משני צידי המתרס: הפנים מאחורי המאבק על נחל האסי

השעון עדיין לא מראה 11:00 ועמק בית שאן כבר בוער ביותר מ־40 מעלות. אנשי הגרעין הקשה של קבוצת "משחררים את האסי" חמים אפילו יותר. "קרב הרוח מול החומר, על פניה של המדינה!", מכריז בלוחמנות ארז דהאן מגבעתיים, שעלה צפונה והתגייס לקרב על הנחל. היריות הראשונות במערכה הזו נשמעו לפני בערך עשור, אך מאז ההתפרצות של השנתיים האחרונות נראה שהעסק רק הולך ומידרדר.

לטובת השבים ממאדים, הנה העובדות הבודדות בסכסוך שקשה להתווכח עליהן (אם כי גם זה כנראה אפשרי): נחל עמל (להלן "האסי", "המורד" בערבית, בשל כיוון זרימתו ההפוך לשאר נחלי האזור) נובע בסחנה ומשם זורם מזרחה דרך קיבוץ ניר דוד. חוק המים קובע כי מקורות המים בישראל שייכים לנחלת הכלל. רבים מעוניינים לטבול במי הטורקיז של האסי, כלומר בתוך תחומי ניר דוד ובקרבת בתי החברים. הקיבוץ לא זרם ונעל את השער.

אנחנו נמצאים על דרך חצץ מטרים ספורים מחוץ לתחום שיפוט ניר דוד, בכניסה מגודרת המובילה אל "החוף הירוק" - מקטע בחלקו המערבי של הנחל באורך כ־150 מטר, מחוץ לאזור המגורים, שנפתח לפני כשנה לציבור תחת מגבלות תפוסה משתנות - תחילה עד 50 איש בהרשמה מראש, ולאחר מכן עד 250.

ביוני האחרון, בעקבות עתירה שהגישו ש"ס וח"כ משה ארבל נגד ניר דוד והמועצה האזורית עמק המעיינות, בדרישה לפתוח לאלתר את הגישה לנחל, הועלתה הצעת פשרה, שבמסגרתה המכסה תוגדל ל־400 ללא הרשמה. הפשרה נדחתה על ידי העותרים, אך ניר דוד אימץ אותה בכל זאת, בתקווה להנמיך את הלהבות. ומאז, טוען מזכיר הקיבוץ לביא מאירי - "אנחנו עושים הכל כדי שהעסק הזה יצליח, ויש מי שעושה הכל כדי שהוא ייכשל. יש מי שמקבל את עמדת המדינה, ויש מי שדוחה אותה".

"הם מנסים לקבוע את תנאי הכניעה", אומר נתי וקנין מבית שאן (30), מראשי המחאה ושר ההסברה הלא רשמי שלה. "פרקליט מחוז צפון הציג את הפשרה לעורכי הדין של העתירה כמה דקות לפני שהשופטת נכנסה לאולם. פשרה במעמד צד אחד. ההסכם לא עומד במבחן המציאות ולא במבחן חוקי וזכויות יסוד. אם הוא יתקבל, המשמעות היא שיש אקס טריטוריות במדינת ישראל שיכולות לקחת משאב טבע ציבורי ולקבוע מי ייכנס אליו, איפה ומתי". הצדדים ממתינים לפסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה שתינתן לאחר פגרת בתי המשפט, וההערכה היא שהתיק יתגלגל לבג"ץ.

בחזרה לחוף הירוק, או "הבלוף הירוק" בז'רגון המחאה. "מכלאות בקר!", קורא דהאן, "לקחו קונצרטינות וסגרו את הדרך. באיזו סמכות הגבילו ל־400? גם אתה מגבעתיים? זה כמו שאני אסגור את המצפור, אחי. מי אתם?! זה שטח ציבורי, והמשטרה לא עושה כלום. זה מטורף!".

נראה שהרבה דברים מטורפים מתרחשים מסביב. בזמן שנופשים נכנסים למתחם המגודר, עינב דרעי מבית שאן מחבק את שער הברזל הפתוח. זוהי הדרך היחידה אל החוף, אם מתעלמים מהאופציה של קיאק או רפסודה, והוא נחוש לשמור על הציר פתוח.

"אם אני משחרר - הוא נועל", מסביר דרעי ומצביע על המאבטח, בדואי מהגליל שמתורגל כבר בנוהל ומעדיף לדבר כמה שפחות. "יש לו מונה והוא מתקתק. תק־תק־תק־תק. כשהוא מגיע ל־400, סוגרים. גם אם עומדים פה 50 אנשים ב־40 מעלות הוא משאיר אותם עד ש־50 יוצאים. הוא לא אומר להם 'חבר'ה, תלכו למים', לא פותח להם שולחן עם מים קרים לילדים. מתקן כליאה".

