עבור ענף הבייסבול בישראל, שנת 2021 תיזכר כשנת מפנה, שבה, לראשונה ב־35 שנותיו של הענף בארץ, הוא רשם הופעת בכורה באולימפיאדת טוקיו, העפלה ראשונה לגמר אליפות אירופה וזכייה בתואר סגנית אלופת אירופה. וזאת, כשלראשונה מאז הוקמה הנבחרת, רוב שחקני הבייסבול בה הם ילידי הארץ, מי שגדלו וחונכו על ברכי הבייסבול בישראל.
“היה מדהים שבגמר אליפות אירופה באיטליה עשרה מבין 17 שחקני הנבחרת היו צברים, והם בעצם אלו שהובילו אותנו למעמד הזה”, מספר בגאווה פיטר קורץ, מנהלה המקצועי של נבחרת הבייסבול הישראלית. “עליתי לארץ בשנת 1989, ובשנת 1995 הצטרפתי לאגודת הבייסבול הישראלית כמאמן. לבייסבול לא היה אז מעמד בארץ, אלא הוא הורכב מחבורה של 200 אמריקאים ששיחקו להנאתם במושב צופית, ברעננה, בירושלים ובתל אביב.
"תהליך הבנייה של הקבוצות ואימון דור הצברים לקחו 25 שנה בערך. בשנת 1999 לקחתי לראשונה את הקבוצה שאימנתי, שהורכבה משחקנים בני 11־12, לטורניר בהולנד. הפסדנו, אבל חמישה מאותם שחקנים, כולל הבן שלי עמית שהוא כיום מאמן בייסבול, הם עדיין חלק בלתי נפרד מענף הבייסבול בארץ, ואף שיחקו עתה באולימפיאדה ובאליפות אירופה”.
ענף הבייסבול בארץ נולד בשנת 1986 כעמותה ללא מטרות רווח בידי קבוצת אמריקאים משוגעים לדבר שהתגוררו בישראל. “עד אמצע שנות ה־90 לא היו מגרשי בייסבול, רק מאוחר יותר הוכשרו שלושה מגרשים: בקיבוץ גזר, בספורטק תל אביב ובירקון”, מספר קורץ. “במשך הרבה שנים נעשו רוב האימונים במגרשי כדורגל. ב־15 השנים האחרונות עבדנו קשה כדי לגייס תרומות לבניית שני מגרשים נוספים, שבסוף השנה הזו צפויים להיפתח בבית שמש וברעננה”.
בשנת 1995 נרשם איגוד הבייסבול הישראלי באופן רשמי לקונפדרציית הבייסבול האירופית, ובשנת 2012 הוקמה לראשונה נבחרת הבייסבול הישראלית, המונה 24 שחקנים. הנבחרת השתתפה במוקדמות אליפות העולם בבייסבול, אך לא העפילה לאליפות.
“האכזבה הקשה שחווינו באותם משחקים החדירה בנו את המוטיבציה להתמיד, לפתח את הנבחרת ובעיקר לעשות הכל כדי להשיג תוצאות טובות יותר”, מספר מאמן הנבחרת ב־15 השנים האחרונות נייט פיש, המתגורר באמריקה ושיחק באותם משחקים. “השחקנים מלוכדים מאוד, מרגישים מחויבות לקבוצה ולענף ומוכנים לעבוד קשה”.
בשנת 2014, כדי לעודד יותר ילדים ישראלים לשחק בייסבול, הקימה אגודת הבייסבול את האקדמיה הישראלית לבייסבול, שבה השחקנים הטובים ביותר בגילים 14 עד 18 מתאמנים ברמה גבוהה ומשחקים בנבחרות הנוער של האגודה.
