80 שנה לוועידת ואנזה: האם הכינוס הוא זה שהכריע את גורל יהודי אירופה?

יאן קוביש ויוזף גבצ'יק היו שני חיילים במחתרת הצ'כית שעליהם הוטלה המשימה: חמישה חודשים אחרי שסיימו את אימוניהם בבריטניה והוצנחו באזור הכפרי של צ'כיה, הגיעה שעתם להתנקש באחד מסמלי השלטון הנאצי.

27 במאי 1942 היה יום שמשי בפראג ורכבו של המושל הנאצי באזור יצא לדרכו סביב השעה 10 בבוקר. סמוך לעיקול חד התמקם צנחן שלישי, שאותת לקוביש וגבצ'יק על התקרבות המכונית. כשהתקרבה לסיבוב והחלה להאט, שלף גבצ'יק את מקלע ה"סטן" שלו בכוונה לירות, אך דווקא ברגע החשוב בחייו, אחרי שבועות ארוכים של אימונים, הנשק נתקל במעצור.

הקצין הנאצי הבכיר, הבלונדיני בעל שיעור הקומה, העיניים הכחולות והמבט המקפיא, הורה בשחצנותו לנהג לעצור את הרכב. במקום להימלט מזירת האירוע הוא החליט ללמד את המתנקש לקח. הוא שלף את אקדחו וירה לעברו של גבצ'יק, אלא שאז השליך קוביש את רימון היד שהסתיר במעילו אל עבר המכונית. הקצין, שרכבו נהרס, פונה לקבלת טיפול בבית חולים גרמני ומצבו התייצב. כעבור מספר ימים מצבו החל להחמיר - ככל הנראה בעקבות זיהום בדמו, שנגרם על ידי חדירת שערות זנב סוס שריפדו את המושב במכונית שהתפוצצה. ב־4 ביוני מת מפצעיו ריינהרד היידריך.

השלטון הנאצי לא היה מוכן לקבל התנקשות במי שרבים ראו בו את יורשו של היטלר. הפיהרר עצמו, שכינה את היידריך “האיש בעל לב הברזל", דרש נקמה אכזרית. לפי דיווחים שונים, רק בשבוע שבו היה היידריך מאושפז נרצחו כ־800 צ'כים, אבל זו הייתה רק ההתחלה.

שישה ימים אחרי שנקבע מותו, ב־10 ביוני, עלה חשד באס–אס כי המתנקשים קיבלו סיוע מתושבי הכפר לידיצה הסמוך לפראג. הפעם החליטו הגרמנים לא רק לנקום, אלא גם לתעד. אל מול מצלמות קולנוע רוכזו מאות תושבי הכפר בכיכר המרכזית. הגברים נורו, הנשים נשלחו למחנות ריכוז ונרצחו ברובן בגז או מתו בשל תנאי המחיה. הילדים נשלחו ברובם למחנה ההשמדה חלמנו ונרצחו בגז. רק כמה ילדים בודדים, שנמצאו מתאימים מבחינה גזעית, נשלחו למשפחות אומנה בגרמניה.

הכפר לידיצה נשרף עד היסוד, כולל בית הקברות שבו, ושמו נמחק מכל המפות בגרמניה על פי הוראתו של היטלר. קבוצה של 30 יהודים, אסירי טרזיינשטאט, נשלחו עם סיד, כלור, אתים ומכושים כדי לקבור את הגופות. שלושה ימים לאחר מכן נשלחה קבוצה נוספת מטרזיינשטאט לכסות את הקברים ולהעלים את שאריות הטבח.

הנאצים, שעד אותה עת ניסו להסתיר את מראות הזוועה שכוננו במזרח, סטו הפעם מהאסטרטגיה, כדי להטיל מורא על העולם. ואכן, תגובות מזועזעות הגיעו מכל עבר. הגדיל לומר הנשיא האמריקאי רוזוולט: “במקום שלידיצה תימחק כפי שהנאצים רצו, לידיצה תחיה לעד".

אגב, באותו יום שבו נמחקה לידיצה מהיסוד, יצא גם טרנספורט של כאלף מיהודי פראג שיועד לטרזיינשטאט ותואר כ"משלוח עונשין". אלא שבמקום לגטו הוא כוון למחנות הריכוז והמוות במזרח. ובמקרה הזה העולם שתק. רצח שיטתי של יהודים לא היה אירוע שמרעיד את אמות הספים, גם אם לאורך השנה שלפני חיסול לידיצה סבלו מאות קהילות יהודיות מאותן שיטות השמדה בדיוק.

