זיכרון בטיקטוק: ניצולי שואה מנצלים את הרשת כדי לספר את סיפורם

זה כנראה היה רק עניין של זמן עד שגם פלטפורמת הטיקטוק תהפוך לחלק מניסיון הנחלת מורשת השואה ולקחיה לדורות הבאים. במסגרת זו, בשנה האחרונה עוד ועוד ניצולי שואה מרחבי העולם פתחו חשבונות טיקטוק ובהם סיפרו את סיפורם האישי וענו לשאלות העוקבים בנושא.

אחת החלוצות היא לילי אברט בת ה־98 מבריטניה, סופרת יהודייה ילידת הונגריה. ”פתחתי את הטיקטוק כי רציתי לספר לעולם ששרדתי את השואה ושבחרתי בחיים”, מספרת אברט, שמתחזקת עם נכדה, דב פורמן בן ה־18, חשבון טיקטוק (Lily ebert) עם למעלה מ־1.6 מיליון עוקבים. “רוב העיסוק שלי בטיקטוק הוא לענות לשאלות בנוגע לשואה, ואני גם מספקת עצות לדור הצעיר כיצד עליו לזכור את מורשת השואה ולהתייחס אליה”.

בתקופת השואה, אמה, אחיה ואחותה של אברט נשלחו לתאי הגזים, בעוד היא ויתר אחיותיה נשלחו למחנות עבודה. לאחר שהסתיימה המלחמה, אברט עברה לשווייץ. בהמשך עלתה לישראל, ובשנת 1967 עברה להתגורר בלונדון והייתה ממייסדות המרכז לניצולי שואה בבריטניה. לדבריה, הטיקטוק היא גם אמצעי עבורה להנציח את משפחתה שנספתה בשואה. “הנאצים רצחו ללא סיבה תינוקות, ילדים, צעירים, מבוגרים וזקנים”, היא אומרת. “אני זוכרת שראיתי את העשן העולה מתאי הגזים וידעתי שהאחים שלי ואמא שלי נשרפו למוות. את החוויות האלה אני חושפת בטיקטוק לא כדי לזעזע אלא בשביל שידעו מה הנאצים עוללו, וכי אסור שדברים כאלה יחזרו על עצמם”.

לאחרונה הוציאה אברט לאור את ספרה האוטוביוגרפי Lily’s Promise, שאותו כתבה עם נכדה דב. “הספר זוכה לתגובות רבות בטיקטוק”, היא אומרת. “בחרתי לספר את הסיפור שלי בטיקטוק כדי להעביר את הסיפור של מיליונים שנרצחו בשואה, וקולם לא יישמע”. “זה אף פעם לא רק הסיפור האישי שלי, אלא הסיפור של כל הניצולים. זו המשימה והאחריות שלי לוודא שהפשעים של הנאצים לא יישכחו לעולם, והטיקטוק היא פלטפורמה מצוינת לזה”.

ג’ון (סשה) חזקיאל בן ה־92, תושב אוסטרליה, נולד למשפחה יהודית בפולין, הילד החמישי מבין שבעה ילדים. כיום גם הוא מתחזק חשבון טיקטוק פעיל. “הייתי בן עשר כשהנאצים פלשו לפולין, ונלקחתי למחנה עבודה, שממנו הצלחתי להימלט”, הוא מספר. “הסתתרתי אצל כומר במשך שישה חודשים. מאוחר יותר הלכתי לגטו לודז’ בשביל לחפש את המשפחה שלי ומצאתי את אחותי הגדולה. נשלחנו למחנה הריכוז באושוויץ ב־1944. בינואר 1945 הייתי בצעדת המוות בבוכנוולד. הוריי ושלושה מאחיי נרצחו. בשנת 1950 הגעתי למלבורן שבאוסטרליה, נישאתי ויש לי שני ילדים וחמישה נכדים. אני גאה להיות יהודי”.

“אל תתאכזבי"

רוזי גרינשטיין בת 96 מניו ג’רזי שבארצות הברית, שמכונה בטיקטוק The Redhead Of Auscwitz, מעלה תכנים לטיקטוק ולאינסטגרם בתדירות גבוהה בעזרת נכדתה נחמה בירנבאום, כולל בימים האחרונים, עת שכבה גרינשטיין במיטת בית חולים. בשל מצבה הבריאותי של גרינשטיין, שוחחתי עם נכדתה.

