80 שנה אחרי הירצחו של מפקד הלח"י: כיצד הפך מנהיג המחתרת לדמות הרואית?

80 שנה חלפו, ובלב שכונת פלורנטין בתל אביב ממשיך להדהד אחד מהאירועים הדרמטיים בהיסטוריה הישראלית. בדירת גג קטנה ברחוב מזרחי ב', היום רחוב שטרן, הגיעו לקצם חייו של מפקד הלח"י, אברהם שטרן, הידוע בכינויו "יאיר". היה זה ב־12 בפברואר 1942. 80 שנים חלפו מאז, אולם אירועי היום ההוא ודמותו של יאיר נותרו חקוקים בהיסטוריה, שמסופרת שוב ושוב בגרסאות שונות. קומץ אנשים ביקר באותה הדירה בבוקר ההוא, אך נדרשו שמונה עשורים כדי לשרטט באופן מדויק את שהתרחש בה, ועדיין הדעות חלוקות. "אנשים רבים ניגשו אליי בחיי הארוכים ואמרו לי שגרו אז בפלורנטין ושהם לא ישכחו את היום ההוא", אומר בנו, יאיר שטרן.

בחודשים שקדמו למותו, מפקד הלח"י היה כבר אדם מבוקש. תחנתו האחרונה הייתה דירת גג קרה וטחובה ששימשה כדירת מסתור. הייתה זאת דירתם של טובה ומשה סבוראי. סמדר סבוראי, בתם, שגדלה בין החפצים שנועדו להסתיר את יאיר, מספרת כיצד הפכה משפחתה לחלק בלתי נפרד מאותו יום מכונן: "אבא שלי ראה את יאיר באסיפה של הלח"י עם מזוודה שהייתה למעשה מיטה מתקפלת. יאיר כבר היה מבוקש בשלב הזה, ואבא שאל אותו 'לאן אתה הולך?'. הוא השיב שהוא לא יודע, 'לחדר מדרגות או מקלט', אז אבא אמר לו 'בוא אלינו ותהיה אצלנו'. הוא הביא אותו לאמא, מהרגע להרגע, הוא אפילו לא תיאם איתה, כי לא היו טלפונים. אחותי הבכורה, חרות, הייתה בת שנתיים וחצי אז, ונשאלה השאלה איך מסתירים מישהו בדירה כל כך קטנה שיש בה ילדה שמדברת וצוחקת. אחרי כמה ימים היא הועברה לחיפה לאחר שחלתה. על כל מקרה, ביום הרצח, הוא כבר לא היה אמור להיות בדירה של הוריי".

לימים, התברר לסמדר כי ארון ילדותה היה המקום שבו שטרן נתפס, ולצדו נורה למוות על ידי קצין הבילוש ג'פרי מורטון, ממשטרת המנדט הבריטי. ממרחק הזמן היא יכולה לספר כי היום ההוא הותיר את רישומו בכל מי שנכח בו. "הרצח של יאיר ליווה את אמא עד יומה האחרון. היא הייתה פוסט־טראומטית מאותו בוקר כל חייה", משתפת סמדר.

כחקירה משטרתית מורכבת, גם ההתנקשות ביאיר נשענת על עדותם של מעורבים רבים: טובה סבוראי שהסתירה אותו, השכנות שנכנסו לדירה בהוראת הבריטים, השוטרים והקצינים הבריטים, בהם ג'פרי מורטון, ואף עוברי אורח ברחוב. אלא שעדותם אינה מצביעה על מהלך ברור. במשך עשורים ניצבה מחלוקת היסטורית שהציגה גרסאות סותרות לרצף האירועים. ההיסטוריון זאב גולן מסביר כי מקור המחלוקת מצוי עוד בדוח סונדרס, שנשלח ממשטרת ארץ ישראל שמונה ימים לאחר מכן.

הדוח, שנכתב על ידי אלן סונדרס, הציג את השתלשלות האירועים שהובילה ליום ההתנקשות, את האופן שבו השיגו הבריטים את הכתובת ואת הירי בשטרן, שהיה לדבריהם הכרחי כי זינק לעבר החלון כדי לברוח. אולם גולן מבקש להסתייג מהדוח באומרו: "אנחנו יודעים שהמסמך הבריטי כולל גם שקרים ולכן יש להטיל ספק במידע שהוא מציע. לכן אני מסתמך על עדותה של טובה סבוראי ועל עדותו של השוטר הבריטי, ברנרד שטמפ, שכעבור שנים מסר את עדותו".

אם כך, מה באמת קרה ב־12.2.1942?
"באותו בוקר, הגיעה הקשרית של יאיר, חיסיה, לדירה, אנחנו לא יודעים את השעה המדויקת, אבל אפשר להניח שזה היה בסביבות 6:30־7:00, היא הביאה ליאיר את הדואר, כפי שנהגה לעשות. שטרן הציע לחיסיה להיכנס למיטה עם טובה ולהתחמם מעט בזמן שהוא משיב למכתבים. חיסיה מסרה לו בעל פה שיש שמועה שהוא ברח לחו"ל. ואז הוא התבדח ואמר 'תמסרי ד"ש לכל החברים מחוץ לארץ'. אני אומר 'התבדח', כיוון שכולם הרי ידעו שהוא בתל אביב".

