"התחושה שלי מהפיגוע הייתה כאילו שמישהו נתן מכה על שולחן עם פאזל, והחלקים עפו לכל עבר. חלק מהמשחק נשאר, וחלק פשוט נעלם מחיי, והייתי צריכה להמשיך לבנות את הפאזל עם מה שנשאר לי ולמצוא חלקים חדשים כדי להשלים אותו". כך מתארת לאה קובנסקי, ניצולת הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס שבארגנטינה שהתרחש לפני 30 שנה.
קובנסקי, כיום בת 66, עבדה באותם ימים בשגרירות כמזכירה. ב־17 במרץ, 1992, ברבע לשלוש בצהריים, התפוצצה מכונית תופת שעמדה בסמוך לבניין השגרירות, ובה מחבל מתאבד עם עשרות קילוגרמים של חומר נפץ. 29 בני אדם נהרגו, בהם תשעה מעובדי השגרירות - ארבעה ישראלים וחמש עובדות מארגנטינה - והיתר עוברי אורח, שכנים ואנשי כנסייה סמוכה. ארגון חיזבאללה טען שהפיגוע בוצע בתגובה לחיסולו של מזכ"ל הארגון, עבאס מוסאווי, חודש קודם לכן.
“זה היה יום חם מאוד, יצאתי ללובי הבניין, וזה מה שהציל אותי בדיעבד", נזכרת קובנסקי. “תוך כדי שאנחנו מדברים נשמע פיצוץ אדיר, ומכיוון שישבתי, ההדף לא פגע בי, רק העיף אותי אחורה, ונפלתי. אנשים שעמדו לידי נפצעו קשה יותר, ואילו אני נפצעתי קל יחסית. חשבתי שקיבלתי מכת חשמל מהמרכזייה, לא הבנתי שזה פיגוע או פצצה. השיער שלי נתפס במשהו, והתחלתי לצעוק שישחררו אותי, אבל רק כאשר הסתובבתי ראיתי את הזוועה וחשתי בושה שאני דואגת לשיער שלי בשעה שאנשים התפוצצו. המחזה שראיתי היה הרס עצום. לא ראיתי אנשים, רק ענן שחור שמתפזר. קלאודיה, חברתי, הייתה בהלם. תפסתי אותה ועשינו דרכנו למעלה, ליציאת החירום. הלכתי כמו זומבי וראיתי חברים פצועים. אני זוכרת מישהי שנכנסה לה חתיכת עץ לרגל, והיא שכבה זרוקה במטבח. הרגשתי שאני מרחפת מעל זה.
“הגענו לקומה השנייה, ושם נפער חור גדול במקום שבו היה המשרד של חברתי מרסלה", היא מוסיפה. “דלת החירום הייתה תקועה, אז ירדנו חזרה למטה. במקום קירות היה שם בור ענק, וכבר החלו לפנות אנשים ולעזור לפצועים. בשלב הזה לא ראיתי כלום, רק את החור בקיר שדרכו אני יכולה לצאת. מרסלה חברתי נהרגה. הרגשתי את זה, אבל חיכיתי להודעה. למחרת הראו לי טבעות שלה ושאלו אם אני מזהה אותן. עניתי שלא, למרות שזיהיתי. לתחושתי, אם הייתי מאשרת, הייתי מבינה בוודאות שהיא איננה. היינו חברות נפש ושכנות, וכל יום נסענו יחד לעבודה. איבדתי תשעה חברים".
דני כרמון כיהן באותה עת כקונסול ויועץ בשגרירות. הוא עצמו ניצל, אך איבד בפיגוע את אשתו, אליאורה, שעבדה שם גם היא. “הייתי במשרד ביחד עם האדריכל של השיפוץ, ועוד רגע היינו אמורים לצאת", הוא מספר. “אם לא היינו מתעכבים, לא הייתי כאן היום. אני לא זוכר בום. אני זוכר שקט של אולי חצי דקה, שזה כנראה היה ההדף. אז החלו ליפול עליי חלקים מהתקרה וזכוכיות. אחר כך הוציאו אותי ואיבדתי את הראייה. שכבתי ברכב מסחרי שלקח אותי לבית החולים, ובדרך איבדתי הכרה".