“התחלנו עם כ־200 ילדים ישראלים שמשחקים בייסבול בליגות השונות המחולקות לשכבות הגיל, וכיום אנחנו עומדים על יותר מ־1,000 ילדים צברים שמשחקים בייסבול”, מציין קורץ. “הנבחרת של 2012 החלה לראשונה את שיתוף הפעולה בין יהודים־ישראלים ליהודים־אמריקאים, והוא הגיע לשיא ראשון בשנת 2016, כשניצחנו את מוקדמות אליפות העולם, ובשנת 2017, כשהגענו למקום השישי בעולם. מאותו רגע כולם התחילו לדבר בעולם על ישראל כנבחרת בינלאומית, וזה עודד אותנו להתחיל לבנות את הקבוצה כנבחרת אולימפית”.
לדברי קורץ, מאותו רגע החל האיגוד לעמול קשה כדי להתכונן למשחקים האולימפיים: “לפי חוקי הבייסבול, כדי לשחק באליפות העולם מספיק ששחקן יהיה זכאי לאזרחות ישראלית, גם אם לא עשה עלייה. אבל בשביל לשחק באולימפיאדה האזרחות היא חובה. אז הבאתי לארץ 15 שחקני בייסבול אמריקאים שעשו עלייה והתאזרחו. הם שיחקו איתנו באולימפיאדה ובעיקר חיזקו את הכוח הצברי וסייעו לו לשפר את יכולותיו ואת רמתו”.
גוי של שבת
נבחרת הבייסבול הישראלית סיימה את המשחקים האולימפיים בטוקיו במקום החמישי מתוך שש נבחרות. “במשחקים האולימפיים 80% מהשחקנים היו אמריקאים ו־20% צברים”, אומר קורץ. “המטרה שלנו הייתה להגיע להישג גבוה כדי להגדיל את המודעות של הקהל הישראלי לענף הבייסבול בארץ”.
אחד מכוכבי הקבוצה, אסף לוונגרט, השתתף הן במשחקים האולימפיים והן במשחקי אליפות אירופה. “אמנם הגענו לתודעה בזכות האולימפיאדה, אבל קיבלנו ביקורת על כך שזו ‘נבחרת אמריקאית’ ולא נבחרת ישראלית”, הוא אומר. “זה ממש לא נכון. דבר ראשון, לכל יהודי יש את הזכות לעשות עלייה, והם מייצגים את ישראל לכל דבר. את זה אי אפשר לקחת מהם. שנית, הצברים - טל אראל, דוד אבן עזרא, איתי גולדנר ואני - פותחים בכל משחק וגם יש מגיש צעיר בשם עברי מרגולין, שעדיין לא התגייס לצבא ויש לו אחריות לא קטנה על ההישגים.
"במשחקים האולימפיים היו פחות צברים, אבל בגמר אליפות אירופה רוב האמריקאים לא יכלו להצטרף כי הם עבדו או שיחקו בליגות, אז יצא שהיינו רוב של צברים והגענו לראשונה לגמר וסיימנו סגני אלופת אירופה (של המנצחת הולנד – ד”פ), ואם זה לא כבוד ישראלי, מה כן? החיזוקים מאמריקה עוזרים לנו ואפשר רק להודות להם על כך, אבל אנחנו נבחרת ישראלית לכל דבר”.
“המטרה האמיתית שלנו היא שהעולים החדשים יעזרו לצברים להשתפר ולהגיע להישגים, ושבנבחרת יהיו רק צברים”, מוסיף קורץ. “זה החלום האידיאלי”.
לוונגרט, ממושב תימורים במקור, משחק בייסבול מגיל 11. “התאהבתי בזה לאחר שנתקלתי בספורט הזה בטלוויזיה, והחלטתי לנסות”, הוא מספר. “בשנה הראשונה לא כל כך הבנתי את החוקים, ישראלי בכל זאת, אבל התאמנתי, ובשלב מסוים המאמן רצה שאבחן לנבחרת הילדים. הלכתי למבחנים, ובתוך יום הבוחן צלצל לאבא שלי ואמר שזה ספורט שלא מתאים לי”.