בלי אקדח מעשן

יום השואה הבינלאומי, שיצוין כמדי שנה ב־27 בינואר, יעלה השנה מחדש את שמו של ריינהרד היידריך, “אדריכל הפתרון הסופי", שבדיוק שבוע לפני כן, ב־20 בינואר, ימלאו 80 שנים לפגישת העבודה שכינס בווילה היוקרתית על שפת אגם ואנזה שבפאתי ברלין.

“הבן שלי בן 50, אבל אני עדיין זוכר שכשהוא נבחן בבגרות בהיסטוריה בשנת 1988 עלתה שם השאלה האמריקאית ‘מתי הוחלט על הפתרון הסופי?'. התשובה שהוגדרה כנכונה הייתה ‘ועידת ואנזה'", מספר ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ב"יד ושם", פרופ' דן מכמן.

“אני חושב שעד היום התקבעה בציבור התודעה ששם נפלו ההחלטות המשמעותיות, כי המחקר תמיד חיפש את ההרשעה החותכת, כשנקודת המוצא הייתה שניתנה הוראה חד־משמעית מהיטלר לרצוח את יהודי אירופה. היום אנחנו יודעים שהיטלר העמיד חזון. הוא מעולם לא התעסק בפרטים של איך לעשות את זה והשאיר את הדיון בפרטים לכפופים לו. לכן נוצרה התגייסות רחבה של יוזמות מכיוונים שונים למימוש החזון הזה. אם צריך בכל זאת לסמן נקודת מפתח, זו תהיה הפלישה לברית המועצות - אירוע שנתפס על ידי היטלר ושותפיו כמלחמת הכל או לא כלום. מלחמה אידאולוגית. כמו זו מול היהודים", הוסיף. 

נניח לרגע בצד את מלחמת העולם השנייה ונקדיש פסקה וחצי למלחמה שמתרחשת זה עשורים באקדמיה בין חוקרי השואה הבכירים, שמתווכחים לגבי מה שנתפס פעם כשאלת השאלות: האם הכל היה מתוכנן? ובעברית מדוברת: מי נתן את ההוראה?

גוורדיית החוקרים הוותיקה, מהעשורים הראשונים לאחר השואה, דבקה בגישה האינטנציונליסטית (נגזרת מהמילה האנגלית “כוונה"), שלפיה היטלר שלט בכל הנעשה בגרמניה הנאצית, נתיניו היו ממושמעים וצייתנים, וכך הרעיונות שביטא ערב המלחמה הגיעו לכדי ביצוע. ההוכחה החותכת מבחינתם: הנאום ברייכסטאג מינואר 1939, שבו ניבא את השמדת יהדות אירופה במידה שתפרוץ מלחמת עולם.

שנים לאחר מכן קמה גישה אחרת, “פונקציונליסטית", שעיקרה: היטלר התווה כיוון, אבל מחוללי השואה היו בעיקר פקידים בדרגות הביניים וקציני השדה הזוטרים, שראו בניסיון לכוון לדעתו העמומה של הפיהרר הזדמנות מצוינת להשגת כוח פוליטי וקידום קרייריסטי. היטלר, לדעת חלקם, היה בכלל מנהיג חלש ורדוף פחדים, שתומרן הרבה יותר מאשר תמרן בעצמו.

בחלוף השנים נוצרה גם גרסת אמצע משולבת, אבל כמו בכל דבר בחיינו, קיבלו גם הגישות גוון פוליטי. בעוד הימין הישראלי תומך ברובו בגישה האינטנציונליסטית כדי להוכיח את רדיפת היהודים, קיבלה הגישה הפונקציונליסטית גוון שמאלני־אוניברסלי, שלפיו כל פקיד, אפור ככל שיהיה, יכול לתת את ידו למנגנון מחולל זוועות, ללא קשר לעניין היהודי.