דהאן מצלם את דרעי ואת המאבטחים, המאבטחים מצלמים את דהאן ואת דרעי. במלחמה על האסי כולם מצלמים את כולם. גם וקנין מצלם, בעיקר את עצמו, עבור עוד שידור חי בדף הפייסבוק של המחאה, שמונה 25 אלף חברים. במקביל הוא מפיק שינוע קרטיבים לחוף, מצטט מחקרים על תוואי הנחל ההיסטורי ושולף טיעונים סטטוטוריים. "מביקור לביקור אתה נחשף למהירות שבה הם מקימים עוד גדר, מחסום, תיל", הוא אומר. "פתאום מצלמות חדשות, דוקרנים, גדרות כפולות, גריז. זה מאבק שלא נתקל רק בקיר אטום של עורכי דין ורשויות שלא עושות כלום, אלא גם במכשולים פיזיים".

הוא אנרגטי ומלא ביטחון, ולפי גורמים בקיבוץ מונע בעיקר מאספירציות פוליטיות. "בסדר", אומר וקנין, "הם גם הגישו נגדי תביעת השתקה בסך 2.5 מיליון שקל. הם מבינים שהמאבק מצליח. שהמציאות משתנה. חלק מהנחל נפתח, נכנסים אנשים, אבל צצות הרבה תופעות חולות חדשות".

בניגוד לספרטה בכניסה, בחוף עצמו העניינים רגועים. אין בו אומנם שירותים, מלתחות או מציל, אבל האסי רחב בהרבה מהמצופה, והוא מציע מפלט מהחום האפוקליפטי של הבקעה. זוגות צעירים ומשפחות רובצים מתחת לצילייה מול המים והכל כמעט פסטורלי - עד שאתה שם לב לגדרות. מטרים ספורים מהגדה, גדר ברזל מפרידה בין הנופשים לבין הקאנטרי של ניר דוד, ממשיכה אל הגבעה ומקיפה את כל שטח החוף; ובתוך המים, בקצה 150 המטרים, מצוף שחור גלילי שנראה כמו צינור המונח בין שתי הגדות.

"הם יצרו הפרדה בין האזרחים הרגילים לבין בני האלים", אומר רותם לב שפירו, "ואנחנו פועלים שהמפגע הזה, שגם מנקז לפה את כל הזבל מהסחנה, יוסר". הוא בן 24, חובש כיפה מכפר יחזקאל, שבקיץ 2019 הפך ל"משחרר הראשון" - מייסד מחאת האסי. הוא לא ממצמץ בנוגע למטרת־העל של המאבק: "פתיחה של כל הנחל, לכל אורכו ולכל רוחבו. אין שום פשרה".

ולא שבניר דוד יש כוונה להתפשר מעבר לפשרה הנוכחית. בנינו את הבתים שלנו לפני שנחקק חוק המים, אומרים שם, שיקמנו וטיפחנו את הנחל, מה אתם רוצים בעצם? "אני מציע לך ללכת לסחנה, לראות מה קורה שם ולשאול את עצמך אם היית גר במקום כזה", אומר המזכיר מאירי. "אין בנאדם נורמטיבי שהיה מוכן לזה. אין אפשרות מחיה כזאת. יש כאן מאבק לא פשוט בין זכות הציבור להגיע לנחל לבין זכות הקניין שלנו והזכות שלנו לחיות חיים נורמליים. זה כל מה שאנחנו מבקשים".

"אני יכול להבין אותם ברמה העקרונית, כי אני גר במושב", מציע לב שפירו מעט (מאוד) אמפתיה. "אבל, וזה אבל גדול, אצלי במושב אין צימרים שיכולים לאכלס 200 אנשים. אין פעילויות למאות אנשים על המים. הם לא יכולים להגיד 'אנחנו חרדים לפרטיות שלנו'. אתם חרדים לכסף שלכם. זה לגיטימי. אבל בואו תגידו את זה ככה".

אתה היית מוכן לגור בסחנה?
"אפשר לקבוע הגבלות, אפשר לדבר על הכל. אני לא רוצה שייהרסו להם החיים, אבל בוא נתחיל מהעובדה שכל הנחל שייך לכל עם ישראל, ולא ה־150 מטר האלה בחוף הירוק".

"האסי הוא תרנגולת שמטילה ביצי זהב עבור ניר דוד", אומר וקנין. "הם תאגיד. עד הקורונה, החוף הזה היה בעצם מרכז תיירות ניר דוד. גילוי נאות, עבדתי שם. הייתי שם כל בוקר כובע ומשרוקית ומוריד מאות אנשים לנחל לימי גיבוש, ימי כיף, אירועי חברות, הסעדה, עמדות ברביקיו, שחייה, קיאקים, דיג, מקפצות, אומגות, הכל על הנחל. בכל המתחם הזה היינו פורסים מחצלות, מזרנים, ציליות, שש־בשים. יש כמובן את הצימרים, יש מסעדה על הנחל. כך שבזמן שמשאב טבע ציבורי סגור בפני תשעה מיליון אזרחים, הקיבוץ התעשר ממנו. ואחרי זה הם מספרים לך על פגיעה במרקם החיים העדין והשברירי שלהם".