מה עשית?
“זה גרם לי לרצות את זה עוד יותר, אז עברתי לקבוצת הבייסבול של תל אביב, התאמנתי והשתפרתי, ובפעם הבאה התקבלתי לנבחרת. מפני שהרבה משחקני הנבחרת היו ילדים יהודים־אמריקאים דתיים שמשפחתם עשתה עלייה, הם לא שיחקו בשבת, והצטרפתי לסגל על תקן ‘גוי של שבת’. שיחקתי בהתחלה רק בשבתות, ובהמשך השתלבתי במשחקים הרגילים”.
“אני משחק בייסבול 15 שנה, ומרגש לראות את ההתקדמות וההתפתחות של הספורט הזה בישראל”, מספר טל אראל (25), יליד הארץ שגדל באזור המרכז וכיום משחק בליגת האוניברסיטאות בארצות הברית. “כילד אני זוכר את ההתרגשות הרבה להשתתף עם נבחרת הילדים בטורנירים בינלאומיים. לשחק בליגת הבוגרים היה חלום. לא ציפיתי שאשחק באולימפיאדה עם נבחרת ישראל או שאהיה בגמר אליפות אירופה”.
איתי גולדנר (18), אחד הכוכבים הצעירים בנבחרת, אמנם נולד בארץ וגדל במועדון הבייסבול התל־אביבי, אך ספג את הספורט מאביו, אמריקאי שעשה עלייה. “כשהייתי קטן אבא שלי נהג ללמד אותי בייסבול ולשחק איתי, וכך בעצם נחשפתי למשחק”, הוא מספר. “בהמשך נסעתי למשחקים בארצות הברית והתאהבתי. אני משחק מגיל 8”.
מהי לדעתכם ההסבר לכך שהעונה הזו הייתה המוצלחת ביותר בתולדות הנבחרת עד כה?
גולדנר: “הזינוק התחיל בשנת 2017, אחרי שהעפלנו לאליפות העולם. עד לפני שנתיים רוב הנבחרת הייתה מורכבת מעולים אמריקאים, ואפילו לא עולים אלא זכאי אזרחות, ועכשיו יש רוב של צברים. אני מאמין שזה חלק מהשינוי”.
אראל: “הפעם, לראשונה בתולדות הנבחרת, היו ארבעה דורות של שחקנים צברים באגודת הבייסבול שמשחקים יחד. יש הפרש גילים לא קטן בין שחקני הנבחרת, וכשמשחקים יחד, יש את החיבור המיוחד שנמצא בלב שלנו”.
לוונגרט: “חתך הגילים הנרחב הוא זה שמזין את הנבחרת וגרם לשינוי. עד כה היה חור בנושא טווח הגילים, ולכן השינוי מבורך”.
מה החוויה שהכי זכורה לכם מהעונה?
אראל: “אליפות אירופה ריגשה אותי יותר מהאולימפיאדה כי היינו יותר צברים והראינו שגם אנחנו יכולים להביא הישגים, ולא רק האמריקאים”.
גולדנר: “רגע בלתי נשכח עבורי הוא רבע הגמר מול צ’כיה במשחקי אליפות אירופה, כשעשיתי בסיבוב האחרון את הנקודה המנצחת. הרגע שבו טל (אראל) ואני קפצנו אחד על השני היה מלא באמוציות מטורפות לאחר הקרב המכריע והקשוח הזה”.
לוונגרט: “התחושות באולימפיאדה. זה היה מוזר כי כל האצטדיון היה ריק ושקט, ואתה שומע את דיבורי הקבוצה השנייה. באצטדיון של 40 אלף מושבים אתה לא רגיל לשקט, ופתאום אתה שומע את הכדור פוגע ברצפה. כל הסגל והנוכחים, מלבד השחקנים, היו עם מסיכות, כולל בכפר האולימפי, אז לא יכולנו ליצור אינטראקציה חברתית. אתה אמור להרגיש שזה הרגע הכי גדול בחיים שלך, אבל אתה לא מרגיש זאת. גם לא יכולנו לצאת מהכפר, אז זה היה נורא מוזר ומלא ברגשות מעורבים”.