לפי פרופ' מכמן, “היטלר שאף להיפטר מההשפעה היהודית ומהרעיונות היהודיים, שלפיהם העולם התחיל מאדם אחד ומכאן שיש צורך וערך לשוויון בין בני האדם. אלא שהוא לא ידע איך לעשות את זה, ומכאן אפשר לשים לב שכל אחד בסביבתו ניסה לפתור את ה'בעיה' בכלים שהוא מכיר - מהתרבות והתיאטרון ועד למלחמה פיזית. מלחמת העולם השנייה אפשרה את הרצח המסיבי - ומשם הדרך לוואנזה הייתה קצרה. צריך להבין, המחקר תמיד מקדים את התודעה הציבורית, ובתודעה הזו הגישה האינטנציונליסטית קיימת ונפוצה. התפיסה הציבורית הרחבה היא שהיטלר היה כל־יכול ונתן את ההוראה. וזה לא נכון. אין שום הוראה בכתב של היטלר הנוגעת להשמדת העם היהודי".

"כשברית המועצות נפלה ב־1990, היסטוריונים רצו למוסקבה כדי לחפש בארכיונים פקודה כזו - ולא מצאו. וברגע שאין פקודה כתובה, אין לך את האקדח המעשן. לדעתי, ועידת ואנזה, שמדגימה את הגישה הפונקציונליסטית, דווקא מחמירה עוד יותר את תכנון השואה. אם היה רק אדם אחד שאחראי, אנחנו מטילים את כל האשמה על היטלר, אבל האמת הייתה חמורה בהרבה. אנחנו מדברים על מנגנון מאורגן ומסודר, שבמשך 12 שנות שלטון וחמש שנות מלחמה ברא את רצח העם הגדול בהיסטוריה. 12 שנה. את הרכבת הקלה בירושלים לקח עשור לסלול. בראש ובראשונה ואנזה מלמדת אותנו מהו כוחה של הבירוקרטיה", הוסיף.

שינוי בהיקף הרצח

הרצח ההמוני של יהודי אירופה לא החל אחרי ועידת ואנזה. עוד בשנתיים שלפני כינוס הוועידה אולצו יהודים לעבור לגטאות, בעיקר בפולין, ומתו שם בהמוניהם כתוצאה מצפיפות, רעב, תשישות ומגיפות. הנתונים המוכרים היום מצביעים על שיא של כ־4,500 מתים מדי חודש רק בגטו ורשה. כ־80 אלף מתושבי הגטו מתו מבלי שבכלל הגיעו לתקופת השילוחים, וההערכות הן שכך מצאו את מותם כחצי מיליון יהודים לאורך המלחמה.

במוזיאון "יד ושם" מדגישים את דבריו של הגנרל הגרמני פון מנשטיין, שלקראת הפלישה לברית המועצות (מבצע ברברוסה) אמר לפקודיו: "זו מלחמה לחיים ולמוות. השיטה היהודית־בולשביקית חייבת להימחק אחת ולתמיד", ובכך הבהיר אפילו לצבא הסדיר שמדובר במלחמה אחרת, מלחמת השמדה.

"בזרם המרכזי של המחקר מניחים היום שהיטלר נתן הוראה מילולית או לכל הפחות אישר לראשונה את ההיתכנות של ההשמדה בפגישה שאין עליה שום תרשומת אך נערכה ב־16 ביולי 1941", מתאר פרופ' מכמן, "הוא פגש שם את הרמטכ"ל הגרמני, את ראש האס־אס הימלר, ועוד שורה של בכירים - וזמן קצר אחר כך יש שורה של דברים שקורים, שמהם ניתן להסיק על מה דובר שם: הימלר מתחיל לנסוע למזרח לצפות בהוצאות להורג של 'מתנגדי משטר'; ב־31 ביולי נולד מסמך שבו יד ימינו של היטלר, הרמן גרינג, מסמיך את היידריך לבדוק את האפשרויות לפתרון כולל לבעיית היהודים באירופה; ומה שהתגלה בחומרים שנפתחו אחרי נפילת ברית המועצות הוא שמהשבוע השני של אוגוסט 41' יש שינוי בהיקף הרצח".

לדבריו, "עד אז הוצאו להורג בירי בעיקר גברים, ומהשבוע השני הורחבו החיסולים גם לנשים ולילדים ולמחיקה מוחלטת של אזורים, ששיאם ברצח בבאבי יאר הסמוכה לקייב בסוף ספטמבר. במקביל קורים אירועים נוספים: בספטמבר מתקבלת הוראה ראשונה על הקמת מחנה השמדה חלמנו ומתקיים ניסוי ראשון של המתה בגז של שבויים רוסים באושוויץ, באוקטובר פוקד הימלר על הקמת מחנה ההשמדה בלזץ, והיהודים שעוד נותרו בשטח גרמניה בתקופה הזו מועברים לגטאות ולאתרי רצח במזרח".

