"הקורונה חיזקה את הרצון להגשים חלומות": הישראלים שעשו רילוקיישן לאמירויות

החל מסוף יולי האחרון מתגוררת תמר סמולוביץ' עם בעלה מקס ושתי בנותיהם, בנות 5 ו־8, באמירות ראס אל־ח'ימה שבאיחוד האמירויות, מרחק של שעה ורבע צפונית לדובאי. "בערך לפני כשנה פנו לבעלי עם הצעה מאוד כללית לעבוד באיחוד האמירויות בתחום מערכות מידע", מספרת סמולוביץ', 40, במקור מרעננה. "אמרו לנו שלא מדובר על דובאי ולא על אבו דאבי, ולא הסכימו לתת יותר מדי פרטים".

איך הגבתם?
"ההצעה הגיעה בזמן שהיה סגר. ישבנו במרפסת, אמרנו לעצמנו שזו בטח עבודה בעיניים, אבל בוא נזרום. בעלי עבר ראיון וגם עוד מבחן, ופתאום זה נהיה אמיתי. אמרו לו: 'התקבלת, בוא תגיע לראות את המקום'. הוא נסע, ראה, והתחלנו להתקדם לחוזה. התחלתי להבין שאני צריכה להוציא את הילדות מהמסגרת שהן מכירות, שאני צריכה להתפטר מעבודתי כמנהלת תפעול ואיכות בחברה שמוכרת ציוד רפואי ולמצוא לי מחליפה".

לא היו לבטים?
"כבר בעבר חשבנו על אופציות של הגירה. כשהגיעה ההצעה, אמרנו לעצמנו שגם לילדות זו יכולה להיות חוויה מטורפת, הזדמנות לקבל כלים עצומים לחיים. הן ילמדו אנגלית, תהיה להן איכות חיים. גם עבורנו זה לעבור לגור באיזי, בשקט, בחיים נינוחים".

סמולוביץ' ומשפחתה הם חלק מהישראלים שבחרו בשנה האחרונה לעשות רילוקיישן לאיחוד האמירויות, בעקבות החתימה בספטמבר 2020 על הסכמי אברהם לנרמול היחסים בין ישראל למספר מדינות ערביות.

איך היית מסכמת את התקופה עד כה?
"כיף, ובעיקר רגוע. זו הפעם הראשונה בחיי הבוגרים שאני לא עובדת. בעלי עובד בתפקיד בכיר ומנהל אנשים, וכשנגמר יום עבודה - זה נגמר. הממשלה אפילו הודיעה שהחל מ־1 בינואר מקצרים את שבוע העבודה במגזר הציבורי לארבעה וחצי ימים כדי שלאנשים יהיה יותר זמן להיות עם המשפחה. אנו גרים בשכונה שנראית כמו כפר נופש יפה, עם בריכות ענקיות בין הבתים. אני נהנית מהיום, ובשעה שתיים וחצי אוספת את הבנות מהמסגרות".
פגשת ישראלים נוספים בסביבה?
"באמירות שבה אנו גרים אין עוד ישראלים, אבל אני מתחברת עם נשים מכל העולם. כבר ישבתי לקשקש עם כל אישה מכל לאום שאת יכולה לחשוב עליו. יש לנו שכנה פלסטינית מבית לחם. היא שמעה בבריכה שאנחנו מדברים עברית ובאה לקשקש איתנו, וגם שלחה את הילד שלה להביא לנו במבה כי הם היו בביקור בישראל. יום אחרי כן פגשתי אותה בגינה, והיא קראה לי לשבת עם החברות שלה: אחת מירדן, השנייה מלבנון. אמרתי שאני מישראל, ואז הן המשיכו לדבר על דברים שחשובים באמת מבחינתן: דיאטות ובוטוקס. פה לא אכפת לאף אחד מאיפה אנחנו".

איך הבנות מסתדרות במקום החדש?
"קצת קשה, כי הילדות עוד לא ממש מדברות אנגלית. הן נמצאות בבית ספר בריטי, ולומדות אנגלית וגם ערבית. מבחינת חברים, זה נורא שונה מישראל. אם בישראל אחרי סיום הגן כולם היו הולכים לגינה או שתמיד היית חוזרת עם ילד נוסף הביתה, פה זה לא ככה. אבל אנחנו הולכים להרבה חוגים. כשהן ילמדו את השפה, יהיה קל יותר".

כיצד המשפחות שלכם הגיבו להחלטה?
"בגדול תמכו. הן ידעו שזו לא הפעם הראשונה שהנושא של לעזוב את הארץ עולה על הפרק. המשפחות הבינו שזו קפיצה מקצועית וכלכלית. חוץ מזה, מדובר רק בשלוש שעות טיסה, והטיסה זולה. מראש החלטנו לשכור בית מספיק גדול כדי שיהיה חדר אורחים. עכשיו, למשל, אמא שלי באה לבקר אותנו".