איך משבר הקורונה השפיע על הנבחרת?
אראל: “אמנם בייסבול הוא ספורט קבוצתי, אבל האימונים הם אינדיווידואלים מאוד. בשביל לחבוט אתה לא צריך עוד מישהו. אנחנו מתאמנים יחד כנבחרת כמה ימים לפני תחרויות, ובשאר הזמן אפשר להתאמן גם לבד. לפני התחרות אנחנו מדברים ומסתנכרנים זה עם זה, מתאמים כוונות וסימנים. הקורונה די שיחקה לטובתנו כי היא דחתה את מועדי המשחקים האולימפיים ואליפות אירופה ונתנה לנו יותר זמן להתאמן ולהיערך”.
קורץ: “בשנתיים האחרונות קיבלנו מכה רצינית מאוד בגלל הקורונה כי לא יכולנו להפעיל את הנבחרות בארץ. הגבלות הקורונה גרמו להרבה אנשים לנשור מהליגה. אבל עם ההישגים הנוכחיים, אנחנו מתחילים לקבל שוב טלפונים, ויותר ויותר מתעניינים ונרשמים”.
אתם מאמינים שההישגים יסייעו בהעלאת המודעות לענף בקרב הציבור הישראלי?
אראל: “זה ספורט שמסובך להבין אותו, ולכן הרבה ישראלים מוותרים עליו מראש. יש גם בעיה של נגישות, זה לא כמו כדורגל או כדורסל, שיש מגרש בכל פארק או בכל בית ספר. פה אתה צריך מגרש מיוחד וציוד מיוחד, אבל אנחנו מקווים שהפרסום שאנחנו מקבלים ופתיחת שני המגרשים הנוספים ייתנו לנו את התמיכה שאנחנו צריכים בשביל להמשיך למנף את הענף הזה. המטרה הנוספת שלשמה באנו לאולימפיאדה היא לעורר את סקרנות הצופים בארץ, ואנחנו באמת רואים שינוי מגמה בקהל הישראלי. אם פעם היו שואלים: ‘מה? יש בייסבול בארץ?’, עכשיו זה: ‘וואי! הנבחרת הישראלית באולימפיאדה ובאליפות העולם!’. לאט־לאט אנחנו רואים את השינוי שנוצר, ואנחנו מקווים שאנשים יבואו ליהנות מהספורט כמו שאנחנו נהנים”.
גולדנר: “זה מעודד ילדים נוספים להירשם לבייסבול. הם רואים שזה אפשרי גם לצברים. ברגע שהיה רוב אמריקאי, זה היה מגניב, אבל לא חשבת שיש לך סיכוי רציונלי לשחק, ואנחנו הוכחנו אחרת. מה שעשינו עכשיו יכול לתת את המקפצה הזו, שכן גם בתור איגוד יינתנו יותר הזדמנויות לצברים, ותהיה חשיפה רחבה יותר. ההרגשה היא שזה אפשרי. אני מקווה שבעתיד נוכיח שגם נבחרת עם צברים בלבד תוכל להגיע להישגים גבוהים”.
קורץ: “יש גאווה לבייסבול הישראלי, ומקשרים את זה לאולימפיאדה ולאליפות אירופה. הבשורה מתגלגלת כמו כדור שלג. הממסד מתחיל להכיר בנו, וגם באולימפיאדה וגם באליפות אירופה נציגי משרד התרבות והספורט, מינהל הספורט והוועד האולימפי הגיעו לתמוך בנו ולעודד”.
