כבר מגיל צעיר ידעה עדי פיינרמן, דור שלישי לניצולי שואה, מה תרצה לעשות כשתהיה גדולה. "אני לא יודעת להסביר את זה, אבל כשהייתי בת 15 ידעתי שארצה לעסוק בהנחלת זיכרון השואה", אומרת פיינרמן, 45, שעובדת כיום כסמנכ"לית התוכן של מוזיאון השואה "בית העדות" במושב ניר גלים.
"כשהתחלתי לעבוד, בטעות נקלעתי להייטק, אבל במקביל הדרכתי משלחות לפולין ועשיתי תואר ראשון ושני בהיסטוריה של עם ישראל תוך התמחות בנושא השואה. לפני עשור החלטתי לעזוב את ההייטק וללכת לגמרי אחרי הלב. מאז אני נמצאת ב'בית העדות'".
שני הסבים ושתי הסבתות של פיינרמן נמלטו מפולין לאחר פלישת הנאצים. "כל אחד מהם עבר את דרכי החתחתים שלו", היא מתארת. "ארבעתם הגיעו בשלב די מוקדם של המלחמה לשטחי ברית המועצות לשעבר ושרדו שם עד השחרור. אחד הסבים שלי, שהיה מהעיר זמושץ', ברח מעירו לבדו. כל משפחתו שנשארה בפולין – הוריו, אחיו, אחיותיו ומשפחותיהן - נרצחו. הוא נשאר לבד בעולם. בשלהי המלחמה הוא פגש בברית המועצות את סבתא שלי, והם התחתנו".
מדוע כל כך חשוב לך לעסוק לפרנסתך בתחום השואה?
"אני מרגישה שזה התפקיד שלי והשליחות שלי להעביר את הסיפור לדורות הבאים, כדי שגם הצעירים ידעו להעריך את קיומנו במדינת ישראל ואת קיומנו בכלל. שידעו להעריך את הדור המייסד, את העוצמה הטמונה בו, ולעשות הכל כדי שהעם היהודי לא יהיה שוב קורבן. אגב, גם בעלי, שהוא דור שני, עוסק בתחום והוא מבכירי מדריכי פולין ומכשיר מדריכים".
שלושה מהסבים והסבתות שלה, מספרת פיינרמן, נפטרו מזמן, כשעוד הייתה בתיכון, אך "אחת הסבתות נפטרה רק לפני שלוש שנים, והיא חוותה איתי את כל התהליך", היא מספרת. "כשהתחלתי להדריך בפולין, היא מאוד התנגדה. החוויות והזיכרונות שלה מפולין היו מאוד קשים. בעיקר היא זכרה את השכנים שסירבו להחביא אותה כשהנאצים הגיעו. לכן בהתחלה היא גם התנגדה לנסיעות שלי, אבל עם הזמן יותר ויותר התחברה למה שעשיתי. זה אפילו פתח בה רצון לחזור לשם, למרות שלא הספיקה לעשות זאת. אבל אני כן הגעתי לבית שבו סבתא גדלה, והיא מאוד התרגשה מזה. גם כשהתחלתי לעבוד ב'בית העדות' היא מאוד התרגשה ושמחה מהבחירה שלי".
סבתא ביקרה במקום עבודתך?
"בשנים האחרונות היא לא הייתה במצב שבו יכלה להגיע, ומאוד חבל לי ועצוב לי שלא הספיקה לבקר פיזית במקום ולראות מה נעשה פה. אבל תמיד הראיתי לה תמונות, סיפרתי לה, והיא מאוד התעניינה".
החלטה מושכלת
ב־6 בינואר 1944 נתפס אנג'לו סונינו על ידי הגרמנים בפיאצה ונציה ברומא. הוא נשלח לאושוויץ ונרצח. 34 שנים לאחר מכן נולדה נינתו, רויטל יכין־קרקובסקי, 43, כיום מייסדת שותפה בחברת Strategic Impact העוסקת בייעוץ אסטרטגי ותקשורתי בדגש על חינוך וזיכרון השואה ומאבק באנטישמיות ובדה־לגיטימציה לישראל. היא עובדת, בין היתר, עם ארגון מצעד החיים, המרכז להנצחת השואה באבי יאר והתנועה למאבק באנטישמיות.