טובה, האמנת שתהפכי לכוכבת טיקטוק?
“הכל התחיל בספונטניות. אכלתי ארוחת ערב עם המשפחה, וכשסיימנו את הארוחה, אהרון שאל אם אני יכולה לדבר שתי דקות בשביל הטיקטוק. הבת שלי עובדת בחברת השוקולד ‘טיק־טק’, אבל על ‘טיקטוק’ לא שמעתי. הוא אמר לי: ‘אל תתאכזבי, אולי 10־15 אנשים יסתכלו על זה’. כעבור כמה ימים הוא אמר לי שיש מיליוני אנשים שעוקבים אחרי הסיפור שלי. זה היה נהדר. אהרון עושה עבודה נהדרת, הוא מראיין נפלא ומקצועי”.

מה היה הסרטון הראשון שהעליתם, ואיך הוא התקבל?
אהרון: “הסרטון הראשון הציג מי היא סבתא שלי, ומדוע אנחנו חולקים את סיפורה. אני לומד הרבה על הסיפור של סבתא שלי מהעבודה המשותפת איתה”.
טובה: “הופתעתי מאוד מהתגובות של אנשים לזה. במשך שנים אני חולקת את הסיפור שלי במרכזי שואה לאחר שמזמינים אותי. פתאום אני לא צריכה שיזמינו אותי, אלא יש אנשים, בעיקר צעירים ולא יהודים, שמתעניינים בסיפור שלי וזה נוגע ללב. אני אסירת תודה לנכד שלי שהצליח להגיע לאנשים שאף אחד מהארגונים הממוסדים לא הצליח להגיע אליהם. צלצלו אלינו מבתי ספר שרוצים להשתמש בסרטוני הטיקטוק שלנו בתוכנית הלימודים, וזה מרגש”.

באיזו תדירות אתם מעלים סרטונים?
טובה: “בכל סוף שבוע אהרון מגיע אליי ומצלם כמה סרטונים ודואג להעלות אחד כמעט בכל יום. אני מדברת הרבה על אנטישמיות, על דעות קדומות ושנאה, וכמובן על חוויותיי מהשואה”.
אהרון: “זה מאוד קירב בינינו, וזו חוויה נהדרת להנציח את המורשת של סבתא שלי”.

כלי נשק

גדעון לב, בן 87 מרמת גן, שחשבונו בטיקטוק (Gidon & Julie) עומד על 362 אלף עוקבים, מעלה את תכניו בעיקר באנגלית. “ג’ולי, בת הזוג שלי, היא עורכת ספרים, והכרנו כשכתבתי את הספר שלי The True Adventures Of Gidon Lev”, הוא מספר. “לאחרונה פתחנו את הטיקטוק כדי למכור יותר עותקים מהספר, אבל מהר מאוד הבנו שאפשר להשתמש בטיקטוק גם בשביל להיאבק בשנאה ובאנטישמיות, לא רק אצלנו, אלא בכל העולם. אני רואה לפעמים תגובות אידיוטיות מאנשים שלא רוצים להבין את השואה או לא מוכנים להכיר בפשעי הנאצים, והטיקטוק היא כלי הנשק שלי בהתמודדות מולם”.

הכרת את הטיקטוק לפני כן?
“לא, אבל שמעתי עליה. בת הזוג שלי חשבה שזה דווקא טוב עבורי כי זה יכול להיות מופנה בעיקר כלפי דור צעיר יותר. אני מספר את סיפור השואה שלי דרך הטיקטוק ונחשף לקהל יעד רחב בכל העולם, גם כזה שלא מכיר את נושא השואה כל כך”.

אתה מרגיש שלתוכני השואה המועברים בטיקטוק יש השפעה אחרת?
“דרך הטיקטוק קיבלנו הרבה מאוד תשומת לב, מיליוני צפיות ברחבי העולם ותגובות בשפות שונות, כולל בגרמנית, בצרפתית ובספרדית, כך שזה פלא פלאים. אנחנו מקפידים להעלות תכנים בכל יום, תלוי לפי המצב, הרעיונות והתחושה. זו הדרך העכשווית האידיאלית ביותר להנציח את השואה ולזכור אותנו, הניצולים, אחרי שנמות”.