בקצה החדר שבו שהה שטרן ישנו חלון שפנה באותה העת לגג. לימים העלתה טובה סבוראי על כתב את עדותה שלה וכתבה כי שטרן לחש לה בשקט: "'טובה, מסתכלים עלינו דרך שלבי התריס'". טובה סגרה את החלון והם התיישבו לאכול ארוחת בוקר. אלא שזמן קצר לאחר מכן הגיעו שוטרים בריטים לדירה ויאיר נכנס למקום המחבוא, לארון.

"היה זה מקום מחבוא ששטרן הכיר היטב", מוסיף גולן, "מדובר בארון צר ונמוך, שבקושי נכנסו אליו בגדים, אבל היה זה מקום המסתור הקבוע כשנכנסו לדירה אנשים שלא היו אמורים לדעת שהוא שם, כדוגמת בעלי הבית, שכנים או אפילו האינסטלטור, שהגיע יומיים קודם לכן לתקן את הניאגרה".

בין השוטרים הבריטים שדפקו על הדלת, היה הקצין תומאס וילקין. קצין בריטי שידע עברית, ניהל זוגיות עם שושנה בורוכוב והיה בקיא בזירת המחתרות. "וילקין הכיר את טובה", מציין גולן, "שבועיים קודם לכן בעלה משה ועוד שלושה אנשי לח"י נורו בדיזנגוף 30. משה שכב באותה העת בבית החולים, ותומאס וילקין שאל אותה מדוע היא לא מתעניינת בשלומו או מבקרת אותו ומביאה לו בגדים. כמובן שטובה לא יכלה לעשות זאת, כיוון שהייתה במחתרת, ולכן נאלצה להתבסס על שמועות בכל הנוגע למצבו".

בעדותה, מספרת טובה כיצד ניסתה להתחמק משאלותיו של וילקין, אך הוא המשיך ופנה אליה באדיבות ושאל: "מדוע לא קיבלת את הצעתי, מדוע לא השפעת על משה שיפרוש מהמאבק בבריטים? מה יוצא לו מן המאבק הזה? הרי יש לו אישה חולה וילדה קטנה, הגיע הזמן שידאג להן, את הבריטים הוא לא ינצח".

אלא שלפתע, כך מספרת טובה, וילקין איבד את שלוותו והתחיל לצעוק עליה: "אתם רוצחים, אתם שודדים כולכם, כל אנשי שטרן. מה היה ברחוב יעל 8? מה? אין דבר, סופכם יהיה מר כסופם של זליק ז'ק ואברהם אמפר. את כולכם עוד נוביל לנחלת יצחק".

בשומעה את השמות הללו ואת ציון בית הקברות העידה טובה בעצמה כי לא עמד בה כוחה והיא לא הצליחה לשתוק: "אמרתי בקול חזק ובטוח 'וילקין, תקשיב ותשמע, אני עוד אזכה לראות את כולכם בורחים מארצנו". שנים אחר כך תוסיף כי "רק אלוהים יודע איך העזתי אז בחודש פברואר, שנת 1942, להוציא משפט זה מפי. לא יאומן, אמרתי זאת וגם זכיתי בזה".

גולן מסביר כי האירוע שציין וילקין בפני סבוראי, שאירע ברחוב יעל 8 ב־20 בינואר 1942, אוחז בתוכו את המפתח להבנת יומו האחרון של שטרן. עם התגברות הרדיפה אחר יאיר והאיומים על חייו, אנשי שטרן החליטו להתנקש בקציני הבולשת. היה זה ימים ספורים לאחר מותם של שני חברי לח"י אחרים ומעצרם של שניים נוספים בדירה ברחוב דיזנגוף 30, אותה דירה שבה נעצר כאמור גם משה סבוראי, שנפצע והובא לבית החולים. כתגובה לכך, הטמינו אנשי הלח"י מוקש בדירה ברחוב יעל שנועד למורטון ולווילקין, אלא שבמקומם הגיעו שלושה קצינים אחרים, שני קצינים יהודים וקצין בריטי, ושלושתם נהרגו במקום.

"זה לא מדויק לומר שלמורטון הייתה אובססיה כלפי יאיר, אבל הרצח שלו בהחלט היה עניין אישי", קובע גולן. "מורטון בכלל עבד בג'נין, והחיים שלו לא סבבו את המחתרות. בטח שלא כמו וילקין, שמבחינת אנשי הלח"י היה האויב הגדול. אבל ברגע שאנשי שטרן הרגו את השוטרים של מורטון, זה הפך לעניין אישי ביניהם. אין זה מקרי שבדצמבר, למשל, אין שום עדות על כך שמורטון מחפש דווקא את יאיר. אבל בינואר כבר מופיעות עדויות שמורטון אומר כי צריך להרוג את יאיר".