וקנין ופעיל מרכזי נוסף, יאיר בן חמו, מתקדמים לכיוון השטח המפורז ומדרבנים את הרוחצים לחצות את המצוף השחור. "כל הנחל פתוח...", הם קוראים במגפון, "אין להם זכות לא לתת לכם לעבור. פשוט לחצות את מחסום ההדרה ולאט־לאט כל הנחל ייפתח. משחררים את האסי ואת כל הטבע במדינת ישראל". הדברים מלווים במחיאות כפיים, שהופכות לתרועות של ממש לאחר שווקנין מבשר על חלוקת קרטיבים חינם. "חומת ברלין נפלה, גם חומת הסגרגציה תיפול", הוא אומר. "כל המטרה של המחסום היא ליצור אפליה בין שווים יותר לשווים פחות, בין אזרחים שנופשים במשאב טבע ציבורי לבין אלה ששילמו 1,200 שקל ללילה בצימרים של ניר דוד".

קשה מאוד להתעלם מהשד העדתי שצף להנאתו על האסי, אבל במחאה מעדיפים לברוח משם. "זה לא עניין עדתי", בטוח מאור כהן (53) מבית שאן, שזיכרונותיו מהנחל נעים בין חוויות נעורים ועד מכות שספג במהלך אחת ההפגנות ושלחו אותו לאשפוז. "גם ניר דוד לא מונע מגזענות. זו התנהלות של כת - הם נגד כל מי שלא חלק מהם. במרכז הארץ אפילו לא שמעו על האסי. הקיבוץ רצה להסתיר אותו".

"אפשר להדביק לכל דבר שקורה בישראל ממד עדתי", אומר וקנין, "אבל במאבק הזה תומכים אנשי ימין, שמאל, אשכנזים, מזרחים, גם קיבוצניקים, חבר'ה מעיירות פיתוח, אנשים מהמרכז, ערבים, חובשי כיפה. נוח לגרור למקומות האלה, כי ככה אפשר לרדד את המאבק ולהציג אותנו כבית שאנים של 'אכלו לי שתו לי, קיפוח'. המחאה הזאת חשובה כי היא יצרה קול קורא. המון קבוצות מחאה מתארגנות בעקבותיה נגד סגירה והשתלטות על משאבי טבע. יש התעוררות, אם זה בירכא, בעין גב, קיבוץ דפנה, פלמחים, שדות ים, מעגן מיכאל. הנענו פה מרכבה גדולה".

"היה באזור מתח רדום שנדלק", מודה לב שפירו, "אבל מבחינתי זה לא העניין. גדלתי בחינוך הקיבוצי בתל יוסף, ואני חצי אשכנזי שגר במושב. אני לא עונה לכל הקלישאות על המפגינים. יש גזענות, וכמובן שצדק חלוקתי זה חלק מהסיפור. אבל בסוף, אשכנזים לא יכולים לעבור דרך השער הצהוב כמו שמזרחים לא יכולים להיכנס בשער הצהוב".

השער הצהוב הוא שער הכניסה לניר דוד והוא סגור כבר כמה שנים, המספר המדויק נתון במחלוקת. מלבד חברי קיבוץ ומי שתיאם כניסה מראש איש לא עובר (גם תעודת עיתונאי לא עוזרת) - כפי שגילה לב שפירו בספטמבר 2019: "סירבו להכניס אותי בטענה שמדובר בשטח פרטי. הזמנתי משטרה בגין מניעת הגישה לנחל, אבל השוטרים רק הזמינו אותי להגיש תלונה. צילמתי סרטונים והעליתי לפייסבוק, אחד מהם צבר 45 אלף צפיות, ואז אמרתי אוקיי, אפשר להתחיל פה מחאה".

"השער הצהוב היה פתוח כמו בכל מקום עד שבעשור האחרון התחילו לנסות ולאתגר אותנו, במטרה להתנחל על הנחל", מסביר מאירי. "הם מיקדו את העניין בזכות שלהם לבלות בין בתי החברים, ואת זה לא יכולנו להרשות. התחילו להגיע כמויות הולכות וגדלות של אנשים, והחלטנו לעצור את זה לפני שהעסק יוצא משליטה". מאירי חוסך במילים, אבל בקיבוץ מספרים על רעש בלתי פוסק, ג'יפים ורכבים על המדשאות, לכלוך בכל מקום והפיכתן של חצרות הבתים לשירותים ציבוריים.

