הגרמנייה שהחליטה לעשות תיקון לאחר שגילתה את העבר הנאצי של משפחתה

שום דבר לא הכין את קרולין הוניקר ליום שבו גילתה כי סבה, סבתה ובני משפחתה המורחבת היו נאצים. קדם לכך הגילוי על העבר האנטישמי של העיר הגרמנית טיבינגן שבה גדלה. "לא ידענו כלום, אנחנו בני הדור השלישי והרביעי, אף אחד מעולם לא דיבר על ההיסטוריה של טיבינגן", היא אומרת כעת.

"יום אחד, ב־2007, החליטו כמה חברים, בסיוע של הכומר בכנסייה, לעשות מחקר ולנסות לגלות מה קרה בעיר במהלך מלחמת העולם השנייה. מה שהם מצאו היה מזעזע: מחנות ריכוז ומחנות עבודה רבים, והרבה בני משפחה של בני הדור השלישי שלקחו חלק בזוועות. גילינו ששלחו אנשים למחנות עבודה בטיבינגן בתנאים מאוד קשים ואכזריים. כשנודע לנו על זה, היינו בהלם רב, בעיקר כי אחרי המלחמה נעשתה מלאכת הסתרה כל כך עצומה עד שכמעט לא נשאר זכר למה שקרה שם".

בין היתר, גילתה הוניקר על צעדות מוות שהתרחשו בעיר עצמה, באופן גלוי, למול עיניהם של התושבים שלא עשו דבר. "אנשים נשלחו בזמן החורף לצעדות מוות, הם היו רעבים וקפאו מקור וכולם ידעו שהם נשלחים אל מותם ולא עשו דבר כדי לעצור זאת", היא מספרת.

הוניקר, 32, גדלה במשפחה נוצרית ענפה, וחלק מבני משפחתה אף היו מיסיונרים נוצרים באפריקה ובתאילנד. היא גדלה בידיעה שאיש מבני משפחתה לא היה מעורב במלחמת העולם השנייה. רק בשנת 2013, כשהתחברה לארגון הגרמני March of life, התגלה בפניה היקף הזוועה האישית שלה. "כששמעתי את סיפוריהם של ניצולי השואה, תהיתי מה בעצם קרה במשפחה שלי", היא מספרת.

"מעולם לא היו לנו מערכות יחסים קרובות עם הסבא והסבתא, אבל החלטתי לבקר את סבי שאז עוד היה בחיים ולשאול אותו מה קרה בתקופת המלחמה, אם היה מעורב אישית ואם הוא יודע אם בני משפחה נוספים היו מעורבים בכך".

אז גילתה הוניקר כי סבה החל לכתוב אוטוביוגרפיה שמתעדת את קורות חייו. היא החלה לקרוא אותה ואז הגיעה לפרק ששינה את חייה, הפרק על מלחמת העולם השנייה. "כשהגעתי לפרק הזה נאלצתי לעשות כמה פעמים הפסקה", היא מספרת, "לא האמנתי למה שקראתי. הוא מספר שכל המשפחה הייתה ידועה כמשפחה נאצית בזמן המלחמה, וזה טלטל אותי עד לשד עצמותיי. לקח לי כמעט שנה שלמה לסיים לקרוא את האוטוביוגרפיה, ואני מודה שמשהו בתוכי סירב לקבל את זה".

בספרו תיאר סבה כי כשחזר מהמלחמה היו אנשים שירקו בפרצופו כשנודע להם שהוא נאצי. "הוא היה תקופה בשבי האמריקאי, וכשהוא חזר לגרמניה הוא סבל מהטרדות", היא מספרת.

בהמשך גילתה כי גוסטב וורנקה, סבא רבא שלה, חינך בבית הספר לחיילים נאצים. "הוא היה מזוהה מאוד עם כל הרעיון של הנאציזם", היא מתארת. "סבי סיפר כי הכל החל כשאביו ביקש ממנו למלא את מקומו. כך נשלח עוד בנעוריו לנוער ההיטלראי ולבית ספר מיוחד לנאצים. לסבי הייתה בעיה פיזית שמנעה ממנו לשרת באס־אס, אבל הוא נשלח לוורמאכט. בהמשך נשלח לוויימאר, לרוסיה ולאפריקה ולחם שם. בספרו הוא מתאר כמה קטעים אכזריים ביותר מהמלחמה, הרג אנשים בדם קר. את שואלת אותי איך זה לגלות את הסיפורים הללו? זה מרגיש נורא".

סבא רבא של הוניקר מת בשנת 1945 בזמן התקיפה האמריקאית וניסה רגע לפני מותו להשמיד את כל המסמכים המתעדים את הזוועה. הסיפור המשפחתי הסתבך כשהוניקר גילתה שגם סבתה פולה לקחה חלק בפעילות הנאצית. "בשנת 2017 ביקרה אותי דודה רחוקה שידעה שאני נוברת בהיסטוריה המשפחתית וסיפרה לי חלק נוסף שלא היה ידוע והוסתר היטב, ואף לא נכתב בספרו של סבי, על מעורבותה של סבתי במלחמה, כנערה צעירה שהייתה סוהרת במחנה ריכוז גדול לבנות", מספרת הוניקר.

"אותה דודה סיפרה לי שהיו ילדים שמתו שם מרעב, כי הסוהרים ובעצם סבתי והאחרים לקחו לעצמם את כל האוכל, ולא נתנו אותו לילדים. היה כל כך קר והם אכלו את האוכל בעצמם. זה טלטל אותי בצורה שלא הצלחתי להכיל, ואני לא מצליחה עד היום. כשחיפשתי את מחנה הריכוז המסוים שבו סבתי עבדה, הבנתי שזה היה באזור לודז'. אני לא יודעת באיזה מחנה בדיוק היא הייתה, אבל במסמכים שדודתי הראתה לי כתוב שבתחילת המלחמה היו כ־20 אלף ילדים באותו מחנה, ובתום המלחמה נותרו בו רק 800. ידעתי שאני חייבת ללכת למקום הזה, ונסענו לשם כדי לראות את האנדרטה של הילדים המתים. להיות שם באנדרטה בידיעה שילדים מתו, אחרי שרעבו וקפאו, זה נורא. אני זוכרת את היום ההוא שביקרתי באנדרטה וכרעתי ברך על הקרקע. רציתי לבקש מאלוהים סליחה עבור סבתא שלי, אבל גם על עצמי. הרגשתי שלפעמים אני יכולה באופן אישי להיות קשה כלפי ילדים, והיה בחוויה ובגילוי הזה משהו שריכך אותי".