אז מדוע דווקא את יאיר?
"הם רצו את הראש. אם אנשי הלח"י היו הורגים יהודים אחרים או ערבים, סביר שלמורטון לא היה אכפת, אבל מבחינתו זה היה הקו האדום. זאת הייתה העילה. מאותו רגע הוא אף מכנה את אנשי שטרן כנופיית שטרן".

לאחר השיח הנוקב בין וילקין וטובה סבוראי, הורה וילקין לבלשים שאיתו לערוך חיפוש בדירה. תחילה לא מצאו דבר, אך אז, לפתע, השוטר שטמפ שם לב למברשת גילוח רטובה, וערך חיפוש חוזר.

"הוא ניגש לארון, שהיה מלא בבגדים, פתח אותו ולא ראה דבר", מספרת סמדר סבוראי. "אך החליט להושיט יד פנימה ואז נתקל ביאיר. אמא זינקה ונעמדה לפני יאיר, ואמרה 'לא לירות, לא לירות. או שתירה בי'. אף פעם לא חשבתי שאמא שלי גיבורה, אבל היום אני יודעת ששני הוריי היו גיבורים".

שאלת פעם את אמא מה עבר לה בראש באותו רגע, כשהיא הציעה את חייה עבור חייו של אדם אחר?
"לא באופן הזה, כי זה היה המעשה הברור בבית. היא פעלה כך למען הרעיון ולמען האיש. יאיר ידע שימיו היו ספורים, אבל עבור אמא החוויה ההיא הייתה נוראית".

"אחרי שטובה זינקה, וילקין אמר לשטמפ להניח את האקדח והורה לשטרן לשבת על הספה", מוסיף גולן. "אבל הם לא הביאו איתם אזיקים, ולכן כיוונו אליו אקדחים, בזמן שאחד הבלשים נשלח להביא אזיקים ולקרוא למורטון".

איך אתה מסביר את זה שלא היו עליהם אזיקים בזמן חיפוש אחר מבוקש?
"הבריטים טענו לאחר מכן שהגיעו באמצעות עבודה בלשית מאוד מקצועית. על פי הגרסה שלהם, הם עקבו אחר איש מחתרת (סבוראי) שפלט את הכתובת וכך גילו את יאיר, עצרו אותו וכשניסה לברוח נאלצו לירות בו. אלא שאז באמת עולה השאלה, איך הם מגיעים בלי אזיקים? והתשובה לכך היא שלמעשה היה זה חיפוש סטנדרטי. לא היה להם צל של מושג שהם מחפשים אדם חשוד".

ניתן לשער שאדם לא מנסה לברוח כשמכוונים אליו אקדחים.
"נכון מאוד. יאיר פשוט ישב על הספה. בחדר היו גם שכנות שבאו להעיד על טיב החיפוש כפי שנהגו הבריטים לעשות, ותומאס וילקין הראה להן את התמונה שלו מהעיתון והוסיף 'הנה הרוצח'".

כעבור זמן קצר מורטון הגיע לדירה. "הוא פנה לשטמפ ואמר לו כי פספס את הזדמנות חייו", מוסיף גולן, "רק כעבור זמן מה הבין שטמפ כי מורטון למעשה התכוון לכך שהוא פספס את ההזדמנות לירות ביאיר". מורטון הורה לכולם לצאת מהדירה, את טובה הורידו לרחוב והכניסו אותה לרכב של וילקין, ואז נשמעו שלוש יריות.

"טובה צעקה 'בלשים בלי מדים רוצחים את שטרן'", אומר גולן. "לימים, קיבלתי לכך סימוכין נוספים כשנודע לי כי בת הדודה של סבתי, שעברה בדיוק ברחוב עם בנה בדרך לגן, שמעה את הצעקה שבלשים רוצחים את שטרן".

במרוצת השנים, השאלה מה הוביל את הקצינים הבריטים לאותה דירה תעורר סערות רבות, גם בקרב אנשי הלח"י עצמם, "זה פילג את הלח"י, זה היה קורע לב", נזכרת סמדר סבוראי בכאב. היו מי שהאשימו את אביה בפליטת הפה שהובילה את הבריטים לדירתו. עבור גולן, עדותה של קרובת משפחתו יכולה לספק הוכחה נוספת לכך ששעת הגעתם של הקצינים לדירה הייתה מוקדמת ועל כן, אין זה אפשרי שהם הסתמכו על דבריו של סבוראי, שנאמרו לאחר מכן.

"כשאבא שכב פצוע קשה בבית החולים ביפו והראו לו את גופתו של יאיר, מורטון אמר לו שהוא נהרג בדירה של ההורים, אז אבא הגיע לכלא במצב נפשי קשה מאוד וחש אשמה. רק כשיצא מהכלא לאחר שש שנים ופגש את אמא הבין ממנה שזה לא נכון, שהבריטים הגיעו ליאיר עוד לפני כן", מספרת סמדר סבוראי.