רצח היהודים בירי לבורות יימשך במזרח אירופה לכל אורך המלחמה, גם אחרי שיוקמו כבר מחנות ההשמדה, ומיליון וחצי יהודים ימצאו את מותם בדרך הזו. כשמשתתפי ועידת ואנזה יפקדו את הווילה המפורסמת ב־20 בינואר 1942, הם יעשו זאת מתוך ידיעה שהשמדת היהודים היא עובדה מוגמרת שמיושמת בשטח זה חצי שנה.

יונתן מטיוס הוא דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית ומדריך בכיר ב"יד ושם". בין אורחי הכבוד שהגיעו למוסד ועברו סיור בהדרכתו נמנים הקנצלרית לשעבר אנגלה מרקל, רמטכ"ל הצבא הגרמני ואישים נוספים. "מעבר למיתוס הקלאסי והשגוי שבוואנזה הוחלט על רצח היהודים ישנו מיתוס נוסף שאנחנו כישראלים אוהבים להתפלש בו: זה שלפיו גרמנים באופן כללי, והנאצים בשואה בפרט, היו יקים דקדקנים, ושהכל היה מפורט וקבוע באופן ברור", הוא מספר על הרוח העולה מהמבקרים במוזיאון.

"למעשה אין ישיבות קבינט בגרמניה הנאצית כבר משנת 1938, אז גם אין החלטות קבינט. כל ההחלטות החשובות מגיעות בעל פה באמצעות הנחיות של היטלר, וככה נוצרת מערכת שלמה שמתנהלת באמצעות יוזמות. על רקע הכאוס הזה מתרחשת ועידת ואנזה. בפועל, מי שמחסלים את היהודים בפולין ובברית המועצות הם גורמים שונים, ולכל אחד מהם יש אגו, צורת פעילות שונה ונוצרות המון אינטריגות. מבחינת הימלר והיידריך באס־אס - הם אלה שאמורים לטפל במתנגדי המשטר; מבחינת מושל השטחים הכבושים בפולין, הנס פרנק, היהודים הם בעיה שלו", אמר

עוד הוסיף כי "משרד הפנים תופס את היהודים כעניין שלו, משום שעוד מחוקי נירנברג, שש שנים קודם לכן, הוא אחראי על ההגדרה של 'מיהו יהודי'; משרד החוץ, מבחינתו, הוא הגורם שפועל מול מדינות אחרות ובהינתן שיהודים הם אזרחי מדינות אחרות, העניין קשור בהם. כל אחד מהגופים האלה רואה שיטה אחרת לפתור את 'הבעיה היהודית', והיידריך רוצה לעשות סדר בבלגן ולקבע את עצמו כאדריכל השואה".

אז מאיפה מגיע הדחף הזה לעסוק ביהודים, ועוד כשאין אפילו תקציב להשמדה והכל נסמך על יוזמות פרטיות?
"לוועדה הזו לא מגיע אף שר, או גורם בכיר מאוד. הם ברובם ברמת מנכ"לים וסמנכ"לים של משרדים. אף אחד מהם לא מערער בשום אופן על הפתרון הסופי. וכולם הבינו שנושא הדיון הוא רצח עם", מסביר מטיוס, "אנשים מבינים שהשמדת היהודים היא ציפור נפשו של היטלר, ומשום שמדובר במשטר כאוטי, הדרך להתקדם היא בניסיון לרצות את הפיהרר. תחשוב על זה שהבוס של היידריך, היינריך הימלר, בכלל לא נוכח בוועדה, ומי שמעניק להיידריך את ההסמכה לכנס אותה הוא גרינג. אתה שואל עצמך מה הקשר בין שר האווירייה להשמדת יהודים, אבל אלה לא שאלות שנשאלות בגרמניה הנאצית. אם מישהו מספיק בכיר נתן לך אופציה לפעול בתחום שיקרב אותך להיטלר - זה מה שתעשה".