פיש: “הקבוצה שלנו עושה היסטוריה. אני שומע מחברים שהחשיפה שלנו עכשיו גדולה, בייחוד לאחר אליפות אירופה, מפני שהיו יותר צברים בקבוצה מאשר באולימפיאדה. כל מה שדוחף את הבייסבול למיינסטרים בחברה הישראלית הוא מבורך. זה מעודד עוד ילדים לשחק בייסבול, וכשהם רואים צברים מככבים על המסך בתחרויות בינלאומיות, זה מעודד אותם להצטרף לענף ומגדיל את מספר הצברים באיגוד”.
80 דליים
למרות ההישגים הבינלאומיים, כוכבי הנבחרת והליגה לא מתפרנסים מהענף. “מיד אחרי שסיימנו את גמר אליפות אירופה, טסתי חזרה לארצות הברית, היישר למבחן שלי באוניברסיטה”, מציין לוונגרט. “את אף אחד לא מעניין אם אתה סגן אלופת אירופה. החלום שלי הוא להגיע לליגה המקצועית האמריקאית”.
“אף אחד לא מתפרנס מספורט פה בארץ, אבל השאיפה היא להפוך את ליגת הבייסבול לליגה שיהיה אפשר להתפרנס ממנה”, מוסיף קורץ.
הבעיה התקציבית מרחפת על ענף הבייסבול בארץ מיום הקמתו, ובשל כך הוא מתבסס בעיקר על תרומות, מה שמקשה עליו לתפוס תאוצה.
“בתור שחקן שהגיע מישראל לארצות הברית, הלכתי לאוניברסיטה קטנה שאף אחד לא שמע עליה, ואני רואה את התקציב של ליגת הבייסבול פה לעומת התקציב של כל איגוד הבייסבול בישראל, ואני בהחלט מרגיש את ההבדל”, אומר לוונגרט. “המגרש בארצות הברית ברמה שונה, הציוד משוכלל יותר. בארץ היו אימונים שהייתי מתאמן עם עשרה כדורים בלבד, ופה יש דלי שלם עם 50־60 כדורים, ויש עוד 80 דליים כאלה. אתה לא יכול להשוות את הציוד שיש בארצות הברית לציוד בישראל, ואם יהיה ציוד וכסף להביא למאמנים, זה יכול למנף ולפתח את הבייסבול בישראל”.
“מהיום שאני באיגוד, אני רואה שהוא מתבסס בעיקר על תורמים אמריקאים, והתמיכה של המדינה מצומצמת מאוד, אבל אני מקווה שזה ישתנה לאור ההישגים שלנו”, מוסיף אראל.
בתחילת אוקטובר תיפתח עונת 2021־2022 של ליגת הבייסבול הישראלית, וקורץ טוען שכבר עכשיו הוא רואה את הביקוש עולה: “עם המגרשים העתידים להיפתח בסוף השנה, ועם פי שניים יותר הרשמות מאשר בשנה שעברה, אני מצפה שבעונה הקרובה, או בזו שאחריה, כבר יהיו 2,000 שחקני בייסבול צברים בליגות השונות”.
בינתיים, היעד הבא של חברי הנבחרת הוא אליפות העולם בבייסבול, שהייתה צפויה להתקיים השנה, אך נדחתה בשל הקורונה לשנת 2023. “בכל בוקר הצוות המקצועי נפגש כדי להסיק מסקנות, להכין תוכניות וללמוד מטעויות, במטרה להתכונן כמה שיותר טוב לאליפות העולם”, מסכם פיש. “אנחנו מפוקסים ומוכנים, והשחקנים מקבלים את כל הכלים הנדרשים לשם כך. אנחנו עובדים על שינוי ושיפור מבנה הנבחרת כדי למקסם את ההישגים. אחרי שהגענו למקום השישי באליפות העולם הקודמת, אנחנו חדורי מוטיבציה לתת פייט ולעשות הכל כדי לנצח. אנחנו מרגישים שעכשיו הגיע המומנטום שלנו לפרוח ולנצח”.