במקרה של לוחמי האש שנלחמו בימים האחרונים באומץ רב, וללא הפסקה, כדי להשתלט על השריפה הגדולה בהרי ירושלים, תמונה אחת הייתה שווה אלף מילים. התמונה, שצולמה על ידי בן קיבוץ צובה, דניאל כהן, הפכה ויראלית, התפרסמה באמצעי התקשורת וריגשה רבים, תיעדה כמה צוערים בקורס קצינים מבצעי של מערך הכבאות וההצלה, שהשתתפו במאמצי כיבוי השריפה, תופסים תנומה קצרה על המדרכה, כשהציוד שלהם על גבם, זמן קצר לאחר ההשתלטות על הלהבות.
"הרעש שהתמונה הזאת עשתה מאוד חימם את הלב שלנו", מספר לוחם האש ברוך צרור, 32, שמשרת זה עשור במערך הכבאות וההצלה והיה בין המצולמים בתמונה. "נתנו שם את הלב והנשמה, וגם תושבי קיבוץ צובה נלחמו איתנו כתף אל כתף. התמונה הזאת צולמה אחרי שבלילות של יום ראשון ושני נלחמנו בלהבות, ופשוט הגענו לאפיסת כוחות".
"מה שיפה בתמונה הזאת הוא שמצולמים בה, בין היתר, לוחמי אש מוסלמי, נוצרי, יהודי חילוני ויהודי דתי. כולנו נלחמנו יחד, וכשהגענו לשליטה באש הרגשנו סיפוק אדיר מזה שידענו שהצלחנו להציל את הבתים. זו הייתה הרגשת סיפוק מדהימה תוך אפיסת כוחות. פשוט נשכבנו על הרצפה ונרדמנו ל־20 דקות של זריקת מוטיבציה", הוסיף.
השריפה שפרצה ביום ראשון בהרי ירושלים גרמה לנזקים כבדים בסדר גודל הדומה לזה של אסון הכרמל בשנת 2010, ויש שטוענים שאף גדול יותר. כ־25 אלף דונם של חורש וצמחייה עלו באש בדליקה הענקית, אלפי בני אדם פונו מבתיהם, ומאות לוחמי אש, עובדי קק"ל ומתנדבים ועשרות מטוסי כיבוי פעלו במספר מוקדי שריפות עד שהושגה שליטה על האירוע.
"זו הייתה שריפה מטורפת", מתאר צרור. "אבל אנחנו ארגון מקצועי ואנחנו חיים בשביל האירועים האלה, כדי להביא לידי ביטוי את היכולות שלנו ואת המוטיבציה. בסופו של דבר, לוחמי האש הם אנשים של חסד, וזו תחושת הסיפוק הכי אדירה שיכולה להיות - לדעת שהצלחת למנוע את התפשטות האסון ושנלחמת עם החברים הכי טובים שלך מול איתני הטבע".
לא רצו להתחלף
"כל הלילה שבין שני לשלישי פשוט הגנו על קיבוץ צובה, ולקראת הבוקר לקחנו את התנומה הזאת של 15־20 דקות כדי לאגור כוחות עד שיגיעו צוותים אחרים להחליף אותנו", מתאר ענאן רוחנא, 39, המשרת זה עשור במערך הכבאות וההצלה ובימים אלה הינו צוער בקורס קצינים. "התמונה צולמה באחת הגבעות של צובה. אני הוא לוחם האש שרואים לו את הגרביים. אשתי זיהתה את הגרביים, כי התמונה כבר התחילה לרוץ בפייסבוק. אנחנו עצמנו היינו בלי טלפונים, אז לא ראינו מיד. אחרי זה הבנו שהתמונה הזאת עשתה הרבה רעש".
"התמונה הזאת, שצולמה ביום שלישי בערך בשעה חמש וחצי בבוקר, מסמלת בעיקר את מוטיבציית השיא באירועים האלה ואת כוח הרצון של לוחמי האש להמשיך, גם אם זה אומר לשים את הראש לכמה דקות על הרצפה, בלי מזרן, כדי לצבור כוחות ומיד לקום ולהמשיך", מוסיף טל גולדשטיין, 35, לוחם אש זה עשור, גם הוא צוער בקורס הקצינים.
"כבר מפרוץ השריפה היינו בשטח ועבדנו בסבבים של 15־18 שעות. חלק נחים, חלק עובדים וחוזר חלילה. אבל נחים זה לא באמת נחים, זו הפוגה קלה של שעות ספורות וחוזרים לעבוד. התמונה הזו רצה בצורה ויראלית מטורפת, זה הפתיע גם אותנו. לשים את הראש על המדרכה זה טבעי עבורנו, אבל לא טבעי עבור אחרים".
מה הרגשתם למראה השריפה הגדולה?
רוחנא: "הגענו לשם ביום ראשון בערב. היו הרבה שעות בלי שינה, הרבה מאמץ, הרבה כוחות, הרבה נחישות, אומץ, הקרבה, דברים שיוצאים מהגוף אפילו בלי לחשוב פעמיים. כאשר רואים שהאש מתחילה להתקרב ליישוב, פשוט נלחמים בכל הכוח. בזמן כזה חושבים ומרגישים דבר אחד: איך מגינים על היישוב, על הבתים, על התושבים. זו המטרה הראשונה, איך עושים חיץ בין האש לבין היישוב".