הניגוד הכי גדול

"כשהגיעה המשאית הראשונה של הקורבנות, היד רעדה לי קצת, אבל מתרגלים. כשהגיעה המשאית העשירית, כבר כיוונתי בשלווה גדולה יותר ויריתי בביטחון בנשים, בילדים ובתינוקות הרבים, מתוך ידיעה שגם לי יש שני תינוקות בבית, והאספסוף הזה היה עושה להם את אותו דבר, אם לא משהו גרוע פי עשרה... תינוקות עפו בקשת רחבה, ואנחנו ירינו בהם כשהיו עוד באוויר, לפני שנפלו לבור ולמים. רק להיפטר מהחלאה הזאת, שגררה את כל אירופה למלחמה ועדיין מסיתה באמריקה". העדות הזו - של שוטר וינאי בשם ולטר מטנר, שתיאר במכתב לאשתו את

אירועי הירי במוגילב שבהם לקח חלק - מובאת בספרם של איתמר לוין ושלומית לן "הנדון: השמדה", שבו נסקרת ועידת ואנזה מזוויות רבות. לוין, היסטוריון ועיתונאי באתר News1, מנסה בראש ובראשונה להבהיר עד כמה הייתה האווירה בכינוס בוואנזה הפוכה מאווירת הרצח והאימה שאפפה באותם ימים את מזרח היבשת.

"זה כמעט הניגוד הכי גדול שאפשר לעלות על הדעת", הוא מתאר, "מדובר בווילה שמזכירה יותר בית מלון. היא כל כך מרשימה מבחוץ ומבפנים, עם עמודים עתיקים בכניסה ופסלים מדנמרק. בסמוך אליה יש אגם פסטורלי ו־100 מטר משם גרים עשירי גרמניה או אלה שמחזיקים בית קיץ באזור. את 15 הפקידים שנקראים לאירוע מזמינים קודם כל לארוחת צהריים קלה באווירה ידידותית, רק כדי שלאחריה ייכנסו כולם לחדר הישיבות ובשעה וחצי משמימות למדי יחליטו באופן מפורש ורשמי על אופן ביצועו של רצח עם".

מה יודעים על האווירה בזמן הדיון מלבד התנאים מסביב?
"לא באמת יודעים, כי הפרוטוקול לא מספר לנו דבר מלבד הדעות וההחלטות. אנחנו לא יודעים אם מישהו מביע התנגדות, ולא יודעים אם באו בנכונות לשתף פעולה או לכופף ידיים. יודעים שהיידריך בא להצהיר לכולם שהוא בעל הבית בעניין היהודי. לדעתי, זו גם הסיבה שלא מזומן איש מהוורמאכט, כדי שאף אחד לא יביע התנגדות".

העיכוב הבלתי צפוי ברוסיה, גרמניה היא עדיין המעצמה של אירופה. אז האנשים האלה מרגישים שהם קודם כל בעלי כוח. מביאים אותם למקום מקסים, פורסים בפניהם ארוחה קלה, וגם אייכמן בחקירתו מספר שהייתה אווירה של יותר מסתם פגישת עבודה טכנית, של התגייסות למשימה.

עם זאת, חייבים לציין משהו בקשר לאייכמן: האיש היה אומנם הקשר האנושי היחיד שלנו לאירוע הזה והוא אכן נשאל עליו רבות בחקירה, אבל כמו הטבלה שהכין לקראת הפגישה, גם הדברים האלה מעובדים, משום ששיטת ההגנה המשפטית שלו הייתה לספר עד כמה כל השאר אימצו בשמחה את רעיון ההשמדה, בעוד הוא, הזוטר, נדחק הצדה וקולו לא נשמע עד כדי כך שהיה רק בורג במערכת. העובדה שאין לנו סטנוגרפיה - כמו למשל בישיבה המפורסמת של ראשי המפלגה אחרי ליל הבדולח, כשמשפטים נקטעים באמצע ואנשים משתעלים וכו' - אלא פרוטוקול יבש שנכתב ברובו מראש, מקשה לדעת מה באמת הלך שם בחדר".

"בראש הישראלי שלנו, פקידים רוצים לסיים את יום העבודה שלהם וללכת הביתה. אבל כשאנחנו מדברים על גרמניה הנאצית, עולה השאלה: אולי פקיד רוצה דווקא להמציא לעצמו עוד עבודה?", טוען לוין בתשובה לשאלה מה גורם לאנשים להתנדב להשתתף בפרויקט שכלל לא הוטל עליהם ושהם לא קיבלו אפילו תקציב לביצועו. "בפועל מה שקורה הוא שכולם משתפים פעולה כדי לכוון לרצונו של הפיהרר להיפטר מהיהודים. השנאה ליהודים היא העניין שאיתו מתחיל היטלר את הקריירה הפוליטית שלו, והשמדתם היא הנושא המרכזי בצוואה שהוא מכתיב לפני מותו. הפקידים הבינו שמי שרוצה להיות בליבת העשייה - לצורך קידום, יוקרה או סיפוק - צריך לטפל ביהודים. אז הם באו בנפש חפצה".