לאורך השנים המחלוקת לא שככה ובסופו של דבר סבוראי החליט להיאבק על שמו הטוב והצליח לעשות זאת בזירה המשפטית. בית המשפט פסק כי סבוראי אינו אשם בלכידתו של יאיר וכי הוא מסר את הכתובת כחצי שעה לאחר הפשיטה עצמה. "אבא התכונן לשים את כל הונו על המשפט, הוא אמר שהוא מוכן לגור ברחוב עם שק ולא יוותר עד שהצדק ייצא לאור. ואכן, בערכאות הנמוכות ובעליון ההאשמות נגדו הוכחו כלשון הרע ללא כל בסיס עובדתי", אומרת סמדר.

"העובדות ידועות", אומר יאיר שטרן. "אבל בסופו של יום, זה לא משנה הרבה, גם אם זה לא היה קורה באותו היום, הבריטים היו מגיעים אליו חודש, חודשיים לאחר מכן. המצוד אחריו היה אדיר. וגם הוא ידע את זה, הוא גם ידע שברגע שיגיעו אליו הם יהרגו אותו על המקום, בלי מעצר, בלי משפט. וכך באמת היה".

לאחר הרצח מסר מורטון שתי גרסאות שונות. באחת טען כי שטרן ניסה להפעיל מוקש, אך המוקש לא נמצא. ואילו בשנייה תיאר כי יאיר זינק אל עבר החלון וניסה לברוח ולכן נאלץ לירות בו. עוד באותו היום נשלח מברק סודי למשרד המלחמה בלונדון שבו נכתב ששטרן נהרג כשניסה לברוח ו־25 שנים לאחר מכן, ב־1967, מורטון שחזר את נסיבות המקרה בראיון ל"טיימס": "נזכרתי באיומיהם של מנהיגי הכנופיה שלא להיתפס חיים אלא להתפוצץ ותוך כדי כך להמית שוטרים ככל האפשר, סבור הייתי כי זה מה שעמד שטרן לעשות, ועל כן יריתי בו".

במלאות 75 שנה לרצח שטרן פרסם עיתון "מעריב" את תיאורו של מורטון לאירוע, כפי שמובא בספרו "רק עבודה": "גברת סבוראי הייתה בדירה וכמו כן 'האורח', אברהם שטרן, בכבודו ובעצמו. מנהיג הכנופיה, אומן הטרור, מארגן רצח המוני, ארכי־פושע נגד הממלכה הבריטית ובעל רצון לפגוע במאמצי המלחמה (מלחמת העולם השנייה). הוא אותר בארון בגדים. רצינו להביא אותו למפקדה, אבל הוא לפתע נתן קפיצה לכיוון החלון המוביל לגג. נכון שבעבר שטרן פיקד על כנופייתו ממרחק ביטחון, נתן לאנשיו לעשות את העבודה המלוכלכת, אבל ידעתי שהוא קולט שלא יוכל להימלט, לכן חששתי שהוא עומד לפוצץ את עצמו בעזרת חגורת נפץ. מאחר שאף אחד מהשוטרים לא יכול היה להגיע אליו, יריתי בו למוות. לא מצאנו עליו פצצה".

גולן מפריך את שתי הגרסאות ומבקש לשוב לעובדות: "היו מכוונים ליאיר שני אקדחים, והחלון הוביל לגג שממנו לא יכול היה לברוח". לצד מורטון נכחו בחדר מספר שוטרים נוספים. "בחדר היו מורטון, שטמפ ואליק סטיוארט. יש מקורות שמציינים אחד בשם הנקוק. אבל איני יודע מה עלה בגורלו", אומר גולן.

לימים גם הסתמכו על עדותו של סרג'נט דניאל דיי, גם הוא היה בחדר?
"לגבי דיי יש חוסר ודאות. במקום אחד הוא דיבר על המקרה כאילו שנכח בו, ואילו במקום אחר הוא דייק שלא. אני לא חושב שהיה בחדר".
גולן מסתמך על עדותו של שטמפ, שתיאר כי ראה כיצד מורטון משך את שטרן מהספה, סובב אותו כך שהגב של יאיר יהיה כלפיו וירה בו למוות. עוד מספר שטמפ כי לאחר שיאיר כבר היה על הרצפה, ניגש אליו סטיוארט וירה שוב. "מורטון אמר לו 'מה, אתה משוגע? הוא כבר מת'", מוסיף גולן, "ברבות הימים, שטמפ אמר שהרעיון שיאיר יכול היה להפעיל מוקש הוא מגוחך כי אם זה היה נכון, הוא היה מפעיל את זה מיד, אבל הוא היה בלתי חמוש. מי שניתח את הגופה ראה שהיריות נורו מאחור. אין ספק שמורטון לא רצה לומר שהוא רצח אותו בדם קר, ואם שטמפ לא היה מעיד כעבור שנים, לא היינו יודעים את הפרטים. שטמפ אמר: 'הייתי בהרבה אירועים משטרתיים, אבל כזה לא ראיתי, הוא נרצח'".