כשכרמון התעורר בבית החולים, בישרו לו על מותה של אליאורה ז"ל, אם חמשת ילדיהם המשותפים. הגדול היה בן 12 והקטנה בת שנתיים. הם הגיעו לארגנטינה שלוש שנים קודם לכן. “אחרי הפיגוע היו כותרות שסיפרו שאני עומד מעל ההריסות ומדבר עם אליאורה, מה שכמובן לא היה נכון", הוא מספר. “אליאורה לא הייתה במשרד שלה בזמן הפיצוץ. היא הייתה בדרכה חזרה, וזה תפס אותה. גופתה נמצאה מתחת להרבה מאוד חורבות. הבניין קרס לגמרי, פעולת החילוץ נמשכה זמן רב. הייתי צריך לספר לילדים ולהמשיך בחיים. אני חושב עליה הרבה. היא הייתה אדם חם ואשת משפחה, אמא גאה ופעילה, השקיעה המון בחינוך ובפעילות חברתית".
מנגנון הגנה
מירי בן זאב יצאה מהבניין כשעתיים לפני הפיצוץ. בעלה עלי בן זאב ז"ל שימש כאיש ביטחון בשגרירות באותה עת. במשך שלושה ימים היא נעה בין תקווה לייאוש עד שהתגלתה גופתו בין ההריסות. “הייתי כבר בבית כששמעתי על הפיצוץ, ומיד יצאתי לשם עם חברה", היא מספרת. “היו פקקים והמולה והתקשינו לעבור. הבניין היה הרוס ולא ממש קלטנו מה אנחנו רואות, אבל שמרתי על קור רוח והתייחסתי לזה כאל מצב ניטרלי עד שאדע משהו. זו לא הייתה תקווה, אלא יותר ריאליות. בראש שלי הייתי בטוחה שעלי בטח מסתובב ומחלץ. לי היה ברור שהוא חי. לא שאלתי מה קרה לעלי, אלא איפה עלי. כנראה שזה היה מנגנון הגנה. אבל הוא היה בחדר צמוד למכונית התופת וחטף מכה ישירה. הטלטלה הזו נמשכה כי בחפ"ק מישהו הגיע ואמר שהכל בסדר והוציאו את עלי. בדיעבד התברר שזה היה בחור דומה לו. מהר מאוד הבנו שזו טעות. עד היום הבחור הזה ממשיך להתנצל".
גופתו של עלי הייתה האחרונה שנמצאה. “לא נתנו לי לזהות אותו כי מצב הגופה היה קשה", נזכרת בן זאב. “אני זוכרת שזה ליווה אותי המון זמן אחר כך , שלא נפרדתי ממנו, והיה בי כעס שבחרו בשבילי. רציתי להיפרד ולראותו, אבל הייתי במצב שלא היו בי כוחות להיאבק על זה".
בן זאב נאלצה לבשר את הבשורה המרה לשני ילדיהם, אילון בן ה־6 ועומר בת השנה וחצי. “בימים שעד קבלת הבשורה, אילון שאל שאלה אחת ברורה: ‘איפה אבא פצוע?’", היא מספרת. “הוא החליט שהוא לא מת. בהמשך, כשנודע לנו, הוא אמר לחבר בן גילו: ‘איזה כיף לך שאבא שלך רק פצוע’. מצד אחד רווח לי שיש סוף, ומצד שני הסוף עצוב. עלי היה בעל חוש הומור ידוע, מאוד דומיננטי באישיות, ומושבניק על כל המשתמע מכך. מה שאפיין אותו בעבודה שלו כקצין ביטחון היה מקצוענות גדולה. הוא לקח את התפקיד בכובד ראש ובאחריות גדולה. הוא האמין שבכל מקום צריך להקפיד מאוד על הנהלים ודרש מכולם לפעול כך. כשהוא נהרג, אנשים היו בהלם. דווקא עלי שדאג כל הזמן לשמור - נהרג בפיגוע טרור".
“יהיה בסדר"
בהמשך חזרה בן זאב עם ילדיה לישראל והשתקעה בפתח תקוה. כרמון המשיך את השליחות, ובהמשך כיהן בתפקידים נוספים במשרד החוץ, בהם שגריר ישראל באו"ם. לאורך השנים שמר על קשר עם עובדי השגרירות המקומית. קובנסקי נשארה בבואנוס איירס והמשיכה לעבוד בשגרירות. “במשך תקופה הרגשתי אשמה בגלל שניצלתי", היא מספרת. “רוב הנשים שנהרגו היו אמהות לילדים, ואני רווקה, והרגשתי שזה לא צודק. זו תחושה כבדה ללכת איתה שנים, אבל בעזרת טיפול תומך ותהליכים, הבנתי שזו לא הייתה החלטה שלי להישאר בחיים, וחייבת להיות לזה תכלית. מההתחלה הרגשתי צורך לספר ולשתף, וזה עזר לי להתגבר. חזרנו להקים את השגרירות מחדש.
