"הפרס בשבילי זו הכרה, אבל אסור לשים אותו במקום של האגו"

ביום שני האחרון הייתה מריומה קליין, מייסדת עמותת בית השנטי שמסייעת לנוער בסיכון, בעיצומה של ישיבה, כאשר הטלפון שלה צלצל. "כשאני בישיבת הדרכה לילדים, אני אף פעם לא עונה לטלפונים, אבל בשלב מסוים ראיתי שהטלפון, שהיה על שקט, מצלצל הרבה פעמים", היא מספרת.

"כבר לא היה לי נעים, אז עניתי כדי להבין על מה המהומה. מי שענה לי היה העוזר של שרת החינוך, שאמר לי: ‘תהיי זמינה עוד עשר דקות’. לא הבנתי מי הוא ומה הוא רוצה, אבל הטלפון הבא היה מהשרה יפעת שאשא ביטון. בדיוק אכלתי פרוסת לחם כשדיברתי איתה, והיא אמרה לי: ‘מריומה, את האחרונה שאני מודיעה לה כי עוד שנייה זה בתקשורת, ולא תפסנו אותך: את זוכת פרס ישראל’. בהתחלה לא קלטתי מה היא אומרת. היה לי נתק במוח, הייתי בטוחה שמישהו עובד עליי אבל הבנתי שכבר עברנו את 1 באפריל. ואז קלטתי שזה באמת הקול שלה, והבנתי שיש פה משהו רציני".

מה עבר לך באותם רגעים בראש?
"יש תקופות בחיים של אדם שבהן הוא עובר דברים לא פשוטים, ומה שמחזיק אותו הן הדרך וההתמדה, גם ברגעים הכי מאתגרים וקשים. הפרס הגיע בדיוק ברגע כזה. אני לא אדם דתי, אבל אני מאמינה בכוח עליון, והרגשתי שקיבלתי חיבוק מאלוהים. הפרס בשבילי זו הכרה, אבל אסור לשים אותו במקום של האגו כי אחרת אתה נופל".

התקווה והרצון

מרים (מריומה) קליין, 58, נולדה בניו יורק לאם ישראלית ואב יהודי אמריקאי. כשהייתה בת שנתיים עלתה לארץ, והוריה נפרדו. בגיל 5 עברה תקיפה מינית. בגיל 13 נסעה לארצות הברית כדי לחפש את אביה. "הילדות שלי בארץ עם אמי לא הייתה קלה, ואבא שלי לא רצה קשר איתי, אז העדפתי לחיות ברחוב, לישון על ספסלים ולאכול מפחי זבל", היא מספרת. "מה שהחזיק אותי הייתה התקווה והרצון לקום מהמקום הכי נמוך".

עד כמה האירועים הקשים שחווית בילדותך ובנעורייך עיצבו את דרכך?
"כל החוויות שחוויתי הן אבני דרך בחיים שלי. אתה צריך להגיד לעצמך ממקום רגיש בתוך הנשמה שכל דבר שאתה עובר, גם את הדברים הכי לא פשוטים, צריך לקחת ולמנף לצמיחה ואהבה ולא למקום של הרס עצמי, ריכוז עצמי או שיתוק".

מתי הגעת למסקנה הזו?
"בגיל מאוד צעיר. אנשים בסיטואציות שאני הייתי בהן יכלו להישבר, אבל היום, כבנאדם מבוגר, אני יכולה להגיד שזו תובנה שהייתה לי בבסיס הפנימי שלי. אם היא לא הייתה, אז לא הייתי מתפתחת בגיל כל כך צעיר לעשות מה שאני עושה. זה צעד קיצוני יחסית לגיל שלי".

בתקופת הצבא הכירה את בן זוגה דאז, עובדיה (דינו) גרשון, חייל בודד אף הוא, והשניים שכרו דירה בשכונת נווה צדק בתל אביב, שהפכה עד מהרה לבית השנטי. בעת ייסודו ב־1984, היא הייתה בת 20. "התחלנו להזמין ילדי רחוב לארוחת שישי אצלנו, למרות שחיינו מהיד לפה", היא מספרת.

"לא היה לנו כסף, אז הייתי אוספת אוכל משוק הכרמל ביום שישי מהשאריות שנשארו. היו רגעים שלא היה לנו איך לחמם את המים כי לא היה לנו דוד, הרצפה הייתה מסיבי אסבסט, ואנשים היו ישנים עליה בשקי שינה בלילות הגשומים והקרים. אלו היו תנאי חיים לא פשוטים. זה עבר מפה לאוזן ברחוב, כולם ידעו שיש ‘בית שנטי’ המספק שלווה ואהבה למי שזקוק. גם כשהפכנו לעמותה, לא ידעתי עדיין איך הדברים מתנהלים. לא הבנתי אז שבעצם הייתי הבית היחיד בארץ לנוער בסיכון בשנות ה־80. לא היה כזה מקום אז. אחר כך קמו עוד ועוד עמותות ומקלטים, אבל לפני 38 שנה הדברים לא היו ככה".