"סבתא שלי, סילונה סונינו־יכין, בתו של אנג'לו, שרדה את השואה בגטו ברומא עם יתר בני המשפחה וניצלה מספר פעמים מלהישלח למחנות", היא מספרת. "סבתא התחתנה עם סבא שלי, דוד יכין, שהגיע מפלשתינה עם הבריגדה הבריטית כדי לשחרר את רומא מהנאצים. בחתונה סבתא הייתה לבושה בשמלה שחורה בגלל האבל על אביה. בתום המלחמה הם עלו ארצה, ונולדו להם ארבעה בנים. בנוסף, רבים מבני משפחתה של רחל שטיינמץ־מאיר, סבתי מצד אמי, נרצחו בשואה. היא ניצלה כיוון שעלתה ארצה לפני המלחמה".
מה הניע אותך להתמקד דווקא בתחום השואה?
"כ־20 שנים אני עובדת בתחום התקשורת והאסטרטגיה. עוד לפני שהקמתי משרד עצמאי, בכל מקום שבו עבדתי - עסקתי בנושאים הקשורים בשואה, במאבק באנטישמיות ובאנטי־ציונות. נמשכתי לזה בלי הסבר. הייתי ילדה שתמיד ראתה את כל הסרטים ביום הזיכרון וקראה את הספרים בלי שאף אחד אמר לה. זה היה כמו משיכה של מגנט, כאילו קוראים לי ללכת לשם. כשבגרתי, זו הייתה כבר החלטה מושכלת שאני חייבת לקשור את החיים שלי בכך".
בשנת 2006 חוותה, לדבריה, חוויה שהוכיחה לה שאכן בחרה בתחום הנכון: "עבדתי אז בחברת יחסי ציבור דבי תקשורת והשתתפתי במצעד החיים כדוברת מטעמם. כשעמדתי במקום שבו נרצח סבא רבא שלי יחד עם למעלה ממיליון יהודים וראיתי על פסי הרכבת 10,000 צועדים מ־40 מדינות, עטופים בדגל ישראל, ידעתי שאני רוצה לקשור את הגורל שלי בהנצחת השואה".
ב־2008 הכירה בפולין את העיתונאי יואב קרקובסקי, שנסע לסקר את מצעד החיים. שנה לאחר מכן הם התחתנו. "יואב - גם הוא דור שלישי לשואה - הפך למדריך קבוצות נוער לפולין", היא מספרת.
מה גרם לך להפוך את המשיכה לנושא הזה למקצוע שלך?
"האחריות שלנו, כבני הדור השלישי, היא להעביר את סיפורי הנרצחים והשורדים לדורות הבאים. הבנות שלי הספיקו לשמוע את סבתא שלי מספרת להן את הסיפור שלה, אבל יש הרבה ילדים שלעולם לא ישמעו סיפורי שואה מהשורד עצמו. אני רוצה להיות זו שתספר את הסיפור שלהם לדורות הבאים".
עבודת קודש
עו"ד נרי פירסט, 33, התחיל את דרכו המקצועית בעמותת אביב לניצולי שואה, העוסקת במיצוי זכויותיהם של הניצולים, מיד אחרי מבחני הלשכה. "סבתא שלי, ברכה פירסט לבית רוזנשטיין, ילידת פולין, ברחה במהלך המלחמה לסיביר", הוא מספר. "שני ההורים שלה מתו שם ממחלות. מאז שהייתי ילד שמעתי סיפורים קשים על המלחמה. סבתא סיפרה לי איך אביה מת לה בידיים, וכמה הם סבלו במלחמה".
מה גרם לך להתחיל לעבוד בתחום הזה?
"חיפשתי עבודה עם ערך מוסף, עם משמעות. עבודה שבה אני צריך לא רק לספק את הלקוח, אלא שבה אני יכול לסייע לאנשים. ניצולי שואה זו אוכלוסייה שאני מרגיש חיבור קרוב אליה. כיום, במסגרת העמותה, אני מסייע ללא עלות לניצולי שואה בכל הקשור למיצוי זכויותיהם מול מדינת ישראל ומול גרמניה. סבתא שלי נפטרה שנה אחרי שהתחלתי לעבוד בעמותה. היא הייתה אז כבר עם דמנציה, אבל כן הצליחה להבין קצת מה אני עושה, וגם הצלחתי לעזור לה בהגדלת הקצבה שלה".