גולדשטיין: "קודם כל מדובר בשטח מאוד מאתגר, יערות צפופים, ואדיות, ואחד האתגרים הוא לשמור על חיי אדם, על הבתים, על הרכוש ועל הטבע כמובן, שהוא לא פחות חשוב. מאחר שיש שם משטר רוחות שונה, זה גורם לאש להתפשט בקצב מסחרר, וכל הזמן צריך לרדוף אחריה. זו עבודה מאוד קשה".
היו רגעים שהמשימה הייתה נראית בלתי אפשרית?
רוחנא: "היו רגעים שהרוחות התחזקו, והאש התחילה לתפוס צמרות של עצים, ומטוסי כיבוי לא יכלו להטיל שם מעכב בעירה או קצף בגלל עמודי חשמל של מתח גבוה שהיו במקום. אמרנו: 'אלוהים, תעזור לנו לעצור את האש'".
גולדשטיין: "זאת הייתה שריפה בעוצמה גדולה בשטח מאוד מאתגר. אבל היום אנחנו הרבה יותר טובים ממה שהיינו בעבר, יש לנו יכולות כיבוי מהאוויר טובות עשרות מונים ממה שהיה בעבר, ומושקע גם המון מאמץ בהון האנושי, בהתמקצעות, בתרגול מיומנויות ובלימודים".
צרור: "אנחנו יודעים שבסוף נשתלט על השריפה, לא משנה כמה נצטרך להילחם קשה בשביל זה".
היו גם רגעי פחד?
רוחנא: "יש לפעמים רגעי פחד כשאנחנו רואים צמרות בוערות מעלינו, ואנחנו עם זרנוק, אבל זה לא משתלט עלינו. אנחנו משאירים את רגעי הפחד מאחור, כי אם הפחד ישתלט עלינו, נאבד את האירוע. אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לא לתת לאש לעבור אותנו. לוחמי האש שלנו עשו עבודת קודש, נתנו את הנשמה שלהם, היו מקצועיים, נחושים. לא שמעתי אפילו אחד שאמר שהוא עייף. להפך, החבר'ה אמרו שהם רוצים להישאר באירוע, לא להתחלף".
גולדשטיין: "לוחמי אש הם אנשים מאוד מיוחדים, הם נבחרים בפינצטה ועוברים מיונים מפרכים. הם קמים כל בוקר כדי להסתכן עבור רכוש של אחרים, עבור בעלי חיים ואנשים שהם לא מכירים. זה מקצוע מאוד מסוכן שדורש המון התמקצעות, מקצועיות והמון אימונים".
סיוע אזרחי
כשרואים שטחים כה נרחבים נשרפים, יש כאב בלב?
גולדשטיין: "בסופו של דבר המטרה שלנו היא תמיד להשתלט ולכבות את האש. הכאב נמצא תמיד לנגד עינינו, אנחנו תמיד נמצאים בזירות שיש בהן כאב, ובתור לוחמי אש לומדים להכיל את זה. אנחנו שמים את המטרה מול העיניים וככה ממשיכים. בהגנה על היישוב צובה, אחד הדברים המדהימים שראינו הוא הסיוע האזרחי. אנשים הביאו לנו אוכל, קפה. המשפחתיות הזאת שקיימת בעם הזה בעתות משבר - מניעה את לוחמי האש בצורה בלתי רגילה. חלק מצוות הביטחון של צובה גם נשאר במקום, ניסה לעזור ורצה לקחת חלק נכבד בהגנה על הבית".
איך שומרים על כוחות וערנות כשעובדים מסביב לשעון?
רוחנא: "אירועים כאלה כמו שהיו השבוע - אין לנו כל יום או יומיים. כשמגיעים אירועים כאלה, יש הרבה לוחמי אש שרוצים לבוא ולסייע כי אלה לא אירועים בשגרה. ואז פשוט אין עייפות בגוף, הגוף כאילו אומר: הנה הגיע הזמן לעבוד, אתן לך את כל הכוח, לך תציל רכוש ונפש. מספיקה לנו רבע שעה רק לשים את הראש, ואנחנו חוזרים חדשים. הסיפוק שלנו מהאירוע האחרון הוא שגם הצלחנו לשמור על חיי אדם ועל הבתים, וגם שכל לוחמי האש שלנו חזרו בשלום הביתה".
לא דאגו לכם בבית?
צרור: "אני לא מדבר עם המשפחה כשאני בעבודה. ברור שאשתי והילדים דאגו, אבל אנחנו מתרכזים בעבודה, ובעיקר חושבים על המשפחות שהבתים שלהן הולכים להתלקח, ועל כל הזיכרונות שהולכים להיכחד. אנחנו כולנו במוטיבציה להצליח. אפיסת הכוחות שלנו, של כל לוחמי האש שהיו בתמונה, הגיעה רק אחרי שהושגה שליטה על האש. נרדמנו על המדרכה אפילו בלי להוריד את הציוד מעלינו".
