זעקת האמהות הערביות: "רוצות לחיות בשקט ולגדל ילדים בביטחון”

"אני לא יודעת מי עלול לירות בי כשאני יוצאת לרחוב, אבל אני לא מפחדת ולא מעניין אותי”, אומרת מונא אום חליל, חברת פורום “אמהות למען החיים”, שבנה חליל בן ה־28 נרצח ביוני 2020. "לקחו את הנשמה שלי, ומרגע זה אין בי פחד יותר. כל אחת פה איבדה בן או בת והרוצחים מסתובבים חופשי, מה יש לנו להפסיד כבר? אנחנו ניאבק עד שיהיה חוק וסדר גם במגזר הערבי”.

מונא חליל הייתה במרחק של מטרים ספורים מהמקום שבו נרצח בנה, שהלך לבית סמוך כדי לסייע ליישב סכסוך משפחתי. כשלא ענה לטלפון, הבינה שמשהו רע קרה. “חליל אהב סוסים, עבד בשוק הסיטונאי בחיפה והיה בעל משפחה שהתרחק מצרות”, היא מספרת.

“בליל הרצח, ביקשתי ממנו שלא ילך, תפסתי אותו בחולצה והוא אמר לי: ‘אל תפחדי’. הוא רצה ללכת לעזור בסכסוך ולדבר איתם. הסתכלתי מהחלון וראיתי את כולם ורק אותו לא. הבנתי שקרה משהו. חליל לא אהב בעיות, לא נגע בסמים, היה מנומס, עובד ומפרנס ובעל משפחה. דיבר איתם כמה פעמים, ניסה לפשר וביקש מהם לא להתנהג באלימות ולא לקלל”.

זהות הרוצחים ידועה?
“יודעים מיהם והם עדיין לא נתפסו. במשטרה אומרים לי שאין הוכחות, והעבריינים חופשיים”.

לאחר רצח בנה, היא יזמה צעדה תחת השם “נשים נגד אלימות”, אשר כללה נשים ערביות ויהודיות שצעדו מחיפה לבית הנשיא בירושלים. בימים האחרונים, על רקע הנתונים שלפיהם 100 בני אדם מהמגזר הערבי, בהם גם ילדים ונשים, נרצחו מתחילת 2021, המחאה הזו עלתה שלב. בשבוע שעבר נפגשו נשות הפורום עם השר לביטחון הפנים עמר בר־לב. במקביל, במשך ארבעת השבועות האחרונים הפגינו מול ביתו של השר בר־לב.

“כל יום מישהו נהרג ברחוב הערבי”, אומרת מונא. “למה? איפה המשטרה? אם זה היה ילד יהודי, המשטרה הייתה מוותרת? למה הבן שלי לא מקבל צדק? עושים מאיתנו צחוק. אם היינו יהודים, האלימות לא הייתה בממדים כאלה. למה לא מחפשים ואוספים את הנשק? למה נותנים לילדים האלה להרוג אחד את השני? צעדנו מחיפה לירושלים ברגל וזעקנו שאנו רוצות לחיות בביטחון. נולדתי בחיפה, פה אני גרה, ואני ישראלית ורוצה לקבל אותו יחס מהמשטרה והחוק”.

מי יגן עליי?

בנה של ווטאפה ג’באלי, סעאד בן ה־28, עבד במינימרקט המשפחתי כששני צעירים נכנסו וירו בו מטווח קצר בנובמבר 2018. ג’באלי עצמה שהתה באותה העת קומה מעל וראתה את המחזה המחריד במצלמות האבטחה. “נכנסו ילדים שמוכרים למשטרה ולרווחה, שכולם יודעים שהם מחזיקים בנשק, ירו בו וברחו”, היא מספרת.

“דיווחנו על ירי שלהם בעבר, והמשטרה לא עשתה דבר. הכל קרה בתוך 30 שניות והבן שלי איננו. אבא שלו היה שם, והכל קרה מול עיניו. אני ראיתי במצלמות בשידור חי ממש. רצתי במדרגות, אבל לא יכולתי להיכנס. השכנים ניסו לעשות לו החייאה, ואחותו אחזה בו בידיים. מאז היא לא היא. יש לה המון כעס. היא לא מסכימה להביא ילדים לעולם מאז המקרה”.