שטרן נולד למשפחה יהודית משכילה, בעיר סוּבַאלק שבצפון־מזרח פולין, בי"ח בטבת תרס"ח, 23.12.1907. כעבור תשע שנים עלה ארצה והמשיך את דרכם של הוריו, כשלמד בגימנסיה העברית בירושלים ולאחר מכן באוניברסיטה העברית. שם הכיר את אשתו רוני בורשטיין, אם בנו יאיר, שנולד לאחר הרצח ונקרא על שמו. כבר על ספסל הלימודים דמותו המתעתעת של שטרן באה לידי ביטוי כשמצד אחד התבלט כאיש רוח וסטודנט מחונן לספרות, שירה והיסטוריה, שצפויה לו הצלחה רבה באקדמיה, ומצד שני כאיש מאבק לאומי.

צעדיו הראשונים היו כשייסד את אגודת הסטודנטים "חולדה", על שם היישוב חולדה, שמגיניו הדפו את התקפות הערבים בימי מאורעות תרפ"ט. בתקנון האגודה הודגשה הנאמנות "אך ורק לתחיית האומה העברית במדינה המתחדשת, בלי להיות כפופים לאידיאולוגיה מפלגתית כזו או אחרת". אך שטרן לא הסתפק בייסוד האגודה, ובעקבות המאורעות החליט להילחם בבריטים באופן פעיל והצטרף לארגון האצ"ל, לאחר שזה האחרון התפלג משורות ההגנה. אולם לנוכח מלחמת העולם השנייה ראשי האצ"ל שינו את מדיניות הארגון והוחלט לא לפעול נגד הבריטים, כל עוד בריטניה נלחמת בנאצים. שטרן התנגד לכך, פרש מהארגון והקים ארגון חדש תחת השם "לוחמי חרות ישראל". באותה העת היה הלח"י ארגון קטן ונרדף, שמנה כמה מאות בודדות של חברים.

"במידה רבה, הבריטים הפכו אותו לקדוש", אומר גולן. "הם הרגו את הדמות הכריזמטית ביותר, וכשחיסלו אותו הפכו אותו לאגדה".
לצד הספרייה בביתה של סמדר סבוראי נשענים על הקיר שלטי מחאת בלפור ולצדם דיוקן גדול של יאיר, שני דימויים שמספרים על שני קצוות בהיסטוריה בפינה ביתית אחת. "אם ההורים היו בחיים, אין לי ספק שהם היו מצטרפים למחאה בבלפור", היא משתפת ומיד מספרת כי תמונתו של יאיר מופיעה בכל האלבומים בבית, גם באלבומים המשפחתיים. "בבית היה ברור שיאיר הוא המנהיג הנערץ, לא הייתה בו שום אלימות, לא היה בו את מה שאנחנו רואים היום בחוגים קיצוניים בימין שמדברים בשמו או מקימים יישובים בשמו. הוא היה איש של ספרות, של שירה, הוא היה אדם מדהים. הם לא היו מעריצים דמות שהייתה אלימה והייתה רוצה לפגוע באנשים אחרים".

גולן: "יאיר כתב ב'חיילים אלמונים': 'אִם אֲנַחְנוּ נִפֹּל בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים // יִקְבְּרוּנוּ בַּלַּיְלָה בַּלָּאט; // בִּמְקוֹמֵנוּ יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים // לִלְחֹם וְלִכְבֹּשׁ עֲדֵי עַד'. יאיר ידע שיהרגו אותו ושיבואו נוספים למחתרת, גם כשאנשיו פחות היו בטוחים בזה, הוא ידע. כששאלו אותו מדי פעם מה יקרה, הוא היה אומר 'יהרגו אותי, אבל יבואו אלפי אחרים'. בשונה מהאצ"ל שממנו פרש, הוא רצה שכל חבר בלח"י יהיה מסוגל (אם הבריטים יחסלו את כל התנועה חוץ מאותו אדם) להקים את התנועה מחדש. הוא היה מוכן לזה".

גם יאיר שטרן מעיד על דבריו של אביו, שקראו לאחרים לבוא גם אם הוא עצמו ייפול: "הוא הבין שהמלחמה הזאת מחייבת, שעליהם לשחרר את המולדת ואת עם ישראל, בעיקר כשיהודים ניסו להגיע לכאן והבריטים לא נתנו להם להתקרב. זה היה כורח השעה.