"כדי להבין את הסיפור של האסי צריך להתחיל בפארק המעיינות", מציע וקנין. "ב־2010, במסגרת מיזם משותף של קק"ל, רשות הטבע והגנים, רשות ניקוז ירדן, כמה משרדי ממשלה והמועצה האזורית - הוחלט שבשטחים החקלאיים של ניר דוד, שבהם במקרה נמצאות האטרקציות הכי חזקות בעמק - כמו עין שוקק, עין מודע ונחל הקיבוצים - סוגרים את כבישי הגישה לרכבים ומציבים שערים צהובים. מכיוון שההליכה עד המעיינות לא פשוטה, בטח למבוגרים ובטח בקיץ, הפעילו שירות קלאבקרים".

"ניר דוד זכו במכרז להפעיל את הרכבים, ובאזור התחילו לעלות שאלות. כל זה יצר לחץ על האסי. פעם, כשהגעת לניר דוד, לפעמים היו מוציאים אותך ולפעמים לא. סוג של הימור. כשהיינו ילדים היינו נכנסים ומשחקים משחק ניחושים - תוך כמה זמן יגיע המזכיר או איזה קיבוצניק מבוגר ויצעק שנסתלק. כשהתבגרנו כבר אמרנו להם 'טוב, תזמינו משטרה, אנחנו בשטח ציבורי'. אבל עדיין, לא היה כיף להיות שם, והיו אופציות אחרות".

עמדת הקיבוץ היא "פארק המעיינות לא שייך לקיבוץ ולא הוקם על ידיו. הקיבוץ לא הציב בו ולו שער אחד. הכניסה לפארק חינמית, כולל הנגשה בחינם לנכים. בפארק פועל שאטל בכל שעה עגולה המסיע מטיילים אל המעיינות ובחזרה במחיר נמוך".

ב־2012, התארגנות של פעילים חברתיים מבית שאן, "הטבע שייך לציבור", פתחה במחאה הראשונה (והרגועה בהרבה) לפתיחת הנחל. ב־2016, לאחר שהנושא התגלגל לראשונה לבתי המשפט, הצדדים הגיעו לפשרה שבמסגרתה יוקם אזור נופש ורחצה לכלל הציבור בשטחים החקלאיים של הקיבוץ. מאז קודמו כמה תוכניות, אבל מבחינת אנשי המחאה הן לא ישנו הרבה. אחלה, אנחנו בעד, אומרים שם, אבל עם האסי נלך עד הסוף.

"צריך להבין", אומר וקנין, "זו פריפריה. תבנית נוף הילדות שלנו בעמק, ולא משנה אם אתה קיבוצניק, מושבניק או בית שאני, הם המעיינות, הטבע, הגלבוע. מקורות המים הם מרכזי הבילוי והפנאי העיקריים שלך. ובשלב מסוים אתה אומר לעצמך, רגע: הגישה לפארק המעיינות - נחסמה. נחל חרוד - מזוהם. האסי - סגור. אתה שואל מה קורה פה. עוד מחסום, עוד גדר. אתה מתחיל להבין שיש מישהו שמושך בחוטים של העמק, או יותר נכון מחזיק במפתחות של כל השערים".

לב שפירו: "יש למשל מעין חוק לא כתוב שהמנהל של הסחנה חייב להיות מניר דוד. הוא גם המנהל של פארק המעיינות. המים של האסי, במקום שיזרמו לנחל חרוד, בחלקם הולכים לנחל הקיבוצים ובחלקם לבריכות הדגים. עכשיו הם בונים הרחבה, נחש איפה - על האסי. והם מתקדמים גם לכיוון נחל הקיבוצים" (לקיבוץ תב"ע מאושרת לבניית שכונה חדשה במזרח הקיבוץ - ג"צ).

לאחר תקרית השער הצהוב לב שפירו וחברים פתחו את קבוצת הפייסבוק "משחררים את האסי", והעסק תפס תאוצה: מחאות בשער, רשתות חברתיות, משטים על הנחל. כשהתקשורת הגיעה, גם פוליטיקאים קפצו על הסירה, בראשות ארבל מש"ס וח"כ קרן ברק מהליכוד.

"יש גופים שעומדים מאחורי החברים האלה, ויש מי שרוצה להפוך את המאבק למשהו גדול יותר", אומר מאירי. "זה תופס היום. למה ש"ס נכנסו לתמונה? הם הרי אלה שהגישו את העתירה למחוזי. ומה האג'נדה של ש"ס? עדתית. עכשיו אני רואה שהם אומרים שהצינור השחור הוא הפרדה בין אשכנזים לספרדים. ראבק, 40% מחברי הקיבוץ הם בכלל מזרחים. אבל יש מאחורי הקלעים מי שנוח לו ככה. אפשר לראות את ההתבטאויות ברשת אצלם, 'נאצים, אשכנזים, לבנים'".