הטעויות של אייכמן

בהיותו עיתונאי וחוקר היסטורי, שכתב ספרים רבים בנושא השואה, מעלה לוין לאוויר את אותו מסמך שהציג אייכמן ליושבי ועידת ואנזה באשר למספר היהודים שנותרו ויש לרצוח בכל מדינה באירופה: "בספר של אלווין רוזנפלד על 'קץ השואה' הוא מציין שהאמריקאים מתוודעים היום לנושא השואה משני צירים מרכזיים שהם כלל לא אופייניים: אנה פרנק, שכתבה יומן מאוד לא אופייני, אבל עשתה זאת באופן רך ואוניברסלי שיכול לגעת בכל אדם - וסיפורו של אוסקר שינדלר, שהפך לסמל קודם כל משום שסטיבן ספילברג הוא גאון, אבל בעיקר משום שזה סרט עם הפי אנד. בקיצור, לא סיפור שואה קלאסי".

על פניו, המסמך הבירוקרטי הוא לא רק היסטורי אלא גם מקור מידע חשוב. אלא שכשצוללים לפרטים, מתגלים בו לא מעט אי־דיוקים. "אנחנו יודעים היום שמספר היהודים באירופה באותה תקופה היה בערך תשעה מיליון וחצי, אבל בטבלה כתוב 11 מיליון, אז יש פה פער שנובע מטעויות", מנתח פרופ' מכמן.

"בהחלט יש מספרים מדויקים, כמו למשל אלה שמתארים את יהדות הולנד. במסמך כתוב שבהולנד היו 160 אלף יהודים, ובמפקד אוכלוסין שנערך שם אכן התברר שבמדינה חיו 140 אלף יהודים מלאים וכ־20 אלף יהודים למחצה ולרביע, אז זה מאוד מדויק. כך גם בנורווגיה. אבל יש מקומות, כמו ברית המועצות, שכתוב 'חמישה מיליון' וזה מוגזם בכל מקרה. על אחת כמה וכמה אם לוקחים בחשבון שיש ארצות שהיו קודם לכן בשטחי ברית המועצות - אסטוניה, ליטא ולטביה למשל - וכעת נספרות פעמיים משום שבראשית 1942 גרמניה כבר שולטת בהן וסופרת אותן בנפרד. טעות אחרת היא אופן חלוקת הטבלה. מי שמתבונן בה מגלה שהיא מחולקת לארצות שכבושות על ידי הנאצים ולכאלה שהן בנות בריתה של גרמניה, או ניטרליות, או עדיין לא נכבשו, כמו למשל שווייץ ואנגליה", הוסיף

"בין הארצות האלה מופיעה גם סרביה. רק שסרביה הייתה כבושה כבר מאפריל 1941 והייתה צריכה להופיע בחטיבה הראשונה. טעות גדולה נוספת קשורה בצרפת. אחרי שנכבשה, היא כידוע חולקה לשני אזורים - אזור הכיבוש הגרמני בצפון ומשטר וישי בדרום. באזור הכבוש כתוב שמספר היהודים הוא 165 אלף וזה מספר מדויק. לגבי המספר בווישי כתוב 700 אלף, וזה כבר לגמרי לא נכון. היו שם בערך 170 אלף יהודים. סביב העניין הזה עלתה טענה שהמספר כולל את יהודי המושבות הצרפתיות בצפון אפריקה. ומכיוון שאף חוקר לא בדק עד לפני כמה שנים איך אספו את המספרים, עלתה השאלה איך הגיעו למספרים האלה בכלל", אמר. 

