מתמודד נפש מספר: "'אתה לא בר שיקום', זה היה המשפט ששינה את חיי"

הדס נתן, יו"ר עמותת "לשמה" ומהגרעין המייסד שלה, שמה לעצמה מטרה להביא לקידום מעמדם של אנשים המתמודדים עם מגבלה ותיוג פסיכיאטריים. "התפקיד שלנו, מרגע שקמנו בשנת 2006, הוא לתת לאנשים מקום לפנות אליו", היא מספרת.

"זו עמותה שמנוהלת ומתפקדת על ידי מתמודדים בעצמם, כך שאנחנו יודעים בדיוק כיצד לסייע למתמודדים עצמם. אנחנו בונים התערבות ושירותים ייחודיים כדי ולתמוך במתמודדים להעצימם בשלבים שונים של תהליך ההחלמה".

סיפור התמודדותה של נתן עצמה מתחיל לפני 22 שנה, בגיל 30, כשילדה את בתה השלישית. "במשך כל ההריון לוויתי על ידי עובדת סוציאלית שכן הייתי בהריון בסיכון גבוה", היא מספרת. "אחרי הלידה הבנתי שהמצב שלי לא בסדר, פתאום הרגשתי שכל הכוחות שלי נעלמו. מצאתי את עצמי יותר ויותר במיטה, התקשיתי מאוד לקום ולטפל בילדות הקטנות שלי".

אותה עובדת סוציאלית הפנתה את נתן למרכז לבריאות הנפש. "התחלתי לקבל טיפול תרופתי, והתבקשתי להפסיק את ההנקה כדי לקבל טיפול תרופתי מה שהיה דבר קשה מאוד עבורי", היא מספרת. "המצב שלי הידרדר מאוד והתחילו פגיעות עצמיות והחליטו לאשפז אותי בבית חולים פסיכיאטרי. אמרו לי שהתינוקת לא יכולה להישאר איתי, וזה החמיר לי את המצב. ביליתי שם למעלה משנה, כשרוב הזמן היה אשפוז מלא, ואז סאגה של און אנד אוף בית חולים ובית במשך כמה שנים".

זה חזר מאז?
"לפני כשנה היה לי שוב משהו שהתפרץ והגעתי למצב של אשפוז. זה לא נגמר וגם לא ייגמר. אבל למדתי את המקצוע, וכיום אני צרכנית נותנת שירות ועושה כל שביכולתי כדי לסייע. לצערי, העמותה עדיין לא מספיק מוכרת ואני מקווה שזה ישתנה".

מהי האג'נדה של העמותה?
"הוועד המנהל של העמותה מורכב מאנשים שמתמודדים בעצמם עם הפרעה פסיכיאטרית משמעותית. החשיבות של העמותה היא בקונספציה: אם בעבר היה נהוג לראות אנשים המתמודדים עם מגבלה פסיכיאטרית כחולים כרוניים שצריך להגן עליהם, העמותה היום משלבת את המתמודדים כעובדים בבתי חולים פסיכיאטריים, כלומר פיתחנו זהות מקצועית חדשה שאף אחד לא חשב שהיא אפשרית. הדבר הזה יוצר שינוי משמעותי בכל הדיסציפלינות המקצועיות הרפואיות. זה חלק מהטיפול וזה חלק מחשיבות העמותה. המתמודדים כבר לא מתגוננים ולא קורבנות יותר".

לנצל את המומנטום

עמותת “לוחמים לחיים”, התומכת בלוחמים הסובלים מהלם קרב ומלווה אותם בכל תחומי החיים, הוקמה בשנת 2017 על ידי עידו גל רזון ובן גור לוי, לוחמים שנפצעו במהלך שירותם הצבאי והתמודדו עם קושי במיצוי זכויותיהם לאחר הפציעה. “הכל התחיל בשנת 2007, כשהייתי חייל בגולני בגדוד 51”, משחזר גל רזון. “זו הייתה התקופה שאחרי מלחמת לבנון השנייה. באחת ההיתקלויות, הפרטנר שלי נפגע ומת, והאשמתי את עצמי שאני הרגתי אותו. בהיתקלות הבאה נפצעתי מרימון, ופינו אותי ואת הפרטנר שלי שנפצע באורח אנוש. שני האירועים האלה לא עזבו אותי גם כשהשתחררתי ב־2008”.

כלי עבודה

“אתה לא בר שיקום”, אמרו אנשי המקצוע במחלקה הפסיכיאטרית לעמרי מרידור, שחווה בחייו כמה משברים נפשיים שהובילו אותו לאשפוזים פסיכיאטריים ארוכים. “זה היה משפט ששינה את חיי”, הוא אומר כיום, כמי שיזם והקים לפני כשלוש שנים את קהילת “עושים נפשות”, שהחלה דרכה בפייסבוק ויצאה גם מחוצה לו.