במסגרת המערכה על דעת הקהל הקיבוץ מפעיל אתר הסברה, "כל העובדות על המאבק", ובו התייחסות לשלל הטענות שמעלה המחאה, החל מחלוקת משאבים, הרחבות, הטיית מים, הזרמת שפכים ועוד. אין כמעט אספקט אחד שקשור לנחל שאינו במחלוקת, והצדדים שקועים בוויכוח מר אפילו בנוגע לשאלה אם האסי היה ביצה שיובשה על ידי מייסדי הקיבוץ או שהנחל זרם שם תמיד. בסכסוך הזה שני הצדדים מצוידים בעובדות, ואם הן לא מוצאות חן בעיניך, יש להם עוד הרבה אחרות.

כמו שאפשר לצפות בעולם שבו כולם מצלמים את כולם, שיטוט בפייסבוק מוביל לאין ספור סרטוני אלימות, עימותים, התפרעויות, קללות, לחץ ועצבים, שנאה, גזענות וטונות של רפש. הקיבוץ הגיש תלונות במשטרה על פריצות ונזק לרכוש, במחאה מספרים שמנקבים להם את הצמיגים, ושני הצדדים טוענים להיעדר סימטריה ברמת האלימות. הכל אישי, העמק קטן, וכולם מכירים את כולם, ונדמה שבכל יום צץ משהו חדש. מאז פתיחת החוף הירוק במתכונת הנוכחית, עסוקים בגזרה בעיקר בשערים.

"לפי חוקי ניר דוד הנופשים מחויבים לצאת מהחוף עד 17:00 ביום חול ועד 13:30 בשישי", מספר לב שפירו. "כשהם לא יוצאים בזמן - ואין סיבה שהם ייצאו - הקיבוץ כאילו מעניש אותם, ובעצם כולא אזרחים בשטח המגודר. השער ננעל ומתחילים לטרטר אותם בחום בין שערים אחרים. זה הכיף שלהם. אנשים נעמדים שעה וחצי מול השער ולא נותנים להם לצאת. זה קרה לי באופן אישי כמה פעמים. כשמזמינים משטרה היא חסרת אונים. היא לא מסוגלת להגיד לניר דוד 'תפתחו את השער'".

מאירי כמעט מגחך וטוען כי מדובר בפרובוקציות של אנשי המחאה, שמדרבנים מבקרים להישאר מעבר לשעות הפעילות ושולחים אותם לשער הירוק, בידיעה שהוא נעול. "ביקשנו בצורה יפה לציית לשעות שנקבעו", הוא אומר. "אי אפשר לעבוד פה 24/7 ולהחזיק אבטחה מעבר לשעות הפעילות, מה גם שאנחנו צריכים לנקות את החוף. אבל יש אנשים שבכל זאת רוצים להיכנס מתי שבא להם. הסרט הזה חוזר על עצמו מדי יום. אז בשעה שנקבעה אנחנו סוגרים את השער כדי לחסום את הכניסה".

והיציאה?
"אין מניעה של יציאה. השער הירוק נעול, אבל אנחנו מפנים אותם ליציאה של ההולצר (שער אחר בקרבת החוף - ג"צ). אם מישהו טוען שהיציאה נמנעה ממנו, שיתלונן. יש לנו מצלמות ואנחנו רואים הכל". הוא מבטיח כי בקרוב תותקן בשער הירוק קרוסלה שתאפשר יציאה בכל שעה (עדכון: הקרוסלה הותקנה, אבל לטענת המוחים היא רק מקשה ומסרבלת עוד יותר את היציאה, ודבריהם מגובים כבר בסרטון שמדגים כיצד עגלת תינוק נלכדת בה).

"אחרי יום שישי אחד שבו נעלו אותי עד 16:00", מספר לב שפירו, "אמרתי 'אוקיי, הם רוצים שנישאר פה? אז נישאר'. ביום רביעי פתחתי אוהל ונשארתי לישון בחוף. היה שקט עד שבסביבות 01:00 הגיע חבר קיבוץ שהתחיל להקניט אותי, לזלזל באמונות שלי ולשפוך זבל על האוהל שלי". התקרית צולמה על ידי לב שפירו, רצה ברשתות החברתיות וחיממה עוד קצת את הגזרה. "הלך הרוח שם הוא שמי שנכנס צריך לחטוף", אומר וקנין.

לב שפירו חזר לחוף גם בלילה שלמחרת יחד עם ארז דהאן, ובמהלכו זכה לביקור של 15־20 חברי קיבוץ שנכנסו לחוף הירוק "במטרה ברורה להתעמת איתנו", לדבריו. בסרטון שצילם נראה כי חלקם לבושים חולצות שחורות עם סמל ניר דוד לצד לוגו "המעניש", גיבור קומיקס אלים שאומץ על ידי מיליציות ימין אמריקאיות - אקט שלא הועיל במיוחד לקיבוץ תדמיתית. "פלנגות עם גולגולות", אומר וקנין. "מי היה מאמין, איפה ששתלנו זרעים של פריבילגיה צומחת אלימות".