"לא הבנתי איך ברחוב יודעים על המקום הזה שהוא בית לילדי הרחוב. לא אמרתי לעצמי: ‘בגלל המשברים שחוויתי אני רוצה להקים מרכז לנוער בסיכון’. מה אתה מתכנן בגיל 20? אתה מתעסק בטיול אחרי צבא, ואתה לא חושב שזה יתפתח למקום של פרס ישראל אחרי 38 שנה", אמרה.

שיערת שזה יהפוך למוסד כל כך משמעותי?
"לא, אתה בתוך העשייה ולא מסתכל ימינה או שמאלה או עוצר כדי לחשוב. אני גדלה עם המקום בכל יום. תוך כדי עבודה אתה לא מבין את המשמעות, את הדופק ואת המעמד. ככל שהזמן עובר, אני בונה עוד ועוד שיטות נוספות שאני מאמינה בהן. אני גם בוחרת בקפידה את העובדים שיעבדו בבית וימשיכו לפעול למען נוער במצוקה".

איך את בוחרת את העובדים?
"האמת? לא רק לפי מה שהם למדו. יש גם בוגרים של ‘בית השנטי’ שממשיכים וגם אנשים חיצוניים. מה שחשוב לי זה שהעובדים יהיו קודם כל בני אדם, שיבינו את ההבדל המשמעותי בין חמלה לרחמים, שידעו שהם מטפלים, אבל מגיעים ללא אגו ולא יחשבו שהם אלוהים כי כולנו תלמידים ואף אחד מאיתנו לא יודע הכל. יש דברים בסיסיים שאני מאמינה בהם שצריכים להיות בבני אדם".

עד מהרה בית השנטי הפך לאחד המוסדות החשובים לנוער בסיכון בגילאי 14־21. קליין מסייעת לאותם נערים, בתהליך הדרגתי, לחזור למסלול חיים נורמטיבי.

באמצע החיים

בשנת 1992 התאגדה עמותת בית השנטי באופן רשמי. בשנת 2005 הצטרף לניהול העמותה מי שהיה בן זוגה של קליין, מיכאל בן יוסף, ממתנדבי הבית. בשנת 2009 הקימה את כפר הנוער "שלווה במדבר" ליד שדה בוקר. במרץ 2018 נחנך בית השנטי החדש ברחוב נחום גולדמן בדרום תל אביב.

לקליין שלוש בנות ביולוגיות: השחקנית שנטי קליין, 37, שרה, 34, ורות, 26. כמו כן, היא אימצה את שי־לי טלקר, ילד שגדל בבית השנטי ובהמשך השתלב בעבודה בו.

"בשביל ילדיי בית השנטי היה הסביבה הנורמטיבית ולא בית עם זוג הורים וילדים", היא מספרת. "זכיתי כי זה יכול היה להיות גם לא קל ולא פשוט, והן יכלו להיות מושפעות מילדים שלא היו במצב נפשי טוב, אבל יצאו לי ילדות מאוזנות, יפות בנפש ובגוף, שנותנות לי כוח ועובדות ועוזרות לי לעזור לילדים. אם משהו לא היה קורה טוב עם הילדות שלי, לא הייתי יכולה לעזור לאחרים. אני צריכה קודם כל להיות אמא במקום האמיתי שלי כאמא, ואז גם להיות אמא לאחרים. כל אחד והתפקיד שלו".

את ההכרה הממסדית הראשונה קיבלה בשנת 2000, כשזכתה ב"אות הנשיא למתנדב" וכן נבחרה להדליק משואה בטקס יום העצמאות בהר הרצל. בשנת 2007 קיבלה את אות יקירת העיר תל אביב־יפו. פרס ישראל למפעל חיים מגיע אחרי תקופה לא קלה שעברה עליה ועל בית השנטי, בייחוד בשל משבר הקורונה.

"הרבה ילדים נשארו בתוך מקומות סגורים ולא יצאו בתקופת הסגרים, אז היה קשה לתפוס אותם ולראות אותם כדי לעזור להם", היא אומרת. "גם לא היה פשוט לגייס תרומות בתקופת משבר כלכלי כזה. הקורונה שיבשה הרבה דברים. בפברואר 2023 צפוי להיפתח בשכונת עין כרם בירושלים בית לילדים שצריכים עזרה דרך בית השנטי. זה אחד המקומות שהכי זקוק לזה במדינה".

לסיום, יש מסר שחשוב לך להעביר?
"אני בהודיה גדולה וחושבת שהמסר שלי הוא שכולנו אחראים על הבחירות שלנו בחיים. אם אתה מתמיד ובוחר לעשות טוב ולהיות בטוב, אז אתה גם זוכה לדברים נחמדים וטובים באמצע החיים".