את שירותו הצבאי עשה מרידור במהלך האינתיפאדה הראשונה. “הייתה לי פוסט־טראומה, והרבה שנים לא טיפלתי בעצמי, ואז התחילה סדרת משברים רצינית שבגללה התפרצה לי מאניה־דפרסיה”, הוא מספר.

“מצאתי את עצמי באשפוז ארוך, ולאחר האבחון כאמור קבעו שאני לא ‘בר שיקום’. בעקבות הסטיגמה טרקו לי את כל הדלתות לעבודה. הבנתי באותו רגע שהפתרונות התעסוקתיים שמציעים לי לא נותנים לי מענה, אז החלטתי לחפש עבודה בעצמי. קיבלתי ליווי תעסוקתי מתוכנית ‘צרכנים נותני שירות’ של ארגון ‘יוזמה דרך הלב’, שסיפקה לי עזרה, הכוונה ועבודה. למזלי, העובדת הסוציאלית שעבדה איתי האמינה בי והמליצה לי לעבוד בתחום בריאות הנפש. זה שינה את חיי. קיבלתי ידע מקצועי שמעניק למתמודדי נפש כלים להפיכת הניסיון שלהם והסיפור שלהם לכלי עבודה. העבודה הראשונה שלי הייתה להקים עבור חברה פרויקט גינון שכל העובדים בו מתמודדי נפש. אז התחלתי לעבוד בארגון ‘יוזמה דרך הלב’ שנותן ייעוץ ערכי ואימון שיקומי למתמודדי נפש”.

מרידור, העובד בארגון עד היום, פתח את קהילת “עושים נפשות”, המונה אלפי חברים ונועדה "להנגיש ידע רחב במגוון נושאים הקשורים בבריאות הנפש ובשיקום". כדי לנתץ את הסטיגמה הרווחת בציבור הרחב כלפי מתמודדי נפש. “יש חוסר רגישות וחוסר ידע בנושא הזה”, הוא אומר. “מטרת הקהילה הייתה לעודד שיח מכבד בנושא, ומוקד הקהילה הוא שיתוף בידע, בניסיון אישי ו/או מקצועי. יש בקהילה תמהיל יפה של אנשי מקצוע, של מתמודדים, של בני משפחה ושל אנשים סקרנים”.

זה עוזר לחברי הקהילה?
“אני מקבל בשלוש השנים האחרונות הרבה פניות בנושא. הקהילה מנוהלת היטב, והמטרה היא להפיץ את הידע הרלוונטי ולתמוך זה בזה”.

בגובה העיניים

בשנת 2005, בתקופת ההתנתקות, היה אברמי פרידלנדר נשוי טרי בן 23 ותושב גוש קטיף. “זו הייתה תקופה מלאת חרדות ופחדים של אובדן הבית והשורשים”, הוא מספר. “התחלתי ללמוד קבלה בצורה אינטנסיבית. נכנסתי לאפיזודה רוחנית, וזה הרים אותי למקומות לא רציונליים”.

כמו מה?
“התחלתי לחשוב שאני יודע מתי המשיח יגיע, מתי ייבנה בית המקדש, ראיתי דברים שלא קרו וחשבתי שאני יודע מה גלגול הנשמה של כל אדם. בביקור בכותל המערבי נדרתי נדר שאני נשכב על הרצפה בכותל ולא זז עד שהמשיח מגיע”.

בעקבות כך הוזעק צוות של מד”א לפנותו. “במיון אמרו לי שאין לי בעיה גופנית אלא בעיה נפשית ומצאתי את עצמי מאושפז במחלקה פסיכיאטרית”, משחזר פרידלנדר. “המתח והחרדה המאוד גדולה מהחורבן הובילו אותי לזה. במחלקה הדביקו לי תווית של מצב פסיכוטי קטטוני”.

בעידוד מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים הרצוג דאז, פרופ’ פסח ליכטנברג, מצבו של פרידלנדר אט־אט השתפר. “חזרתי לתקשר, ופרופ’ ליכטנברג סירב לוותר עליי והאמין שצריך להתייחס אליי, למרות המצב, כאל אדם נורמלי. זה שינה לי את כל התפיסה. בהמשך עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה והלכתי להתנדב באותה מחלקה פסיכיאטרית שבה אושפזתי. הבנתי שהאנשים שם נמצאים בדיוק במקום הנפשי שבו אני נמצאתי. דאגתי לתת למתמודדים יחס של אנשים נורמליים”.