"הידיעה שאני עוזר לניצולים גורמת לי סיפוק גדול שאי אפשר לקבל בעבודה אחרת. יש למשל ניצולת שואה שהייתה מתקיימת מקצבה מאוד נמוכה. הצלחנו להגדיל לה אותה משמעותית. כל פעם לפני החגים היא מתקשרת לאחל 'חג שמח', וזה מחמם את הלב. היו לי גם פגישות עם ניצולות שואה, שהרגשתי שמבחינת הסיפור וצורת הדיבור, אני ממש מדבר עם סבתא שלי".
"סבא שלי, אברהם־אלברטו פולר, היה ניצול שואה מבלגיה. הוא הסתתר במנזר יחד עם ארבע אחיותיו, וכך הם שרדו", מספרת סטפני בוזגלו־פולר, 32, רשמת אמנות בארכיון בית לוחמי הגטאות שבקיבוץ לוחמי הגטאות. "אמו נספתה באושוויץ. אביו חזר בסוף המלחמה לקחת את הילדים, והם עברו לוונצואלה".
במסגרת עבודתה, בוזגלו־פולר מקבלת חומרים של נספים ושל ניצולי שואה, בהם עבודות אמנות ומסמכי ארכיון. "אנחנו ממיינים אותם, כאשר אני אחראית על כל מה שקשור באמנות: ציורים, רישומים, פסלים", היא מספרת. "אני עושה קטלוג, מחקר על העבודות, על האמנים עצמם, ויש לנו במוזיאון גם תערוכות של היצירות. חלק מהעבודות הניצולים עצמם מביאים אלינו, חלק מגיע דרך בני משפחה. אלה אנשים שאף אחד לא הכיר אותם כאמנים, וחשוב לי לתת להם במה כאמנים. אנחנו גם מפרסמים את העבודות באתר שלנו, וזה נגיש לכולם. זו עבודת קודש לתת ביטוי לאנשים שעברו המון סבל בחיים שלהם, כאשר גם במצבים מאוד קשים שאפילו אי אפשר לדמיין - הם עשו אומנות".
מחר, 28 באפריל, תתקיים בבית לוחמי הגטאות עצרת הנעילה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה בסימן "מורשתנו לדורות הבאים": "כששואלים אותי למה אני עובדת במוזיאון שואה, שהרי זה קשה, אני מציינת שזה סופר־חשוב לחקור ולהבין. ואם אני מסתכלת מזווית האמנות, אז אני חושבת שהיצירות האלה היו עבורם סוג של בריחה מהמציאות הקשה".
סבינה טבצ'ניק, 28, היא עובדת סוציאלית, רכזת מועדון בסניף עמותת עמך בבאר שבע, התומכת נפשית וחברתית בניצולי השואה ובבני משפחותיהם. טבנצ'יק גם אחראית על הקשר הבין־דורי בין ניצולי השואה לדור הצעיר יותר. "שתי הסבתות שלי והסבים שלי ברחו בזמן המלחמה מאודסה שבאוקראינה, וחיו במהלך המלחמה בתנאי רעב", היא מספרת.
"סבא שירת בצבא האדום. המשפחה המורחבת של הסבים והסבתות שלי נספתה בשואה. הסבתות שלי היו משמעותיות בחיים שלי. לכן תחום הזקנה מאוד קרץ לי, והלכתי ללמוד עבודה סוציאלית. כשהייתי סטודנטית הייתה לי מלגה שהייתה קשורה בניצולי שואה ועשיתי אותה בעמותת עמך. לאחר שסיימתי את הלימודים, ראיתי שבעמך יש משרה פנויה. זה היה הכי קרוב אליי שרק יכול להיות".
מהו הערך המוסף מבחינתך בעבודתך?
"מבחינתי זה הדבר הכי חשוב בעולם. אלה אנשים שסבלו מפני שהיו יהודים, הם הקימו את המדינה, הם חוו מלחמה ועכשיו זה הרגע לא לנטוש אותם, אלא להעניק להם הכי הרבה חום והכרה. אני מרגישה שזה נוגע בי, הסיפורים שהם מספרים אלה סיפורים שאני גדלתי עליהם. זה כאילו לבקר בסלון של הסבים שלי".
הדור הצעיר יודע מספיק על השואה?
"אני חושבת שעושים מאמצים. יש משלחות לפולין, יש מיזם 'זיכרון בסלון', אבל צריך לעשות הרבה יותר מפגשים פרטניים - אחד על אחד - בין ניצולי שואה לדור הצעיר. ניצולי שואה זה דור שהולך ונעלם משנה לשנה בצורה קיצונית, וזו ההזדמנות האחרונה".