"הוא היה מנהיג, לא פוליטיקאי. הוא היה אדם מיוחד במינו, שידע מראש שהוא הולך למלחמה שלא יחזור ממנה. הוא גם לא רצה שום דבר לעצמו, הכל עשה למען המדינה, למען עמו. אני חושב שהיום, לאחר עשרות שנים שיש חורים גדולים במנהיגות הקיימת שלנו, יש כמיהה לדמות מנהיגותית שאפשר לשאוף אליה, שיכולה להיות סמל, ו'יאיר' מסמל את המנהיג הטהור והנקי, שמוכן להקריב הכל למען המדינה שלו. ולכן כל הזמן חוזרים לסיפור הזה. לדמות הזאת".

וכשאותה דמות היא גם אבא?
"הוא הולך איתי יום־יום, לילה־לילה. אני הרי גם נושא את שמו, ולכן מילדות אני ישר מזוהה עם אבי. אתה הולך עם תווית, תווית טובה שאני מאוד גאה בה. למרות שכשהייתי ילד זה גם לא היה קל".

מדוע?
"כי היו אנשים שהתנגדו ללח"י, שהחרימו את חברי המחתרת. בבית הספר הייתי רב עם תלמידים אחרים שההורים שלהם היו בהגנה או בפלמ"ח, וזה היה מגיע לצעקות ולפעמים גם למכות. אבל זאת הייתה תקופה אחרת".

בנובמבר האחרון חגגה פרידה ורקשטל, ניצולת שואה ולוחמת לח"י, יום הולדת 100. סיפור הימים ההם ניבט מעיניה, רוחו של מפקד שסללה דרך עוד שנים קדימה, גם עבור מי שלא הכירוהו: "אני לא הכרתי בעצמי את אברהם שטרן. בעלי היה בן דוד של טובה סבוראי, אבל את אברהם לא הכרתי, רק שמעתי את הסיפורים. הרי הגעתי לארץ אחרי המוות שלו".

ורקשטל נולדה בווילנה שבפולין ובנערותה הצטרפה לתנועת הנוער הרוויזיוניסטית "מסדה". ב־1941, כשפלשו הנאצים לווילנה, פרידה איבדה את אביה מיד ונשלחה עם אמה לגטו בעיר. בספטמבר 1943, במהלך חיסול הגטו, נשלחה אמה אל מותה, ופרידה החלה מסע שלם לבדה שנערך שנתיים, בין 13 מחנות עבודה שונים, עד שלבסוף שוחררה על ידי הצבא האמריקאי ממחנה דכאו, במאי 1945. "אחרי המלחמה הגעתי לתל אביב. הייתה לי בת דודה כאן", היא מספרת. "נפגשתי עם הבן של ז'בוטינסקי. הוא היה חבר של בן דוד שלי והוא שאל אותי אם אני מוכנה לספר לו על מחנות הריכוז. נפגשנו בבית קפה, שאני זוכרת אותו עד היום, 'קפה מגדלור' ברחוב בן יהודה. ואחרי שהוא שאל אותי כל מיני שאלות, אז אני שאלתי אותו אם אני יכולה לשאול אותו גם שאלות. הוא השיב 'בטח', ואני אמרתי ששמעתי שיש מחתרות שנלחמות, אבל אני לא יודעת מה ההבדל ביניהן או איך להגיע אליהן".

בעקבות הדברים שהוא סיפר לך, למה בחרת בסוף בלח"י?
"כי אמרתי לו שאני רוצה ללכת למחתרת הכי אקסטרימית. אם כבר הגעתי לבד לכאן, בצורה לא נורמלית, בכוחות עצמי, אז אני רוצה ללכת לקיצוניים ביותר. והוא שלח אותי אליהם".

אנשים אחרים היו רוצים פשוט לחיות את חייהם בשקט אחרי מלחמה כל כך נוראית.
"אני רציתי להילחם. לא רציתי לשבת בצד עם ידיים שלובות. בשביל מה באתי ארצה אם לא בשביל להילחם. ביקשתי מז'בוטינסקי עזרה להגיע אליהם, אז הוא הכיר לי את אחד המפקדים ונתן לי את הכתובת".

ורקשטל עברה קורס ירי והשתתפה בפעולות מבצעיות שונות, בהן פעולות החרמה בבנק ברקליס, הפשיטה על מחנה הכלניות ברחוב הירקון בתל אביב, ולבסוף בהתקפה על בתי המלאכה בחיפה ב־1946. "לא הייתי אמורה ללכת לפעולה הזאת, אבל ברגע האחרון הבחורה שהייתה אמורה ללכת ביטלה ושאלו אותי אם אני יכולה ללכת במקומה. אז הלכתי". היא מספרת ומפשילה שרוול, מראה את סימן הקליע שפגע בה בפעולה ההיא. "אני נפצעתי קל, היינו ארבע בנות שהשתתפו בפעולה הזאת. תפסו אותנו ועשו לנו משפט. אבל לא שיתפנו פעולה, בזמן שהאנגלים דיברו, שרנו את שירי המחתרת", נזכרת פרידה ומיד מתחילה לשיר שוב: "חיילים אלמונים. הננו בלי מדים. וסביבנו אימה וצלמוות. כולנו גויסנו לכל החיים, משוּרה משחרר רק המוות".