אז בוא תעשה לנו סדר.
"המשרד הראשי של אייכמן התמקם בברלין - הלשכה המרכזית להגירת יהודים. המשרד היה אחראי על ההגירה הכפויה של יהודי גרמניה, וב־6.8.41 ניתנה לארגון יהודי גרמניה הוראה לאסוף את המספרים של היהודים בכל העולם. אז הארגון שלח דוח ממספרים שנאספו בעיקר מספרות מחקר. בחלק מהמדינות, בעיקר במערב אירופה, יהודים נרשמו על פי דתם, ובמזרח אירופה על פי שיוכם האתני. אז ההגדרה הייתה שונה והארגון התבסס על מחקרים שחלקם ממש לא מדויקים. הטענה שיהודי צפון אפריקה נכללו ברשימה תחת וישי, נוגדת את ההיגיון של המסמך, כי כולו מתייחס ליבשת אירופה בלבד. אפילו בתוך הטבלה, כשמופיעים מספר היהודים בטורקיה, נכלל בה רק החלק האירופי של המדינה. בשום מקום אין אזכור של מושבות. ואיך שלא תעשה אקרובטיקה עם המספרים שאספו היהודים בשביל אייכמן על הארצות בצפון אפריקה, זה לא מסתדר. זה אמור להיות פחות, אבל מה שנשאר ברמה התודעתית זה המספר של 11 מיליון".

בלי החלטה מפורשת
עצם מציאת הפרוטוקול של ועידת ואנזה הוא סיפור בפני עצמו. רוב משתתפי הוועידה שקיבלו עותק מאייכמן שרפו אותו עם התקרבות בעלות הברית לגרמניה בסיום המלחמה.

אלא שנציג משרד החוץ, מרטין לותר, נשלח בשנת 1944 כאסיר למחנה הריכוז זקסנהאוזן, לאחר שהואשם בניסיון לחתור תחת הבוס שלו, שר החוץ יואכים פון ריבנטרופ. אגב, עצם שהותו במאסר לא מנעה ממנו העלאה בדרגה והעלאה בשכר. בגרמניה, בירוקרטיה היא בירוקרטיה.
בכל אופן, הפרוטוקול נשאר במגירה שלו במשרד, וכשהתביעה האמריקאית השתלטה בסיום המלחמה על הררי מסמכים והכינה את התיק נגד פקידי הממשלה, נמצא בין היתר גם הפרוטוקול הזה בלשכתו של לותר.

בזמנו לא היה ברור אם זו ההוראה לעצם קיום השואה, אבל היה מובן שמדובר במסמך בעל ערך. עורך הדין היהודי־גרמני רוברט קמפנר, ששימש כעוזר התובע הראשי במשפטי נירנברג וכעד במשפט אייכמן, כתב בזיכרונותיו שגילוי המסמך ב־1947 היה ידיעה של ממש. באותה העת נראה היה שנמצא האקדח המעשן.

אלא שעם השנים והתקדמות המחקר התברר שהרציחות התחילו חצי שנה קודם לכן, שרוב משתתפי הוועידה לא היו בכירים במיוחד ושמשמעותה הייתה יותר פנים־נאצית. מה שמעלה את התהייה הבלתי נמנעת: האם ועידת ואנזה היא יותר מיתוס מאשר כינוס שהכריע את גורל יהודי אירופה. לפי לוין, "מיתוסים לא תמיד מתיישבים עם המציאות. החשיבות היא בעצם הפרוטוקול. העובדה שהיידריך מרגיש צורך לכנס את ואנזה מלמדת שאולי גם בלי ואנזה אפשר לבצע רצח עם, אבל כדי לארגן שואה בסדר הגודל הזה צריך שיתוף פעולה של כולם".

אז מה בכלל מחליטים שם?
"מחליטים שהשואה היא פרויקט של היידריך וה־אס־אס, ושהטבלה מסמנת את היעדים. מחליטים שהפינוי להשמדה יתחיל ממערב אירופה ויתקדם לכיוון מזרח, ומחליטים להוביל את היהודים לעבודה במזרח, שבאמצעותה חלקם ימותו. אגב, אין התייחסות לגבי אלה שלא כשירים לעבודה, ככל הנראה מתוך הנחה שהם יירצחו מיידית".

פרופ' מכמן: "בוועידה אין החלטה מפורשת. לאחר נאום הסקירה הפותח של היידריך נכתב כי בעקבות הסכמה מוקדמת של הפיהרר, אירופה תיסרק. כחלק מהשפה המכובסת, לא מצוינות בטקסט המילים 'רצח' או 'גז', ככל הנראה מחשש של היידריך שהן עלולות להפליל אותו בעתיד. היום יש הסכמה רחבה שפגישת העבודה הזו היא לצורך תיאום וגיוס שורה של משרדים ממשלתיים ואנשים שיש להם נגיעה לביצוע של הפתרון הסופי".