פשוט ידענו שזה מה שצריך לעשות, אין דבר כזה שיפגעו בנו ולא תהיה שגרירות ישראל. בהתחלה פעלנו ממבנה בית ספר, והביאו לשם את כל החומר שניצל מהשריפה. זה לא היה קל. היינו מאוד רגישים להיבט הביטחוני, וכל דבר הקפיץ והדאיג ודרשנו אמצעי בטיחות. אפשר היה לראות את ההבדל בינינו – המקומיים – לישראלים. הם היו חסינים יותר. למדנו שכל אחד מגיב ומעבד אחרת את האבל. אפילו אם חשבתי לעזוב, לא יכולתי. נשארתי כי הבנתי שלהקים את השגרירות ולחיות את החיים שלי זה הולך רק ביחד, זה לא בנפרד. הבנתי שכמו שהיא קמה מחדש בבניין אחר, אני אקום מחדש, אבל לא אמשיך להיות אותו בן אדם".
“גרנו עם הוריי בהתחלה, ולאט־לאט חזרתי לחיי ועשיתי דברים שעלי היה עוסק בהם בדרך כלל". מספרת בן זאב. “אבל הקושי המרכזי היה החסר שלו, הגעגועים, התמודדות עם שני ילדים קטנים שאמא שלהם עברה תופת. בחוץ תפקדתי, אבל בפנים הכל רעש וגעש".
“קיבלתי החלטות להמשיך ולא לשקוע בדכדוך", אומר כרמון. “לא להפוך את כולנו למסכנים. הזמן לא עושה את שלו, אבל מביא אותנו להמשיך את החיים. ההחלטה הכי חשובה שקיבלתי אז הייתה לעשות הפרדה גמורה בין המקצועיות שבי והחלק האישי שבי. היא הייתה חדה וברורה מבחינתי. לא נחשפתי ולא התראיינתי שנים על הנושא. כשהייתי שגריר באו"ם, היה לי נאום מוכן על מה זה להיות נפגע טרור ולא השתמשתי בו עד שהגיע הרגע המתאים, ואז שלפתי אותו וזה זעזע את רוב האנשים. אז יש נגיעות בין האישי והמקצועי, אבל הכי חשוב היה להמשיך. אני לא רואה בזה שום דבר מיוחד שראוי לציון לשבח כי ככה היה צריך לקרות, וזה מה שהיה. החלטתי לא לנסות את האלטרנטיבה".
מחר ישתתפו הניצולים ובני משפחותיהם בטקס שייערך בבואנוס איירס לציון 30 שנה לפיגוע, שארגן משרד החוץ. עבור בן זאב, הטקס יהווה סגירת מעגל לנוכח העובדה שנכדתה תגיע למקום שבו נהרג סבה. קובנסקי מצדה תעמוד בטקס לצד מי שהרים ונשא אותה מהתופת, חייל מארינס אמריקאי שאותו פגשה לראשונה רק לפני חמש שנים. “כשיצאתי מההריסות, הייתי יחפה והכל היה מלא זכוכיות", היא משחזרת. “לפתע מישהו הרים אותי ואמר לי בספרדית: ‘יהיה בסדר’. אני עניתי לו בעברית: ‘שום דבר לא בסדר’.
הוא דיבר אליי בספרדית ואני עניתי בעברית. היה שם צלם שהנציח את הרגע, שהפך לתמונה שפורסמה בכל העולם. לאחר שנים התברר לי שהוא חייל מארינס אמריקאי שהיה באזור במקרה וסייע כל היום בחילוץ. שמו היה ברוס ווילסון, ולא ידעתי איך לאתר אותו. בטקס לציון 25 שנה, הוא התקשר פתאום והודיע שיגיע לטקס לעמוד לצדנו עם משפחתו. הוא באמת הגיע. הרגשתי כאילו נפגשתי עם אח לאחר נתק של שנים. נשארנו בקשר עד היום, והוא אף הגיע בסילבסטר האחרון לחגוג איתנו עם כל משפחתו. בגלל הפיגוע הכרתי אנשים שלא הייתי מכירה בחיים - ניצולים ושארים - חמים ומחבקים, שכיום הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי".
“אני נוסע לשם הפעם עם המון התרגשות", מסכם כרמון. “למקום שבו מצד אחד המשפחה והקריירה פרחו, ומצד שני ביום אחד היה מי שהחליט שהכל נקטע. אחרי כל מה שקרה, ועל אף האובדן והחוסר, אנחנו נמשיך את מה שהם ניסו לגדוע".
“נמשיך את מה שניסו לגדוע": 30 שנה לפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה
שלושה עשורים אחרי הפיגוע שגבה את חייהם של 29 בני אדם, אחת הניצולות ושניים מבני משפחותיהם של ההרוגים – חוזרים לזירת התופת ומדברים על הניסיון לאחות את השברים
