנינו מאותו הכפר' גם ביטא עבורי את הרעות. הרגשתי שאנחנו כולנו מהטייסת, אבל במקרה הזה גם המוביל שלי, צביקה קנור, בטיסה שנטשתי בסוריה - היה חבר ילדות מנתניה".
גל של תקווה
לטקס הגיע גם גדעון שרון, בוגר קורס 63, חב"דניק מקריית טבעון, שנפל גם הוא בשבי הסורי במלחמה ההיא. "הגעתי לקורס ולא ידעתי כלום על יהדות", הוא מספר, "אבל בשבי כנראה שזז משהו בפנים".
אילנה יהב, אמנית בינלאומית, עלתה לבמה לקבל את כנפי הזהב בשם בן זוגה, איציק יהב ז"ל, שנפטר לפני כשמונה שנים. על הבמה סיפרה כיצד ישבה עליו שבעה פעמיים: בפעם הראשונה עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כשיהב, שהיה נווט קרב בחיל האוויר, נפל בשבי הסורי גם הוא. ביום השלישי למלחמה נמסר לה כי בעלה נפל ולא ישוב יותר. "הוא היה אהבת חיי. הייתי מאוהבת בו מגיל 14 בלי הפסקה", היא מספרת אחרי הטקס. "כל חיי פחדתי מהרגע הזה ולמרות שידעתי מי יעמוד שם, מה הם ילבשו ומה יגידו, כשזה קרה באמת, זה לא היה דומה לשום דבר שהיה בדמיוני. מעולם לא יכולתי לדמיין את השבעה, את הערפל הסמיך ששאב אותי לתוכו למטה. חודשים חלפו, והיינו שרויים בעצב ובכאב שלא ניתנים לתיאור".
אלא שבשיא הכאב, קיבלה אילנה, שהייתה אז בהריון, טלפון ששינה את חייה. "מעבר לקו הייתה פני, אשת הטייס חיים רם, שהיה במטוס של בעלי", היא מספרת. "היא סיפרה לי על דודה מאוסטרליה שראתה בטלוויזיה האוסטרלית סקירה מהמלחמה בסוריה, והיא חושבת שראתה מטוס פנטום ומצנחים. גל של תקווה שטף אותי".
הטייסת עודדה את התקווה הזאת?
"לא, הם היו חרדים לשלומי. כולם אמרו שאין סיכוי שהוא חי. אחד־אחד הגיעו ובפי כולם אותו משפט: אילנה, ככל שתשלימי עם זה, כך ייטב. ידעתי שהם רוצים את טובתי, אבל כבר לא האמנתי להם יותר".
למה הם לא האמינו שיש תקווה?
"כי טייס נוסף שליווה אותם נשבע שהוא ראה את המטוס מתפוצץ נורא נמוך, ושהם לא ראו חופות או מצנחים, ובאמת רק כשאיציק נגע בקרקע, המצנח שלו נפתח. הוא קפץ ונפל לתוך אוהל מפקדה סורי. זה היה המזל שלו שהוא נפל בין קצינים".
לקראת סוף הריונה, כשירדה באחד הימים לקנות עיתון, נדהמה לראות את פניו של איציק על העמוד הראשי של עיתון צרפתי, כשהוא לבוש במדי הצבא הסורי. לימים יספר לה איציק כיצד פרצו אליו לתא, כיסו את ראשו בשק מזוהם, גילחו אותו, קילחו אותו ודחפו אותו לאור. "מסנוור מהאור, הוא הצליח להבחין בצלמים זרים מצלמים אותו", היא מספרת. "כמה רגעים מאוחר יותר הם השליכו אותו שוב לצינוק, אבל כבר לא היה אכפת לו כי הוא ידע שהצילומים הללו יהיו תעודת ביטוח שלו לחיים".
את בנו הבכור דרור זכה איציק לפגוש כשהיה בן ארבעה חודשים. "ביוני 1994, בדיוק 20 שנה אחרי שאיציק חזר מהשבי, עמדנו שוב במסדר הכנפיים כשדרור הפך לטייס באותה טייסת של אביו", היא מספרת.
בידיים רועדות
מי שעוד נכחה בטקס היא נורית הרפז, אלמנתו של רמי הרפז ואחותו השכולה של יורם לפידות, שעלתה לבמה לומר את דבר המשפחות השכולות. שבוע לפני שלפידות, אחיה, סיים את הקורס בשנת 1970, נפל בעלה, הרפז, בשבי המצרי במהלך מלחמת ההתשה, לאחר שמטוסו נפגע על ידי טיל מצרי. הרפז ונווט המטוס נאלצו לנטוש את המטוס מעל שטח מצרים ונפלו בשבי למשך שלוש שנים וחצי. כשהיה הרפז בשבי, הפך לפידות לדמות אב עבור ארבעת ילדיהם הקטנים, נטע, דליה, דגנית ואמיר, שהפך ברבות הימים לטייס בעצמו ולמפקד בסיס נבטים של חיל האוויר.
"אינני יכולה שלא להיזכר כיצד עמדתי ברגשות מעורבים בקהל, שתיים בבטן ושניים לצדי, לפני 51 שנה בטקס קבלת הכנפיים של יורם, יחד עם אמנו", מתארת נורית כעת. "הוא היה הדוד המגניב, האח הצעיר של אמא שהיה הרבה איתנו", מתאר אמיר הרפז. "יורם הוצב ברמת דוד, ואנחנו עדיין גרנו אז ברמת דוד, אז הוא היה מגיע אלינו הרבה כדמות אבהית", מוסיפה נטע.
רמי הרפז שב הביתה במסגרת עסקת חילופי שבויים במלחמת יום הכיפורים, אך לפידות, שיצא לתקיפה ביומה השני של המלחמה, לא שב ממנה. "רציתי לבנות מחדש משפחה עם בעלי שלחם וחזר ולא רציתי לשכוח את אחי שלחם ולא חזר", אמרה נורית על הבמה. "בידיים רועדות אני מחזיקה היום את כנפי הזהב שלך, והן מסמלות עבורי את הקשר החזק שלנו למשפחת חיל האוויר".
עבור נורית וילדיה, לטקס הייתה משמעות נוספת באשר למטען הכבד שהם נושאים עמם. "אני חושבת שרק לאחרונה הצלחנו לדבר על מה שקרה אז, על ההחלפה הנוראית בין אבא ליורם", אומרת נטע.
"חיל האוויר הוא שושלת דורות של משפחה לוחמת ותומכת, ואנחנו שומרים על קשר קרוב עם אנשינו, גם אחרי שסיימו את שירותם", סיכם מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין. "חיל האוויר נבנה על המורשת שלו, כשאנחנו לומדים בכל יום מחדש מוותיקי החיל, וזה מה שמאפשר לנו להתקדם ולהשתפר. הטקס הוא הזדמנות נוספת לומר תודה ללוחמי צוות האוויר ולמשפחותיהם, שפעלו באומץ לאורך השנים במטרה להמשיך ולהגן על ביטחון שמי מדינת ישראל".