כשמדברים על הנוספים שנסחפו אחריו, יש לציין את מ', חבר מחתרת שביקש לא לפרסם את שמו תחת הטענה, "אני עדיין במחתרת". ביום מותו של יאיר היה בן 10, אולם כעבור חמש שנים כבר יצטרף באופן פעיל למחתרת: "מבחינתי, הייתי חבר לח"י עוד בגיל 5. מגיל צעיר הייתי קיצוני באופי, במחשבות ובאידיאולוגיה. שנאתי את הבריטים מהיום הראשון שפקחתי את העיניים, כל חיי הייתי נגדם. ידעתי שיאיר הוא אישיות מיוחדת במינה. מי שקורא את המילים של 'חיילים אלמונים' ביסודיות מבין שזה מרטיט את הלב". שטרן כתב את "חיילים אלמונים" ב־1932, עשר שנים לפני מותו. על כך אומר בנו: "היה בו חוש נבואי. הוא היה משורר, מדינאי, לוחם ונביא".

בית ילדותו של מ' היה ממוקם ליד דירת מסתור קודמת של יאיר. לאורך השנים כשנשאל שוב ושוב אם ראה אותו, ענה בכנות שלא: "המחתרת הייתה כל כך עמוקה, אי אפשר היה להגיע אליו. כמה שנים אחר כך, כשהתגייסנו, ערכו מסדר גדול שהגיעו אליו אנשי הלח"י ושם נדהמתי לראות פרצופים מוכרים רבים מהשכונה, מתל אביב, שבכלל לא ידעתי שהיו גם חלק מהמחתרת".

נדמה כי מבנה מוזיאון הלח"י, ששוכן ברחוב שטרן, מסמל את תהליך הכרתו של הציבור הישראלי ביאיר ובתרומתו להקמת המדינה. בקומה העליונה ניצב הארון שבו הסתתר כפוף ברגעיו האחרונים, אלא שתחתיו אין דלות והדרה כי אם בניין שלם שמנציח את מורשתו ופעילותו.

ד"ר אופירה גראוויס־קובלסקי, בתו של איש הלח"י מרדכי גראוויס מקבוצת "טוביה", מתארת את המהפך בדמותו של יאיר כחלק משינויי המציאות הפוליטית בחברה הישראלית: "המאבק הפוליטי הוא תמיד מאבק על נרטיבים, על מיתוסים, על מה ינציחו ועל מה לא ינציחו. ולכן, המהפך שדמותו של יאיר עברה נבע מגורמים שונים שהובילו אליו".

במחקרה, מצביעה ד"ר גראוויס־קובלסקי על המיתוס של יאיר לאחר מותו ועל שני המהפכים שעבר: הראשון מעצם היותו דמות מיתית של קבוצת שוליים שהפכה לדמות הרואית שהביאה להקמת המדינה, ואילו השני מעצם אימוצו על ידי חלקים בציבור הדתי־לאומי.

"הסיפור של יאיר הוא סיפור מעניין, כי למעשה הוא מתחיל בשולי השוליים, הבלתי לגיטימיים של החברה היהודית", אומרת ד"ר גראוויס־קובלסקי, "הלח"י היה קבוצת מיעוט קטנה שבשיאה אולי מנתה 1,000 או 1,200 חברים. אבל מצד שני, מדובר בקבוצה מאוד אינטלקטואלית, שחבריה הגיעו מכל קצוות הקשת הפוליטית, גם מהימין וגם מהשמאל והם השפיעו על התרבות הישראלית בצורה משמעותית".

כך, למשל, מציינת ד"ר גראוויס־קובלסקי כדוגמה את איש האצ"ל, העיתונאי אורי אבנרי מהעיתון "העולם הזה", שבשנות ה־50 אימץ את דמותו של יאיר וסייע לבניית מיתוס המנהיג החתרן. ד"ר גראוויס־קובלסקי מסבירה במחקרה כי אומנם אבנרי הגיע מהחוגים הרוויזיוניסטיים, אך העיתון לא השתייך בהכרח לזרם זה ובפברואר 1954, הקדיש העיתון את מרבית הגיליון ליאיר בכתבה שכותרתה: "יאיר האיש שהכריז מלחמה על בריטניה": "אף כי שמו ידוע ברבים, אין כמעט איש במדינה יודע מי היה האיש הקבור מתחת לאותה מצבה רגילה. שום רחוב בארץ לא נקרא על שמו, שום יישוב או בניין אינו מנציח את זכרו באבן" (4.2.1954, "העולם הזה").

"כשבוע לאחר רצח יאיר, הייתה אמורה להגיע לחופי הארץ אוניית המעפילים סטרומה, אך היא טבעה בים יחד עם 768 הפליטים שהיו עליה", אומר גולן. "זה זעזע את היישוב. לפתע, אנשים שקראו ליאיר שטרן 'בוגד', אמרו 'רגע, רגע, אולי הוא צדק'. פתאום הבריטים כבר לא נתפסו כידידים טובים. אני סבור כי זאת אחת הסיבות שהיום הזה הפך להיות יום מכונן".