"קרו כמה דברים שחבל שקרו", מודה מאירי. "אבל צריך לזכור שהעצבים של החברים מרוטים. כמזכיר ההתמודדות שלי כפולה - גם כלפי חוץ מול האנשים האלה, שמטרתם אחת ויחידה, וגם מול תחושות התסכול של החברים. לגבי 'המעניש' - יש קבוצה של גברברים שהכינו את החולצות לאירוע פרטי שלהם, וחלקם הגיעו איתן. אני בספק אם הם ידעו מה עומד מאחורי הסמל. דיברנו איתם אחרי שהבנו את המשמעות, ואני יכול להבטיח לך שאף אחד לא יגיע יותר עם החולצות האלה". עם זאת, לדברי גורם אחר בניר דוד, "הקיבוץ הפך לבן ערובה של הפרובוקציה והאלימות. כשאנשים אלימים באים לחצר של הבית שלך, מה אתה היית עושה?".

כמו תמיד בסיפור הזה, כדי להבין את מה שקרה בהמשך יש צורך בצוות חקירה שיעבוד מסביב לשעון ויבחן את בליל ההאשמות, הסרטונים והגרסאות. לטענת לב שפירו הוא ודהאן הותקפו, אבל משום מה דווקא הוא היה זה שסיים את הלילה בתחנת משטרת בית שאן, שם נחקר במשך שעות. בסופו של דבר הוצא לו צו הרחקה ל־14 יום מניר דוד (שהופחת לשבעה). הוא מצדו הגיש בקשה ל"צו למניעת הטרדה מאיימת" נגד "המענישים", אך הבקשה נדחתה השבוע על ידי בית משפט השלום בנצרת, שגם מתח ביקורת על "פעילות מתריסה, מתסיסה ופרובוקטיבית".

לב שפירו, בכל אופן, לא נרתע: "זה רק נותן לי עוד מרץ. אני כל הזמן במאבק, כל הזמן חושב עליו. זה סוג של דגל בשבילי, סוג של עבודה. בלי כסף, אבל עבודה".

יש טענות שאתם מרוויחים מהמחאה. שמאחורי כל הבלגן עומדים כמה חבר'ה עם מניעים כספיים ופוליטיים, ושיש גורמים שתומכים בכם כדי שתמשיכו.
לב שפירו צוחק. "כן, אנחנו מפוצצים בכסף".

"אני אגיד לך למה הם משתגעים מהמחאה", הוא ממשיך לאחר כמה רגעים. "מצד אחד הם רואים שברק כהן תומך בנו ומצד שני גם בן גביר. יאיר נתניהו תמך בנו וגם הרשימה המשותפת. אותו דבר בקבוצה של המאבק. אני הצבעתי לבן גביר אבל יש אנשים בצוות המוביל שהצביעו למרצ, לעבודה, לש"ס. בהתחלה הם אמרו שהמחאה מנסה לסכסך בין מזרחים ואשכנזים. אחרי זה אמרו שמאל-ימין, ביבי שלח אותם. איך ביבי? יש פה אנשים מבלפור. כל פעם הם נתפסים למשהו אחר כי הם לא יכולים להשלים עם זה שהמחאה שייכת לכל עם ישראל".

את מאירי, יליד הקיבוץ שמתגורר בו כל חייו, אנחנו פוגשים על המדשאה של מרכז הולצר, מעברה השני של גדר הברזל שמפרידה בין הקאנטרי לחוף הירוק. הוא התרוקן כמעט לחלוטין למעט צעיר סורר שמטפס על המצוף השחור וכמה פעילי מחאה שמסתובבים על הגדה. מאירי עוקב אחריהם במבט עגמומי משהו ותוך כדי כך מקבל עדכון על בעיות באחד השערים. ניכר שהסיפור מעיק עליו, ובהיעדר פרטנר לפשרה הוא מתרכז במלחמה על דעת הקהל.

"הזמנו סקר כדי להבין מה חושב הציבור וראינו דברים מעניינים", הוא מגלה. "להפתעתנו, גילינו שאפילו 50% מהציבור לא איתם. וכששאלנו על מתווה הפשרה, ובהינתן שהקיבוץ מקבל אותה - 75% סבורים שצריך להפסיק עם ההפגנות. אבל כאמור, יש כמה חבר'ה שמנסים יום ולילה להסית ולהכשיל את ההסכם. מגיעים לפה בין 1,300 ל־1,500 איש ביום ונהנים מהנחל. 95% מהם נורמטיביים, שומרים על הניקיון, מכבדים את הכללים והכל בסדר. יש 5% שמנסים לעבור את המצוף ולבדוק את גבולות המגרש. רובם חוזרים כשאנחנו מבקשים מהם להסתובב. ויש את האחוז־שניים שלא משנה מה נגיד ומה נעשה, יבקשו להחזיק את המאבק חי וקיים".