בפגישה עם השר בר־לב אמרה ג’באלי כי את המוות הזה, כמו את האחרים, היה ניתן למנוע. “כל חיי נתתי כבוד לחוק ולמשטרה ותמכתי בה”, היא אומרת. “בכל פעם היינו מדווחים על עבריינות ופשיעה, אבל מה זה עזר לנו? אולי אם הילד שלי היה מתנהג כמוהם ומחזיר להם בכוח, אולי היה חי היום. השר לא ענה לי. גם לא נשיא המדינה. אין להם תשובה. חשבתי לתומי שמי שקורא למשטרה אמור למנוע את האלימות. הרחוב הערבי היום הוא מקום מפחיד מאוד. אסור לי להתווכח עם אדם אלים או אפילו עם מי שמרים את הקול, ישר מורידים את הראש ומוותרים”.

את בעצם מבקשת תחושת ביטחון.
“בדיוק. רק להרגיש בטוחה. דבר כל כך פשוט. את הנכדים היתומים שלי אני מסיעה לגינה בכוכב יאיר הסמוכה או לכל יישוב יהודי. שם הילדים ייהנו ואני ארגיש בטוחה. אין השתוללות של רכבים, ירי ברחובות, נוסעים כמו מטורפים”.

במקום הלא נכון

“אני מבקשת רק להרגיש ביטחון במדינה שלנו בדיוק כמו אמא יהודייה”, אומרת גם זאהייה נאסרה מקלאנסווה, שבנה ליית, בן 20, נרצח ביריות במרץ 2021. “אני רוצה לדעת שאין הבדל בין אדם לאדם ושנקבל ביטחון, וכאמא אני שואפת לעצור את הפשע בחברה הערבית”.

במרץ 2021 התעוררה נאסרה לשמע קול יריות שבקע מבית השכנים. מכיוון שידעה שבנה בילה שם עם חבריו, היא שעטה לעבר הבית ומצאה אותו מתבוסס בדמו. “היו שם כ־12 ילדים", היא מספרת. "רצחו שניים ופצעו ארבעה. הבן שלי נהרג במקום, והשכן נפטר בבית החולים. הירי היה ללא הבחנה. נכנסו וירו בכל מי שהיה שם.

"אנחנו לא יודעים כלום. אפילו לא חקרו אותנו. לא הגיעו אלינו ולא שאלו כלום, ואנחנו ההורים של הנרצח. המשטרה הייתה בזירה ולקחו ראיות, אבל אף אחד לא היה איתנו בקשר עד היום. בני היה טיפוס שקט שלא מעורב בשום קטטה. כל חטאו - שהיה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון”.

מהי החשיבות של הפורום עבורך?

“הפורום נותן לי הרבה כוח ורוגע. חשוב לי לעצור את הפשיעה והאלימות, ואני רוצה שהמדינה תעשה מעשה וכמובן למצוא את רוצחי הבן. לא יכול להיות שכל בוקר מתעוררים לעוד רצח. אני משתתפת בכל ההפגנות. אני שואלת את עצמי איפה שאר האמהות, למה הן לא באות ומצטרפות ומשמיעות את קולן, ואין לי תשובה לזה. במשפחה אומרים לי לא להפגין ושכלום לא ישתנה והם מיואשים כי המגזר לא מעניין אף אחד, אבל אני אומרת: ‘כל עוד אני חיה אמשיך להיאבק עד שימצאו את הרוצחים ושיהיו בכלא'. אני לא מפחדת על עצמי, אבל מפחדת מאוד על החברה שלנו ועל העתיד שמצפה לנו”.

“אנחנו יודעות שכל אמא תשמור על הילדים שלה כמו לביאה, ומי שבנה נרצח - יש בה דם רותח”, מסכמת ג’באלי. “כל עוד הרוצח מסתובב והבן שלי בקבר, יש עדיין יצר נקמה. כל עוד המשטרה לא מטפלת, זה לא ייגמר. אנחנו דורשות שינקו את הרחובות, שיעמידו את הרוצחים למשפט, שיאספו נשקים מהידיים של הילדים, שיקשיבו וייתנו הרגשה שיש רצון ויש תוכנית לתת לנו ביטחון. אני רוצה להתקשר למשטרה ולדעת שיהיה לי מענה”.