"מהמחתרת שהייתה הכי נרדפת, היא הפכה להיות המחתרת שהכי הרבה מתעניינים בה", מוסיף מ'. "כשיש אזכרה ליאיר, מבלי שיארגנו אוטובוסים, אפשר לראות כמה אנשים מגיעים. אף מנהיג שאני מכיר לא זכה להערכה הזאת. לפני ארבע־חמש שנים הייתה הודעה על אזכרה למשה דיין, בנהלל. אמרתי לעצמי 'סע, תראה כמה אנשים מגיעים לאזכרה שלו'. לא האמנתי, אני הייתי האזרח היחיד. המשפחה שלו הגיעה וכמה חברי נהלל וזהו".

"יש פה תהליך שהתחיל בקוטב אחד ונגמר בקוטב אחר לגמרי", מסכם יאיר שטרן. "ממחתרת קטנה וקיצונית שהייתה מוחרמת, מודרת ומקוללת על ידי הנהגת היישוב היהודי ועל ידי רוב התושבים פה, הדרה שנמשכה גם לאחר קום המדינה תחת שלטונה של מפלגת מפא"י, היא זכתה בהכרה ובהוקרה הולכת וגוברת".

לתהליך הזה יש תאריך בעיניך?
"החל מ־1962, כ־20 שנה לאחר הרצח, החלה תזוזה של הכרה בתרומה שלו ושל כל לוחמי הלח"י במאבק להקמת המדינה. לאחר מכן, זה הלך וגבר מאוד עם עליית הליכוד לשלטון ב־77', בגין פעל רבות למען ההכרה הזאת. והיום, 80 שנים אחרי, כבר אין מחלוקת על כך שיאיר והמחתרת תרמו תרומה גדולה להקמת מדינת ישראל".

למה דווקא 1962?
"ב־1962 אנשי הלח"י ביקשו מראש עיריית תל אביב דאז, מרדכי נמיר, שהיה איש מפא"י, לערוך עצרת אזכרה ליאיר באולם הבימה בתל אביב. היה זה האולם הגדול ביותר בישראל אז. נמיר הסכים ועצרת האזכרה נערכה. זה היה כמו קריעת ים סוף מבחינתנו, לפתע כל אותם אנשים שהיו מודרים עד כה, יכלו להתכנס לזכרו של יאיר באופן פומבי.

"באותה שנה פרסמה גאולה כהן את ספרה על חייה במחתרת, 'סיפורה של לוחמת'. היא שלחה את זה לבן־גוריון, הדמות הפוליטית הנערצת ביותר בארץ באותה תקופה, ובן־גוריון השיב לה במכתב בו הוא מהלל את מלחמתם של הלח"י וסיפר שהפך להיות מעריץ של יאיר, חרף חילוקי הדעות הפוליטיים ביניהם. גאולה, שהייתה עיתונאית ב'מעריב', פרסמה את תוכן המכתב וזה עורר הדים רבים. מבחינת הציבור, הכרתו של בן־גוריון בתרומתו של יאיר, העניקה תעודת כשרות גם לציבור הרחב להכיר בו ולהוקיר אותו. זאת הייתה נקודת המפנה. אני ממש זוכר את הימים האלה, הייתי אז בן 20. אני מאוד שמח שהסיפור של 'יאיר' והמחתרת מתגלגל הלאה, גם בתקשורת וגם באמצעים אחרים. זה משמח אותי, כיוון שאני מאמין שהסיפור הזה צריך להגיע לדורות הבאים, לאנשים צעירים. היום אנחנו חושבים שמדינת ישראל היא דבר בטוח, שהיה פה כל הזמן.

אנשים לא יודעים איזה מחיר כבד של מלחמות, דם ושכול שולם בשביל שהמדינה הזאת תקום. המודעות להיסטוריה, לאופן בו המדינה הזאת קמה, חשובה, עלינו לדעת כמה היא יקרה לעם היהודי וכמה חשוב שהיא תמשיך להתקיים. ובעיניי, מי שיודע מה היה, יכול להסתכל קדימה לעתיד".

אביך לא זכה לראות את העתיד. לאורך השנים דמיינת מה היית מספר לו אילו הייתה ניתנת לך ההזדמנות?
"בדמיוני הייתי לוקח אותו איתי בכל רחבי הארץ ומראה לו איזו מדינה חזקה וגדולה קמה פה. גדולה לא במובן הגיאוגרפי אלא ביכולות שלה בתחום המדע, החקלאות, החינוך, התעשייה, הרפואה, ההייטק, הייתי מראה לו את צה"ל, עם כל הכוח האדיר שלו. שיידע שהמלחמה שניהל והקורבן שלו לא היו לשווא. אלא הם הביאו לשינויים אדירים". 