החוק מתיר להם לשחות בכל הנחל.
"נכון, אנחנו יכולים רק לבקש. אבל אפשר גם להתחשב. אלה החיים שלנו פה. לא גנבנו שום דבר. הבתים נבנו בהתאם לחוק, הם קרובים לנחל, כי כשהם נבנו עוד לא היה חוק המים. לא השתלטנו על שום משאב ציבורי, אנחנו בסך הכל רוצים לחיות. מה ביקשנו?".

במחאה טוענים שעד הקורונה התפרנסתם יפה מהאסי. שכשמשלמים לכם, ההמולה פחות מפריעה.
מאירי מצביע על הנופשים מסביבו במרכז הספורט: "המנויים חותמים שהנחל לא כלול במינוי ושהם לא יכולים להיכנס אליו. על אותו נייר בדיוק חתומים אורחי הנופש הכפרי. אסור להם אפילו להיכנס לחוף הירוק כדי שלא יתפסו מקום. נכון, אני לא יכול למנוע מהם להיכנס למים, אבל אנחנו עושים הכל. אנחנו אפילו קונים להם מינוי לסחנה, רק שלא יטבלו באסי. אז הכל שקרים, אבל היום לשקר בתקשורת זה מאוד פשוט. אלה הם חיינו בזמן האחרון".

איך זה משפיע על היומיום בקיבוץ?
"זה משפיע בצורה קשה ומפריע מאוד לשלוות החיים. אנחנו למשל מחנכים את הילדים שלנו לא לקפוץ מהגשרים. היום הייתה קבוצה של ילדים שבהמלצת ה'המוחים', אני אקרא להם בשפה עדינה, חצו לצד השני, הגיעו לגשר של הולכי הרגל וקפצו ממנו. הגשר בנוי על עמודי בטון בתוך המים. אם מישהו קופץ על העמוד, מה קורה? מי אחראי? המדינה? אני? לפני כמה חודשים טבעה כאן נערה שנכנסה לנחל. שתי חברות קיבוץ נחקרו כבר, על מה? זו האחריות שלנו? אין לזה גבול. והכל בצעקות, בהתרסות".

"הציעו לכם פשרה. נמצא פתרון רחוק מהבתים, המדינה גיבשה אותו. מאז שפתחנו את החוף אני מעריך שיותר מ־30 אלף איש כבר הגיעו, בחודש וחצי. אין הרבה אתרים כאלה, שהכל בחינם. אנחנו עוברים, מנקים, מסדרים, משקיעים עשרות אלפי שקלים בחודש כדי שזה יעבוד בצורה מוצלחת. ויש מישהו שמנסה על בסיס יומיומי לחרב לנו את ההצלחה. לנו ולמדינה. אתם מחכים לפסק דין? בואו נחכה בשקט".

אתה רואה לזה סוף?
"לצערי אני פסימי, כי אני יודע שגם אם תתקבל החלטה אופטימית מבחינתנו, בזה זה ייעצר? זה יעלה לעליון. כל עוד לא יהיה פסק דין חלוט זה לא ייגמר. הם חיים את הסכסוך, חיים את המאבק. זה האדרנלין שלהם, מחזור הדם שלהם. בלי המאבק אני לא יודע מה הם היו עושים. המאבק נתן להם חיים. אנחנו מכירים אותם על בסיס אישי, כמו שהם מכירים אותנו. ההבדל הגדול הוא שאנחנו חיים פה 24/7 והם נאבקים על בילוי של שעתיים בנחל. זה הכל".

בסביבות 15:00 התופת מגיעה ל־43 מעלות שנדמות כמו 250, אבל באחד העיקולים של כביש 669 לכיוון בית שאן, לצד תעלה שיוצאת מהאסי ולוקחת את המים אל בריכות הדגים, החלטנו לצאת מהרכב בכל זאת. הבנו שמשט מחאה אמור לצאת משם אל תוך הקיבוץ.

"גן עדן פה!", צועק קוקי, מפקד הצי. הוא טובל במי הנחל, מאחורי מעקה בטיחות על העיקול, נקודה בלתי נגישה לחלוטין שההגעה אליה כרוכה ברולטת כביש. הוא לובש בגד ים עם הדפסי קנאביס וחולצת פסים פסיכדלית, לראשו ראסטות וצמות אינדיאניות ומעליהן בנדנת הארלי דיווידסון. עורו מסגיר את העובדה שאת מרבית חייו העביר בשמש, עיניו מלאות אור, טיפוס חסר שם ("קוקי זה מספיק") וחסר גיל (בשלב מסוים הצהיר שהוא בן 60) שנראה כמו הכלאה בין דמות מ"שודדי הקאריביים" לבין מוגלי על אסיד. "קוקי חווה את העמק דרך פריזמות אחרות", מסביר לי וקנין.

קשה לפספס אותו, בקיצור, ועוד יותר קשה לפספס את הטנדר האדום שלו, מלא בג'אנק שיאפשר לו לשרוד בשטח לנצח, חוטים וחבלים וארגזים ודליים וג'ריקנים וקופסאות... "חץ וקשת, רוגטקות, צ'קלקות, הכל יש באוטו הזה", הוא מגלה. "יש בו בקבוק ליטר וחצי פורמלין, לפחלוץ חיות. אם הוא מתלקח זה פצצה כימית".
ואיך זה יעזור לך?
"לא יעזור לי בכלל!", הוא צוחק.