איך אתם מסתדרים עם הטמפרטורות הגבוהות?
"עכשיו נעים בטירוף, אבל בקיץ היה זוועה, 47 מעלות. לא יצאנו מהבית, רק מהבית לאוטו הממוזג ומשם לקניון. יש גם לונה פארק ענק ממוזג, והרבה אטרקציות ממוזגות. וכאמור, כמה צעדים מהבית יש בריכה".

בחודשים האחרונים פתחה סמולוביץ' בפייסבוק את הקבוצה RAKlocation - רילוקיישן לאיחוד האמירויות", ובימים אלה היא פתחה קבוצה נוספת: "לבלות עם ילדים באיחוד האמירויות", במטרה לתת טיפים מניסיונה האישי לתיירים הישראלים. היא מודה כי על אף הנוחות, הגעגועים לפעמים מציפים אותה. "אני מתגעגעת לחברים ולמשפחה. זה קצת קשה, זה לבנות את הכל מאפס", היא אומרת. "אני מדברת עם החברות שלי בזום, אבל זה לא אותו דבר. יש קהילה של ישראלים בדובאי, אבל עוד לא הכרנו אותה".

טינדר יהודי

ב־2 בדצמבר ציינה יעל גרפי שנה למגוריה בדובאי. "כשהגעתי לכאן, הלכתי ל'מוזיאון מפגש התרבויות' (Crossroad of Civilizations Museum) שקיים משנת 2012 ויש בו פריטים שקשורים ביהדות, באסלאם ובנצרות", היא אומרת. "שאלתי את מנהל המוזיאון אחמד עובייד אל־מנסורי איך לא שמענו על המקום והתחלתי להציע לו הצעות ייעול. הוא אמר: 'בואי תעשי את זה בעצמך'".

כיום גרפי, 34, במקור מהמועצה המקומית רכסים, היא האוצרת של הגלריות של המוזיאון. "אמירתי וישראלית שעובדים ביחד על פרויקטים של גישור תרבויות זה מאוד מרגש", היא אומרת. "באפריל פתחנו את תערוכת השואה. זה גרם להרבה יהודים ברחבי העולם לשמוע עלינו. אני גם מתכננת להביא לכאן לקראת יום השואה הבינלאומי ניצול שואה כדי שידבר במוזיאון. המרחק מהמשפחה לא פשוט, האירועים שמפסידים בארץ, אבל בסופו של דבר זו חוויה".

איך את מסתדרת עם יוקר המחיה המקומי?
"יש את הסטיגמה הקבועה שזה יקר מאוד, אבל אני לא הולכת למסעדות של אלפי שקלים ולא שוכרת פרארי באלפי שקלים. אני קונה בגדים בזול, מזמינה משלוחים בזול. החיים פה מאוד נוחים. אני מזמינה מנקה באפליקציה, מזמינה אפילו דלק באפליקציה. עברתי בהתחלה הרבה מלונות. עכשיו אני שוכרת דירה הצופה לבורג' אל־חליפה. מתחת לבית שלי יש טיילת נחמדה שבה עושים הליכה. תל אביב הרבה יותר יקרה מדובאי. מה שכן, השירותים הרפואיים כאן יותר יקרים מאשר בארץ".

זו לא הפעם הראשונה שבה היא מחליטה לעבור לבדה לארץ זרה. "גרתי לבד בהרבה מקומות בעולם, ביוון, ביפן, יש לי ניסיון", היא אומרת. "אבל מה שיפה הוא שבדובאי מרגישים בבית, כי 90% מהתושבים הם זרים, ולכן את לא מרגישה שונה. יש בדובאי גם קהילה יהודית. בשישי האחרון למשל ישבנו יחד עם הרב של הקהילה. אגב, הקהילה היהודית אפילו רוצים לעשות פה טינדר יהודי, סוג של מיזם היכרויות".

"לפני כשנה הגעתי עם חברה לדובאי לטיול של שבועיים", מספרת שלי זוהר, 27, בלוגרית טיולים, מרמת גן במקור, שגרה בדובאי זה חצי שנה. "בסגר השלישי סגרו את נתב"ג, לא יכולנו לחזור, ובמקום שבועיים היינו פה שלושה חודשים. בתקופה הזאת התחלתי לפרסם לעוקבים שלי באינסטגרם כל מיני הנחות לאטרקציות בדובאי. כשחזרתי ארצה, הקמתי אתר לדובאי עם תוכן שממש שווה זהב, והחלטתי לחזור לשם. הרגשתי סוג של געגוע".