מטיוס: "כשאייכמן נשאל בחקירה אם גם בישיבה הם דיברו בשפה מכובסת, הוא ענה בשפתו: 'מה פתאום - דיברנו דוגרי'. מתברר שחלקים שלמים מהפרוטוקול נכתבו בכלל לפני הישיבה ורק עברו תיקון קל לאחריה, כשהופץ למשתתפים. כך שיותר משזה פרוטוקול של דיון אמיתי זה סיכום משפטי הפתיחה של היידריך, הנתונים שאייכמן הביא וכמה הערות מחכימות שמתרכזות בעיקר בשאלה איך מגדירים יהודי ומה עושים עם בני התערובת".

אפשר להסיק שלולא ואנזה ההשמדה הייתה נראית אחרת?
מכמן: “קשה לדבר ב'אם', אבל זה בוודאי שינה את הארגון של התוכנית בכל אירופה. השואה עולה בשלב הזה מרצף פעולות מקומיות של ניסוי וטעייה להילוך אחר ולארגון אחר. כדי לבצע את הפרויקט הזה בכל מקום באירופה, אי אפשר להתנהל כמו בברית המועצות. אין איינזצגרופן ויחידות רצח במערב, משום שהיחס למערב היבשת שונה מאשר לסלאבים במזרח".

מטיוס: "האם הישיבה הזו חשובה? כנראה שלא במיוחד, ולראיה, אחד המשרדים שלא מיוצג שם הוא משרד התחבורה, שבלעדיו כידוע, אין שואה. אז הנציג היה חולה, והמשרד אפילו לא טורח לשלוח נציג במקומו. השואה ככל הנראה הייתה מתקיימת גם ללא הישיבה הזו. מה שכן חשוב הוא שהיא מלמדת ברמה ההיסטורית איך המשטר הנאצי עבד, וברמה הערכית היא אחד המסמכים היחידים שמוכיחים שאנחנו מדברים על שואה כוללת ומאורגנת - כזו שבראש מעייניה בזמן מלחמת עולם נמצא רצח של 200 יהודי אלבניה".

אז למה שפגישת עבודה תהפוך למיתוס בסדר גודל כזה?
לוין: "לטעמי לפחות זה הנייר החשוב ביותר שיש לנו על השואה. מעבר לכך שהוא מאפשר לנו להיכנס לראש של היידריך, אנחנו יודעים שאירועים גדולים מטבעם, כך על פי סוציולוגיה של ההמון, מתכנסים לסמל. יש אנשים שחושבים שמיידאנק היה גרוע מאושוויץ, אבל אושוויץ הפך לסמל בגלל המספרים, שער הכניסה ומגדל השמירה. גם אנה פרנק זה לא יומן שואה, אלא יומן של מתבגרת. זו גם כותרתו, וזה הספיק כדי להפוך לסמל. אבל מעבר למיתוס, החשיבות היא בהבנה שהשואה לא יכולה הייתה להתבצע ללא הפקידים האפורים האלה. היא אולי הייתה יכולה להתבצע בלי ואנזה, אבל לא בלי פקידים, שהם מחוללי השואה בדיוק כמו מפקדי המחנות והאנשים שהחדירו את הציקלון בה לתאי הגזים".

"אייכמן ביקר לדעתי פעם אחת באושוויץ, וגם בזה אני לא בטוח, אבל בלעדיו ובלי דומיו אין שואה. הוא אפילו שאל במשפט שלו, 'אני נראה לכם רוצח?' - אבל בלעדיו אין שילוחים. ובלי המהנדסים שמתכננים תאי גזים, אין השמדה בכמויות כאלה. ובלי משרד החוץ אין גירושים של יהודי הונגריה. ובלי ההתגייסות של הרייכסבאן, חברת הרכבות הגרמנית, והדיל שה־אס־אס סגר איתה, אין טרנספורטים", הוסיף

לדבריו, "הרוצחים שמאחורי שולחן הכתיבה הם הייחוד של השואה. הרי היו מקרים של רצח עם גם לפני כן, אבל זו הפעם הראשונה שמדינה מודרנית לוקחת את משאביה ומפנה אותם לרצח עם. זה לא דומה לטורקים שיורים בארמנים. הרי המאפיינים הבולטים של מדינה מודרנית הם דמוקרטיה וחוק. הסיפור של השואה הוא חוקי. הכל על השולחן. מוציאים צווים, יש פקודות ויש דיווחים. זה בירוקרטי להפליא, כי כל המערכות מתגייסות. ובדיוק לצורך ההבנה הזו - ואנזה חשובה".