קרניים שהיו שייכות פעם לאייל מעטרות את קדמת מכסה המנוע, מעל תא המטען משופצרים דגל ישראל וקיאק, אבל הגולגולות של חיות הבר שקשורות אל הגגון מתעלות על הכל. קוקי ממהר להסביר כי הוא מתנגד לציד ושאת השלל אסף מהטבע, מוסיף כי ברשותו הייתה גם גולגולת של אדם קדמון - עד שנלקחה ממנו על ידי הרשויות. כשדרשנו עוד בעניין, העדיף להחליף נושא.

"גן עדן!", הוא חוזר כשהוא יוצא מהמים, "ואנשים לא יכולים ליהנות ממנו!". הוא מספר שגדל בניר דוד כילד חוץ, מנסה לגרום לנו לראות את מחושיו של לובסטר אוסטרלי פולש שמסתתר במימיו הרדודים של הנחל. השתדלנו, אבל לא הצלחנו לזהות שום מחושים.

קוקי מטפס מגן העדן שלו ויוצא אל הגיהינום, עובר את מעקה הבטיחות וחוצה את הכביש בין המכוניות שטסות לשני הכיוונים, רגליו היחפות מהלכות ברוגע על האספלט הלוהט ביותר ביקום. "לא חם לי ברגליים!", הוא צועק, "אני אינדיאני, יש לי פרסות של סוס!".

הוא ניגש לטויוטה, פורק ממנה את הקיאק הכתום, מורה לי להתיישב בתוכו, קופץ למים ומושך אותי בחבל דרך התעלה שיוצאת מהאסי מתחת לכביש, בחזרה אל הנחל. אנחנו שטים בחום הנורא במאגר מים מוקף צמחייה, קני סוף ועצי תמר. קוקי סוקר את המכשולים שנשתלו לטענתו כדי להבריח מתרחצים מהקטע הזה של האסי, בהם הלובסטר האוסטרלי, צינורות שחורים ודגיגונים מעקצצים ומיני ענפים קוצניים שאינם אופייניים לצמחיית הנחל, מסביר כיצד נסתם המעבר שדרכו זרמו בעבר מי האסי לנחל חרוד, מצביע על בועות לבנות ומסביר שהן עדות לנוכחות של מלט במים.

הוא מדבר על עבודות הנדסיות, דחפורים, תוכניות דיור, ועדות תכנון, מועצות ורשויות, על דברים שקורים מתחת לפני השטח וזרמים תת־קרקעיים, על מהנדסים ומכרזים ופקידים ששומרים אחד על השני, ארץ פרועה שאין בה חוק, אין דין ואין דיין, שנשלטת על ידי קודים של שתיקה שבמסגרתם כולם קורצים לכולם, כולם מחוברים לכולם, כולם עוקבים אחריך, מצלמים אותך, מאזינים לך, מהנדסים לך את התודעה, את המים, את המזון, עולם קונספירטיבי שבו הטבע והאזרח הקטן נרמסים על ידי חונטות, אינטרסים וכסף גדול.

"שום שופט בצפון לא מסוגל לקבל החלטה על משאב טבע ציבורי", הוא אומר. "רק בג"ץ. ברגע שהטבע יחזור לציבור, לא יוכלו לבנות על השטחים האלה. זה כל העניין". הוא נראה ונשמע כמו תמהוני, אך משהו בו גורם לך להרגיש שאתה זה שלא מחובר. לא מחובר לטבע, למים, לחיים, לא מחובר לעצמך, שאתה זר, עירוני, מנוכר, ציניקן, שלעולם לא תבין את הסיפור של האסי כמו מי שחי את האסי ומכיר את כל סודותיו. כנחמה, הוא יחייך ויציע לך שורש ליקוריץ שקטף מהעמק.

בתום הסיור הוא מפורר במים פיתה ששלף מארגז המטען, צוהל למראהו של לובסטר כחלחל שמגיח מתחת לגשר ושולף אותו בשתי ידיים, אוחז בצבתותיו. "150 כאלה כבר יש לי בבריכה בבית! לובסטר אוסטרלי. אתה יודע בכמה מוכרים אותם? 180 שקל לקילו". מאוחר יותר הוא יתפוס נחש מים קטן ולאחר מכן גם דג ענקי, קרפיון אולי. אם אתה יצור ששוחה במימיו של האסי, כדאי שתתכונן: בשלב מסוים תגיע לידיים של קוקי.
בסופו של דבר המשט לא התרומם, ובדרך חזרה קל היה להבחין שהשער הצהוב עדיין סגור. סתם עוד יום במלחמה על האסי.