למה התגעגעת?
"יש פה סגנון חיים מאוד כיפי. כבחורה צעירה ורווקה יש פה המון מה לעשות: חיי לילה כיפיים, טיולים, אנשים מכל העולם. אמרתי 'וואו, יש לי הזדמנות לחוות זאת'. כרגע אני נמצאת כאן על ויזת תייר ובתהליך של פתיחת חברת תיירות, ואז כבר אקבל ויזה מסוג אחר. בינתיים אני עושה סיורים פרטיים לאנשים ומתפרנסת גם מהאינסטגרם שלי ומניהול חשבונות אינסטגרם לעסקים בישראל. בסרטונים באינסטגרם אני מנפצת מיתוסים על דובאי, מראה שמדובר במקום מאוד מודרני, מותר ללבוש מה שרוצים. מבחינת קורונה, כל העובדים במלונות וכל נותני השירות מחוסנים ומאוד מקפידים על מסיכות".

זוהר מתגוררת כרגע במלון שלושה כוכבים הממוקם באזור ה"טרייד סנטר" של דובאי. "עשיתי חוזה חודשי עם המלון, ואני משלמת 5,000 דירהאם לחודש (ללא אוכל), שווה ערך לכ־4,250 שקלים", היא מספרת.

איך המשפחה שלך הגיבה למעבר?
"להורים שלי לא היה פשוט שהחלטתי לקום ולעבור לדובאי, אבל הם מאוד תומכים. גם המון חברות שלי בארץ אמרו לי: 'מה תעשי שם לבד, זו מדינה מוסלמית, תהיי רחוקה מהחברים ומהמשפחה', אבל החלטתי לנסות. אמרתי לעצמי שתכף אצטרך להתחיל לחשוב על משפחה וילדים, אז כדאי שבינתיים אנצל את התקופה הזאת. יש לי פה גם חברים ישראלים וגם כאלה שהגיעו מארצות אחרות בעולם. הופתעתי לגלות שיש הרבה ישראלים בדובאי, אבל רובם לא אוהבים לדבר ולהיחשף מפני שאנשים נוטים לחשוב שמי שמאפשר לעצמו לגור פה - מכניס בטח סכומי עתק, מה שלגביי לא בדיוק נכון".

דייטים בדובאי כבר היו לך?
"יש פה אפליקציות היכרויות. לי פחות יוצא לצאת לדייטים כי אני עובדת, אבל יש לי פה חברות שממש עשו חוקים של 'עשי ואל תעשי'. למשל, גבר שאומר לך 'בואי נשב לקפה', אל תלכי איתו, כי אם הוא מזמין אותך לקפה ולא למסעדה, זה אומר שהוא קמצן".

איך את מתמודדת עם החום?
"אנחנו, הישראלים, רגילים לחום, אבל ביולי־אוגוסט הטמפרטורות כאן מתקרבות ל־50 מעלות, וקשה לסבול זאת".

מורה פרטית לאנגלית

"מבחינתי זה היה ה'כן' המהיר בהיסטוריה", מספרת טל ליטמן־אנגל, 41, מהרצליה, שתנחת בסוף דצמבר באבו דאבי יחד עם שני ילדיה, רוני (בת 9 וחצי) ויותם (בן 6 וחצי), ותצטרף לבעלה שכבר החל לעבוד שם בחודש מרץ בתחום ההייטק והיה עד כה על הקו. "הייתי בזומים של העבודה בזמן אחד הסגרים. בין זום לזום בעלי נכנס, אמר שקיבל הצעה ושאל מה דעתי. אמרתי לו מיד כן".

מה קסם לך בהצעה?
"אנחנו נשואים 11 שנים. דיבור על רילוקיישן היה אצלנו באוויר. הקורונה חידדה את האפשרות לעבוד מכל מקום בעולם, וגם תחושת 'סוף העולם' גרמה לרצון להגשים חלומות ולא להמתין. אני יודעת לזהות הזדמנויות, וראיתי את אבו דאבי כהזדמנות לכולם: גם לילדים שילמדו בבתי ספר בינלאומיים, יקבלו חינוך פרטי וירכשו אנגלית ברמת שפת אם; גם עבור בעלי שייכנס למסלול לקידום ישיר בחברה שבה הוא עובד; וגם עבורי זוהי הזדמנות להיות בין הישראלים הראשונים שמגיעים לאמירות הזאת, מה שפותח שלל הזדמנויות שלא קיימות ברילוקיישנים אחרים. אנחנו נהיה בין המשפחות הישראליות הראשונות שמשתקעות באבו דאבי".